אפקט שוברים שתיקה של פרשת ילדי תימן
מדוע אנחנו צריכים את העדות של מי שהיתה מטפלת בבית תינוקות בזמן חטיפת ילדי תימן, או את העדויות של החיילים שוברי השתיקה, כדי להאמין שמה שמספרים הקורבנות שלהם הוא אמיתי?
תמר קפלנסקי מפרסמת בידיעות אחרונות את עדותה המצמררת של שולמית מליק, שהייתה מטפלת בבית תינוקות, וראתה לנגד עיניה את תהליך חטיפת ילדי תימן ומסירתם למשפחות עשירות מחו"ל. תקראו את העדות הזאת (בתמצית כאן, ובהרחבה בעיתון המודפס). היא לא משאירה הרבה מקום לספק או לדמיון.
מעבר לעצם חשיבותה, העדות הזו והתגובות אליה מעלות שתי הקבלות בין הסיפור של מליק לבין "שוברים שתיקה".
ראשית, לצד ערכן הרב של העדויות (של מליק, של החיילים), יש משהו מקומם בהנחות היסוד הגזעניות שמצריכות את העדויות האלה כדי להאמין. כאילו שהעדויות של מאות משפחות של ילדי תימן, בלקן והמזרח – שנקרעו מילדיהן, שחיות עשרות שנים באבל ובאי-ידיעה שמטלטלת את הנשמה יום-יום מחדש, וזועקות על זה – הן לא מספיקות. אותן אפשר לנפנף כהזיה, כבורות, כדמיון מזרחי מפותח. כמו עדויות של פלסטינים על עשרות שנות מציאות היום-יום תחת משטר צבאי.
זה כאילו שרק השותפים לדיכוי, ולא המדוכאים, רק הלבנים/היהודים, יכולים לתת את חותם האמינות והאמת לזוועה. נכון שאסור להשוות והכל, אבל האם כשאנחנו מדברים על פשעים שנעשו כנגד יהודים, כציבור, אנחנו מוכנים באותה מידה לשמוע שצריך גם עדות של מי שפשע נגדנו כדי להאמין?
> שמע ישראל: שישים שנות השתקה התפרקו בלב ירושלים
שוברת שתיקה. שולמית מליק. (צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)
ושנית, בסירוב של אנשים מסוימים לקבל את השלכות הרוחב של העדויות המתרבות. יש כבר מי שמאיים על מליק שיפנה ויתלונן במשטרה נגדה (איום ריק, כמובן, כי על כל זווית של הפרשה הזאת יש התיישנות במישור הפלילי). גם רבים מהמגיבים לשוברים שתיקה אומרים שפשוט צריך לחקור ולשפוט את אותם חיילים מעידים.
המשותף בשני המקרים הוא שהממהרים לקרוא לחקירה והרשעה הם – לא במקרה – מכחישי הבעיה הגדולה יותר שהעדויות חושפות. במקרה של מליק, זה יכול להיות מישהו שמכחיש בעקביות שהייתה חטיפה של ילדים. במקרה של החיילים, זו יכולה להיות שרת משפטים שמבחינתה אין כיבוש. מהירות הקריאה לחקירה והרשעה נועדה להגיד שני דברים: שהבעיה היא רק של יחידים, לא של השיטה, ושכל מי שיעז לטעון אחרת – צריך לצפות לעונש.
אני לא אומר את הדברים כדי לפטור מאחריות פלילית את המעידים. וידוי לא מוחק את העבירה, וצריך לטפל בה כבכל עבירה אחרת. אבל כחברה, העדויות המתרבות – של קורבנות ושל מדכאים כאחד – צריכות לגרום לנו בדיוק כן לחשוב על השיטה. לחשוב על האחריות של המדינה, שעשרות שנים מונעת ממשפחות את הזכות הבסיסית לדעת מה קרה לילדים שלהן, לזכות בהכרה, צדק וריפוי. לחשוב על האחריות של כולנו, שעשרות שנים מחזיקים עם אחר תחת משטר צבאי מפלה ואלים. שם, ברמת השיטה, נמצאים הפתרונות.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
