אפילו בלי וטו באו"ם, עזה עדיין בת ערובה של ארה"ב

מיד לאחר שמועצת הביטחון של האו"ם העבירה את ההחלטה שרבים חיכו לה על "הפסקת אש" בעזה בשבוע שעבר, ארה"ב מיד התגייסה למאמץ חסר בושה להמעיט במשמעותו של הצעד.

אף שנראה כי היקף ההרג ברצועה הנצורה – וההתנגדות הנרחבת של הציבור בארה"ב למלחמה – גרם לוושינגטון להימנע בהצבעה ולא להטיל וטו על ההחלטה, השגרירה האמריקאית באו"ם, לינדה תומס-גרינפילד, התעקשה שההחלטה "אינה מחייבת".

למרות שהאמירה של תומס-גרינפילד חסרת בסיס, שמעו אותה היטב בחמ"לים בתל אביב ובירושלים. שעות אחרי ההצבעה, פלסטינים בעזה דיווחו על התגברות ההתקפות הישראליות, בהן התקפות על ההמונים שניסו למצוא מקלט בחלק הדרומי של רצועת עזה.

בעיר הדרומית ביותר בעזה, רפיח, האזהרות הרפות מצד הבית הלבן נגד פלישה קרקעית ישראלית חשפו כבר את חוסר הכנות האכזרי של השיח הדיפלומטי האמריקאי. כפי שדיווחו כאן רווידה כמאל עמאר ואיבתיסאם מהדי, רבים מ-1.4 מיליון התושבים שמצטופפים ברפיח, כמעט כולם נעקרו מבתיהם בצפון הרצועה, סובלים מהתקפות ישראליות כבר חודשים – די זמן כדי שחלקם יעדיפו להסתכן ולנסות לחזור לבתיהם ההרוסים. שם לפחות, כפי שאמרו תושבים לעמאר ומהדי, לא ימותו באוהלים, ואם יהיה להם מזל אולי יצליחו לשרוד עד שתגיע הפסקת אש.

אך מזל לא יעצור את ההרג. כעדות לנואשות של הקהילה הבינלאומית, ההימנעות האמריקאית הספיקה כדי להפיח באנשים תקווה שאחרי חודשים של ניסיונות כושלים, האו"ם יצליח למצוא דרך לרסן את ישראל. המשקיף הקבוע של פלסטין באו"ם, ריאד מנסור, אפילו קרא להחלטה "נקודת מפנה".

בפועל, ההתעלמות הבוטה של ישראל מהדרישות שבהחלטה רוקנו את הטקסט מכל משמעות. זאת, אף שבניגוד לצווים הזמניים שהוציא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ב-26 בינואר, הפעם יש דרישה ברורה וגלויה להפסקת אש.

אבל גם זה לא ממש פורץ דרך. שלא כמו הדרישות האחרות בהחלטה – שחרור כל החטופים וציות לחוק הבינלאומי בעניין העצורים – "הפסקת האש המיידית" הגיעה עם תאריך תפוגה; היא היתה אמורה להימשך רק בתקופת הרמדאן, החודש המוסלמי הקדוש שמסתיים בשבוע הבא. בשל כך, דובר משרד החוץ האמריקאי מתיו מילר, שדיבר עם עיתונאים בבוקר ההצבעה באו"ם, נתן הערכה בוטה לגבי סיכוי היישום שלה. כשכתב סוכנות הידיעות AP מאט לי שאל אותו אם הוא מצפה שישראל תפסיק את הלחימה, מילר השיב: "לא".

קווי השבר בולטים במיוחד סביב סוגיית אונר"א

זו כנראה הסיבה שארה"ב לא ראתה צורך להטיל וטו על ההחלטה. ייתכן שזה גם מסביר מדוע בית הדין בהאג לא טרח להורות על "הפסקת אש" בנספח שהוציא ב-28 במרץ, שלושה ימים אחרי ההצבעה במועצת הביטחון. אף שבית הדין התלונן על "שינויים במצב" מאז שהוציא את הצווים המקוריים, בסעיפים האופרטיביים בנספח אין אזכור של המלחמה של ישראל באוכלוסייה האזרחית, המניע הבלתי מעורער לשינויים האלה (שכוללים כעת רעב נרחב).

בזמן האלימות הקשה והמתמשכת הזאת, מילר ראה לנכון לטעון שמעשי ישראל מתבצעים בהתאם לחוק הבינלאומי, מסקנה שמסתמכת על אותו נימוק, "כי ככה אמרנו", שבו ישראל משתמשת כשהיא מפציצה בתי חולים, בתי ספר, כלי תקשורת ומתקנים של האו"ם.

מילר דיבר עם התקשורת יום אחרי שהדווחית המיוחדת לשטחים הפלסטיניים הכבושים, פרנצ'סקה אלבנזה, אמרה שיש לה "יסוד סביר" לחשוד בישראל בביצוע רצח עם, ואמר כי הבוסים שלו מתנגדים למנדט שלה – כאילו שההתנגדות האמריקאית היא סיבה מספקת כדי לדחות את ההאשמה. הוא הלך אף רחוק יותר והאשים את אלבנזה באנטישמיות, התחמקות שהדהדה את הדברים שאמר שגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, ל-NPR שהאשמת ישראל במניעת העברת מזון לרצועה היא לא פחות מ"עלילת דם".

דובר המועצה לביטחון לאומי של הבית הלבן, ג'ון קירבי, הביע גם הוא זלזול בהצבעה באו"ם. קירבי אמר לעיתונאים שהחלטת מועצת הביטחון, שקוראת ל"הסרת כל המכשולים בפני אספקת הסיוע ההומניטרי", "לא תשפיע כלל על ישראל", וש"אין שינוי במדיניות [האמריקאית]" בנושא עזה, עמדה שסותרת באופן ישיר את הרצון הקולקטיבי של הקהילה הבינלאומית.

בסופו של דבר, פחות משנה אם ההחלטה היא "מחייבת" או לא, ויותר חשוב אם ניתן בכלל לאכוף אותה. ולמרבה הצער, בלי גיבוי אמריקאי זה בלתי אפשרי. ראינו הוכחות רבות לכך בשבוע שאחרי ההצבעה. המתקפה העקובה מדם על עזה נמשכה, וממשל ביידן אישר עוד העברת נשק, כולל פצצות "חודרות בונקרים", לישראל – במקביל להכרה בכך שהרעב בעזה הגיע לנקודת קיצון. דו"ח שפורסם לאחרונה הראה שבקרוב צפוי להיות רעב המוני ברצועה, ושבעזה יש כיום יותר אנשים שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר לרעב חמור מאשר בסומליה בשיא תקופת הרעב שם ב-1992.

מכיוון שאין שום סימן לכך שישראל תציית לדרישות מועצת הביטחון, או שהיא מתכוונת ליישם את הצווים הזמניים של בית הדין הבינלאומי, התביעה לדין וחשבון מישראל עשויה להישאר בידיהן של מדינות שיש להן את האומץ לקרוא תגר על וושינגטון. זמן קצר אחרי ההצבעה במועצת הביטחון, נשיא קולומביה גוסטבו פטרו הכריז שינתק את היחסים עם ישראל אם זו תסרב לציית להחלטה. הקריאה שלו לאחרים להצטרף אליו צוברת תאוצה, ומדינות רבות, בהן כמה בעלות ברית ותיקות של ארה"ב, מוצאות דרכים אחרות להתנגד לקונצנזוס של וושינגטון בנושא ישראל.

קווי השבר בולטים במיוחד סביב אונר"א, הארגון היחיד שיש לו תשתיות לנהל את חלוקת הסיוע בהיקף שלו זקוקים בעזה. אחרי שהקונגרס האמריקאי העביר הצעה שמפסיקה את התשלומים לארגון למשך שנה, צרפת הצטרפה לאוסטרליה, קנדה ושוודיה שעשו בדיוק את ההיפך.

בפער הזה נמצא אולי הלקח הגדול יותר של קורבנה של עזה. אם הקהילה הבינלאומית שואפת לסדר שמבוסס על כללים, ארה"ב כבר לא יכולה יותר לשמש כבוררת, וגם לא המוסדות הגלובליים שמוחזקים כבר זמן רב מדי כבני ערובה בידי הכוח האמריקאי.

סאמר בדווי הוא מחבר במגזין 972+,  שם פורסמה הכתבה במקור. המאמר פורסם בשיתוף עם The Nation. מאנגלית: יונית מוזס