"אתה שמאלני?" שאלה אותי המנהלת, "התלמידים פה ימנים, תצטרך לשקר"

ע.ש. ביקש לעשות שירות לאומי בבית ספר בתל אביב. אבל די מהר הראיונות אתו הפכו משאלות על הכישורים שלו לחיטוט בעמדותיו הפוליטיות ובמצבו הנפשי. מערכת ההפחדה עובדת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

במסגרת חיפושיי אחר בית ספר שבו אוכל לעשות את שנתי השנייה בשירות האזרחי, ניגשתי לריאיון בעיריית תל אביב יפו, האמונה על ציוות המתנדבים לרוב רובם של בתי הספר היסודיים בעיר.

הגעתי לבניין העירייה וסרתי לחדרה של האחראית על הריאיונות עם בנות ובני השירות וציווּתָם. תחילה התבקשתי להמתין במסדרון ולמלא טופס עם פרטי האישיים ושאלות על עיסוקיי, מעלותיי, חסרונותיי, וכד'. לאחר מכן נקראתי פנימה. המראיינת, שהייתה ידידותית, החלה עוברת עמי על הטופס שמילאתי.

בשלב מסוים היא פנתה אליי בשאלה בערך בנוסח הבא: 'אני חייבת פשוט לשאול בנים שמגיעים לכאן, למה אתה לא בצבא?"

מופתע, פתחתי בגמגום, ולאחר שגייסתי את הטון האסרטיבי ביותר שיכולתי למצוא באותו רגע עניתי לה כי השאלה הזו היא למעשה עבירה על החוק, ואינני מחויב לענות לה. עם זאת, המשכתי, אני עומד מאחורי בחירתי ולכן אציין בקצרה כדלהלן: לא התגייסתי לצבא משום שלא רציתי להתגייס לצבא, עקב שילוב של סיבות אישיות ופוליטיות. אישיות, אך גם פוליטיות, אני מדגיש כשש לקרב.

donate
כיתה ריקה בבית ספר. רק מי שאינו שמאלני זכאי כדאי להיכנס לבית הספר בשירות הלאומי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

כיתה ריקה בבית ספר. רק מי שאינו שמאלני זכאי כדאי להיכנס לבית הספר בשירות הלאומי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

היא בתגובה ענתה בקצרה – אם כך אני מבינה שקיבלת פטור על נפשי, נכון? אני שוב אוזר כוחות ועונה: "כן", בתקווה שבזאת תם העניין, אך אני נדהם לגלות שהחקירה עוד לא נגמרה ואני נשאל: "האם אתה מטופל?" הפעם, המום ומדוכא אך גם חרד לגורלה של שנתי הבאה, אני עונה ישר ומבלי להתווכח שאני מטופל אצל פסיכולוג. אני חושב לעצמי שלא יכול להיות יותר גרוע מזה ושוב מתבדה לשמע השאלה הבאה: "האם אתה מטופל בתרופות פסיכיאטריות?"

לצערי, גם לשאלה זו עניתי את שעניתי בכנות ובענייניות, עוד בטרם עיכלתי את חומרת הסיטואציה, אך הפעם גם הוספתי בעגמומיות שאינני מבין במה זה רלוונטי לעניינינו. התשובה היתה שמכיוון שאני עתיד לעבוד עם ילדים, על העירייה לדעת פרטים מעין אלו, ודבר שני: אין לי מה להתקומם. בכל מקום שבו ארצה לעבוד, ישאלו אותי את זה.

תם הריאיון ונשלם. השבועות חולפים ואני בינתיים מנסה למצוא בית ספר באמצעות אפיקים אחרים, שלא דרך העירייה. אני מספיק לשכוח את דבריה של המראיינת כמעט כליל, ואת הנבואה מזרת האימים בדבר היחס שאקבל בכל ריאיון עבודה שאעבור בחיי אני פוטר בתמימות, כאילו אלה הם דברי הבל גמורים.

אני מגיע לעוד ריאיון, הפעם בתיכון שהקישור אליו נעשה ישירות דרך העמותה לשירות אזרחי שאני רשום בה. ושוב אני מגיע בשעה הנקובה למקום המבוקש ופוסע פנימה לבניין בית הספר התיכון, ושוב אני ממתין במסדרון מואר פלורסנט, מחכה למנהלת עד שזו תתפנה לשוחח עמי.

גם כאן, בתחילה, הריאיון ענייני. אני נשאל על תחביביי ועל כישוריי ועל תכונותיי השליליות והחיוביות, על בתי הספר שלמדתי בהם, וכך הלאה. אך בשלב מסוים אני נשאל מדוע אינני בצבא. אני מחייך לרגע לשמע השאלה המוכרת לעייפה, אך החיוך יורד משפתיי עוד בטרם הספיק לעלות לגמרי. אני נזכר שאני בריאיון ושזה לא מצחיק שנשאלתי שאלה זו, אלא עצוב. אני עונה דברים ברוח דומה לדברים שעניתי למראיינת מהעירייה ואז אני נשאל: "אתה שמאלני?" ושוב אני מחייך, ושוב אני מרצין, ועונה: "כן".

יש סיבה מוצדקת לכאורה לשאלותיה. התירוץ שלה הוא שזו אזהרה: "התלמידים פה מאוד ימנים. הם הולכים להפגנות ותומכים בחייל מחברון שירה במחבל. אסור שהם יידעו שאתה שמאלני ואסור שהם ידעו שלא עשית צבא. אם תהיה פה, תצטרך לשקר". אני מהנהן למשמע דבריה.

אני יוצא ממתחם בית הספר, עוד חוכך בדעתי האם זה מקום מתאים עבורי: אולי שם אעביר את השנה הבאה שלי? יהיה מעניין, זה בטוח…

"התלמידים פה מאוד ימנים. הם הולכים להפגנות ותומכים בחייל מחברון שירה במחבל. אסור שהם יידעו שאתה שמאלני ואסור שהם ידעו שלא עשית צבא. אם תהיה פה, תצטרך לשקר."

אבל אט אט מתחילה לחלחל ההבנה: זו לא היתה אזהרה לגיטימית מפני הקשיים הצפויים לי בעבודה בתיכון. זו היתה שיחת הפחדה, מעין סימון גבולות. המנהלת הסבירה לי כרגע באופן חד וחלק מה אסור ומה מותר בין כותלי בית הספר, כאילו אני אחד מתלמידיה. ואני? כרגע אני נמצא בצד האסור, וכדאי מאוד שאעבור צד כמה שיותר מהר. זו לא היתה אזהרה, זה היה איום.

בשיחה עם חבר למחרת אני משתדל לא להיות דרמטי בשחזור האירועים, אבל ראיון אחד מתקשר לשני, וליבי כבר פועם בפראות, מחשבותיי מתרוצצות הלוך ושוב וראשי מסתחרר ודואב. אני חושב לעצמי: אני צריך לעשות משהו, לא ייתכן שאבליג. אני שוקל לקום ולצעוק לכל מי שיושב מסביבנו: "ארורה המדינה שמתייחסת כך למתנדביה. ארורים האנשים העולבים (והעלובים), האלימים, המחטטים בתחתונים, המשפילים והמעמידים במקום, למען יהיה ברור מי חזק ומי חלש, מי שולט ומי נשלט".

אני תוהה האם הייתי צריך להגיש תלונה במשטרה כנגד המראיינת בעירייה. ואולי אגיש עכשיו תלונה כנגד מנהלת בית הספר? הרי הן עברו על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. זו עבירה שיש עליה קנס גבוה. אולי ככה אנשים לא יעברו על החוק? אם הם ידעו שהם עלולים להיענש? שזה יעלה להם ביוקר?

לשם מה להשפיל אדם? בשביל מה לברר מדוע אדם שעושה שירות אזרחי לא התגייס לצבא? הרי מראש, רק מי שיש לו פטור מהצבא יכול לעשות שירות אזרחי. ואיזו תכלית משרת המידע המבוקש? כעת כשהמראיינת יודעת מדוע לא התגייסתי לצבא, האם התחזקה היכולת שלה לנבא כיצד אתנהל בעבודתי מול ילדים? והאם כאשר היא יודעת האם אני מטופל בתרופות פסיכיאטריות או לא, האם לעניין זה יש יכולת כלשהי ללמד על האופן שבו אתפקד בבית הספר? מה עוד שנשאלתי שאלות דומות על ידי האחראית עליי בעמותה לשירות אזרחי שאני רשום בה ואף מסרתי לידם מכתב מן הפסיכולוג שלי.

בניגוד למראיינות, האחראית עליי היא גורם מוסמך לערוך ראיון שכזה, ובהתאם לתשובותיי גם להחליט לאן אני יכול להתמיין. אילו לא הייתי כשיר בעיניה לשירות בבית ספר, מעולם לא הייתי מופנה מלכתחילה לאותם ראיונות משפילים. ההתנהלות הפולשנית להחריד הזו היא עוד דרך אחת מיני רבות למשטר את עמדתם של כל אלה החורגים מדרך הישר. והפולשנות הזו מפחידה ומאיימת. וזה עובד.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf