באולפן אין אפילו חלון למציאות הכיבוש

מצלמים ומתאבלים. צלם עיתונות בהלוייתה של שירין אבו עאקלה בירושלים, ב-13 במאי 2022 (צילום: מתן גולן)

הגעתי באיחור להלוויה של שירין אבו עאקלה. לפני זה השתתפתי במחאה נגד הגירוש במספאר יטא – שם ילדים ומבוגרים נשאו שלטים לזיכרה, לצד השלטים כנגד עקירתם. את העברית שלי רציתי להדחיק. למעשה, את הזהות הישראלית שלי, לא הרגשתי בנוח לאחוז בה. רק צילמתי, לא דיברתי. ידעתי שאחזור לאזור הנוחות שלי, שאחוש ביטחון מלא, ברגע שאהיה ליד העיתונאים הפלסטינים, שברבות החודשים בשטח יצא לי להכיר לא מעט מהם.

אני לא יודעת אם יש לזה בסיס אמפירי, אבל לתחושתי, יש המון עיתונאים פלסטינים. צלמי סטילס, וידאו, שדרניות (ממה שראיתי, יש רוב נשי למחזיקות המיקרופון) וסייעי שידור. רבים מהם היו שם, בהלוויה, מצלמים ומתאבלים.

עלה בדעתי, על רקע ביקורים בכמה זירות פיגוע בחודשים האחרונים, שבפועל ראיתי יותר עיתונאי שטח פלסטינים מאשר ישראלים. זאת, אף שברשומות של לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) רשומים מאות עיתונאים פעילים. מי הם והיכן הם?

הפער הזה הוא כנראה נגזרת של המציאות. התודעה הפלסטינית נמצאת במצב מלחמה על בסיס יומי, בגלל פעולות ישראליות אגרסיביות. התקשורת הישראלית לא מציגה את רובן המכריע של הפעולות האלה, שדרים וצלמים ישראלים אינם מסקרים אותן. בשטח מתנהלת מלחמה עקובה מדם וארוכת שנים, שמשפיעה עמוקות על התודעה, הרגישות וסף האלימות של החברה שלנו. אבל היא בלתי נראית. מודחקת.

בשל כך, נראה שהכוחות בשטח, חיילים או שוטרים, אינם מורגלים באפשרות שאיש תקשורת ישראלי יהיה בין לובשי האפודים הכחולים בפעולות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. הם למדו להתייחס לאנשי העיתונות הפלסטינים כאל זבוב טורדני. רימון הלם פה, גז וקצת מכת"ז, קליע גומי שם. מדי פעם "מתפלק" כדור חי או פגז של טנק, אבל את זה הרמטכ"ל לא אוהב, אז מנסים להימנע מזה.

כנראה שהפער בין חופש העיתונות כעיקרון דמוקרטי לבין התנהלותה בשטח של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – זו שאוכפת שלטון צבאי תוך הפרה מתמשכת של זכויות אדם – מאפשר  להגיב אליו רק באמצעות הדחקה.

וכך נוהג רוב העיתונאים הישראלים. אמירתו של אור הלר, למשל, שהפלסטינים "חוגגים עליה (על שירין אבו עאקלה; מ"ג) שלושה ימים", משקפת היטב את ההדחקה ואת היעדר האמפתיה של העיתונות בעברית. הרי מדובר בקולגה שלו, שגרה בשכנות, שייתכן שמחזיקה בכיס בדיוק את אותה תעודה. אם חלילה עיתונאי ישראלי היה עוזב את העולם באותו האופן שבו היא עזבה, הרי גם אנחנו היינו "חוגגים" עליו.

אולי יש קשר בין האמירה האומללה הזאת לבין העובדה שרואים פחות עיתונאי שטח ישראלים. בפועל, רוב הזמן האולפן הוא שטח המרעה שלהם. לא כך צלמי העיתונות. הם נמצאים בשטח כל הזמן. כשראיתי את פניהם המוכרות במתחם בית הקברות בירושלים, נשמתי לרווחה. ידעתי שאם יעלה צורך, מיד יקפצו להגן עלי. דמעות ביצבצו בעיני למראה פניהם. השחרור מהפחד, הבושה, הכאב בעיניהם, הסיטואציה – כולם כאחד תקפו אותי.

לרוב אנחנו מהנהנים שלום, אבל הפעם היו לחיצות ידיים, ויד על כתף. צלמי שטח עוברים חוויות פיזיות עוצמתיות ביחד – ההמתנה, הצפייה באירוע, החתירה למגע כמו דגיגים מסונכרנים, בלי להפריע זה לעדשתו של זה, דחיפות ואלימות מצד שוטרים.

מעגל צלמים בשער יפו, בזמן הלוויתה של שירין אבו עאקלה בירושלים, ב-13 במאי 2022 (צילום: מתן גולן)

אחד הדברים שתפסו לי את העין עוד בימי המחאה בבלפור הוא חומת הצלמים. כן, יש בתוכה גם מרפקים לפעמים, אבל השאיפה היא שכל חלק בחומה יוכל לתפוס את הפריים שלו. מרגישים את הגוף של זה שניצב לידך. זו חוויה משמעותית.

בסוף ההלוויה של אבו עאקלה, ישבו על הדשא מעגלים של צלמי סטילס, ישראלים ופלסטינים, והעבירו תמונות מהנייד לסוכנויות השונות, תוך כדי שהם חולקים חוויות ופורקים את האירוע, לרוב בשיח מעט ציני. הם חברים. הוותיקים שבהם חיים כך כבר עשרות שנים, זה לצד זה. אני עדיין עומדת לעתים מהצד ומתבוננת, מספיק לא קשורה כדי להתרשם מהתופעה.

צילמתי אותם יושבים ככה, בתוך שער יפו, מתחמקים מבוהק השמש הישירה על המסכים, וממתינים לאירוע הבא. מעולם לא ראיתי שדרנים ישראלים ופלסטינים בסיטואציה דומה. ייתכן שהמציאות שלנו היתה נראית לגמרי אחרת אם מפגשים כאלה היו מתרחשים.