בהקרנת הסרט שלי בקהילה שלי חשתי שהמצלמה חזקה מהבולדוזר

בסרט "אין ארץ אחרת", אנחנו מנסים לספק לאנשים תובנות לגבי המציאות של חיינו: האלימות הבלתי פוסקת, המחיר שהיא גובה מאיתנו, חיי היומיום והיחסים שלנו עם המשפחות שלנו, ומערכות היחסים המורכבות שאנחנו מקיימים עם האנשים שמגיעים לכאן כדי לתמוך ולהתנגד לצידנו.

באחת הסצנות בסרט, אימו של הארון אבו עראם מבכה את זה שיש כל הזמן בביתה הארעי עיתונאים ומצלמות, שמצלמים את בנה שנורה על ידי הצבא בזמן שהחרימו את הגנרטור שלו, ונותר משותק. הם כל הזמן מצלמים אותו, אבל איזו עזרה הם מציעים לו? מה הם עושים כדי לשנות את מצבו, ואת המצב של המשפחה שלו?

הסרט שלנו הוא הניסיון שלנו לקחת את המצלמה, את השנים הרבות של תיעוד מחאות, הריסות ואלימות, ולעשות משהו שישנה את מצבם של אנשי מסאפר יטא.

במשך שנים, באסל (עדרה, אחד מהיוצרים) ואני צילמנו הריסות בתים ואלימות מתנחלים במסאפר יטא. זה דבר מתיש מאוד, לצלם אירועים מחרידים כל יום. כמו שבאסל אומר ליובל (אברהם, אחד מהיוצרים) בשלב כלשהו בסרט, אתה לא יכול לצפות שהכיבוש יסתיים תוך 10 ימים. אבל לפעמים זה מרגיש כאילו איש לא רואה, אף אחד לא יודע מה קורה פה, וששום דבר לא ישתנה.

התחלתי לחשוב איך נוכל לעשות משהו גדול יותר, ולמשוך תשומת לב אמיתית למסאפר יטא. רצינו שהקהילות שלנו יהיו על המפה, ועל המסך. רצינו להציג את הסיפור שלנו בפני קהל בינלאומי, כדי שיוכלו להבין את החיים שלנו כאן, את ההשלכות היומיומיות של הכיבוש.

נפגשנו עם יובל ורחלי (רחל שור, אחת מהיוצרים). אחרי כמה פגישות, שאלתי אם הם רוצים לעשות איתנו סרט על מסאפר יטא והפעילים כאן. בואו נעשה את זה, הם אמרו.

התחלנו לעבוד על הסרט ב-2019. כשהתחלנו, היינו מצלמים יחד. ארבעתנו היינו הולכים ביחד להריסת בית, ורחלי צילמה אותנו.

בהתחלה, המטרה שלנו היתה להתמקד בפעילים ובהריסות. החלטנו להתמקד בסיפור של באסל. הוא אקטיביסט, וההורים שלו אקטיביסטים, והקשר שלו עם יובל מרכזי בסרט. שילבנו בין הסיפורים האלה לסיפורים של מסאפר יטא.

אחרי שנים של עבודה, סיימנו את הסרט באוקטובר 2023. הצילומים העדכניים ביותר הם מהימים שאחרי 7 באוקטובר. כמה שהמצב היה גרוע לפני כן, הוא עוד החמיר. ובזמן שהעולם הפנה את תשומת ליבו לפלסטין, חשנו דחיפות לשתף את הסיפור הזה, ולהראות לקהלים שונים מה באמת קורה בשטח.

הגשנו את הסרט לכמה פסטיבלים, והוזמנו להשתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין (ברלינאלה). כל הכרטיסים לארבע ההקרנות של הסרט שלנו אזלו ביום הראשון. זו היתה הוכחה שאנשים חושבים שהסיפור שלנו חשוב, שהם רוצים לדעת יותר על מסאפר יטא. מעולם לא דמיינתי שהסיפור שלנו יגיע כל כך רחוק, ושכל כך הרבה אנשים ייראו אותו.

זכינו בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ובפרס חביב הקהל. זה היה מדהים.

הייצוג חשוב

כשחזרנו מברלין, כל מי שדיברנו איתו שאל על הסרט. כולם כמובן רצו לראות אותו. החלטנו לערוך הקרנה כאן, בכפר א-תוואני, שבו גם צולם רוב הסרט. הזמנו חברים ומשפחה, פעילים ישראלים ובינלאומיים, ועיתונאים, שיבואו לצפות בסרט ביחד איתנו. לא היה לנו מושג כמה אנשים יגיעו.

בברלין, בפסטיבל סרטים ענק, ציפיתי לראות הרבה צלמים והרבה תקשורת. זה נורמלי. זה לא נורמלי לקבל סוג דומה של תשומת לב בבית שלנו, במקום שבו מתרחש הסרט.

הוצאנו 350 כיסאות ושכרנו מסך גדול, שאותו הצבנו בחצר בית הספר בא-תוואני. ועדיין, רבים עמדו וישבו על הרצפה. שלושה אוטובוסים מלאים הביאו צופים מתל אביב ומירושלים, ועשרות נוספים הגיעו ברכב פרטי. כשבאסל ואני עמדנו מול הקהל והצגנו את הסרט, עשרות מצלמות הבזיקו מול פנינו.

הדבר אולי המפתיע ביותר היה שתושבי מסאפר יטא הגיעו לראות את הסרט. מאז 7 באוקטובר, הצבא והמתנחלים הציבו מחסומים גדולים ברחבי מסאפר יטא, מה שמקשה מאוד על התנועה ממקום למקום. במיוחד בלילה, אנשים לא עוזבים את ביתם ונוסעים סתם, מכיוון שהדרכים והחשיכה יכולים להיות מסוכנים. ועדיין, הם הגיעו לראות את הסרט.

מדוע הם הסתכנו והתאמצו כדי להגיע לראות את הסרט, תהיתי. הם הרי מכירים את הסיפורים, הם חיו אותם, הם לא צריכים ללמוד על מסאפר יטא. אבל מתברר שלראות את הסיפור שלך על מסך גדול, בסרט שזכה בפרסים, זו חוויה שונה לגמרי.

מספרים לנו הרבה שהייצוג חשוב – מעולם לא ראיתי את זה בצורה כל כך ברורה כמו בפניהם של ילדי מסאפר יטא שצפו בסרט שלנו, וחיכו לראות את עצמם, את הבתים שלהם ואת אהובי ליבם מופיעים על המסך. לא הייתי בטוח שכדאי להראות את הסרט לילדים – הוא כולל אלימות גרפית ומחזות מטרידים מהקהילות שלהם. אבל גם הם חיו את זה, הם רואים את זה כל יום. זה לא משנה אם הם רואים את זה על המסך או לא.

למעשה, הם אמרו לנו שזו היתה הפעם הראשונה שהם ראו את החיים שלהם כסיפור, בסרט. לראות את עצמך בסרט שמאות אנשים באו לצפות בו – זה נותן תחושה שהסיפור שלך חשוב, שמגיע לו להיראות, ושאנשים צופים בו.

ראש מועצת מסאפר יטא, שמופיע הופעה קצרה בסרט, תיאר סצינה שבה המנהל האזרחי הישראלי מגיש צו הריסה לבית ספר, כ"דבר הגדול ביותר שראיתי מימי".

כשראיתי את הקהילה שלי צופה בסרט, הרגשתי חזק. הרגשתי שאנחנו באמת עושים משהו עבור הקהילה שלנו. זה נתן לנו אישור שאנחנו במסלול הנכון. יצאנו לדרך כדי לגרום לאנשים להרגיש שהצעירים בקהילה שלהם עובדים בשבילם, והצלחנו לעשות את זה.

"כשראיתי את הסרט, היו כמה רגעים ממש עצובים. חייתי וגדלתי במצב הזה, אבל לראות את זה על המסך הגדול שבר את ליבי, ושבר את ליבה של מסאפר יטא. איך אנחנו יכולים להמשיך לחיות ככה?", אמר לי חבר אחרי ההקרנה.

כשאני חושב על הסרט שלנו, ועל התחושות בזמן הצפייה בו ביחד עם הקהילה שלי, אני מבין את כוחו של הסיפור שלנו. ההקרנה הזאת היתה הפעם הראשונה שבה האמנתי שמצלמה יכולה להיות יותר חזקה מבולדוזר – שלא משנה כמה הוא גדול או כמה הרסני הנזק שהוא גורם, הבולדוזר הורס ועוזב. כשאני מצלם את הרגעים האלה, מלפני חמש שנים או 20 שנה, אני יוצר תיעוד ארוך טווח וקבוע של הנזק שנגרם.

בסרט הזה, ובדברים דומים שייעשו בעתיד, אנחנו מקווים שאנשים בכל העולם יוכלו לראות את התיעוד הזה, את הצילומים האלה, את הסיפור הזה, ושהוא יסייע לקדם את הקריאה שלנו לסיים את הכיבוש ואת הסבל במסאפר יטא.

חמדאן בלאל הוא אחד מיוצרי הסרט "אין ארץ אחרת", ביחד עם יובל אברהם, באסל עדרה ורחל שור