אפילו בליכוד כבר מבינים שאי אפשר בלי ערבים
אף שנתניהו לא סופר את הציבור הערבי-פלסטיני, שליחו מיקי זוהר רוצה שהם יסללו את דרכו של הימין לממשלה. האמביוולנטיות הזאת מאפיינת גם את המהלך לחקיקת החוק שימנע ממי שהוגש נגדו כתב אישום להרכיב ממשלה. האם האזרחים הערבים הופכים סוף סוף לחלק מהעם הישראלי?
שעות ספורות אחרי שראש הממשלה, בנימין נתניהו, פרש אתמול את משנתו הגזענית, השוללת את הלגיטימציה הפוליטית מיותר מ-550 אלף מצביעי הרשימה המשותפת – כלומר 90% מכלל האזרחים הערבים-פלסטינים שנהרו לקלפיות בהמוניהם – התארח מיקי זוהר, מי שמשחרר לחלל העולם את הדברים שהבוס שלו נתניהו לא מעז, באולפן ערוץ 12.
אחרי שעומת עם העובדה שהימין לא הצליח להגיע ליעד הנכסף של 61 מנדטים ולא נראה שיצליח גם בבחירות רביעיות, בא זוהר עם הפתרון. הליכוד צריך ללכת לבוחרים הערבים, הוא אמר, משם תבוא הישועה לימין.
אפשר כמובן ללעוג לתשובה הזו, שכן ברור שלליכוד אין אפילו התחלה של שפה שבאמצעותה יוכל לפנות לציבור הערבי-פלסטיני, שלא לדבר על אסטרטגיה ועל תשתית ארגונית. אבל העובדה המעניינת היא שבעוד שהבוס שלו לא סופר את הערבים – לא סופר במלוא מובן המלה, כי הוא אפילו לא רושם על הלוח את מספר המנדטים שקיבלו ונותן מספרים רק למי שהצביע ל"ימין הציוני" או ל"שמאל הציוני" – זוהר לא רק סופר אותם, אלא רוצה שהערבים הם שיסללו את דרכו של הימין לממשלה.
האמביוולנטיות הזו מאפיינת גם את המהלך הפוליטי שמובילים כרגע עופר שלח ואחמד טיבי – חקיקת חוק שימנע ממי שהוגש נגדו כתב אישום להרכיב ממשלה. נציג מפלגת כחול לבן, שרק לפני רגע הבטיחה לבוחריה שתשב רק בממשלה עם "הרוב היהודי", פועל יחד עם נציג המפלגה שאותה כחול לבן ניסתה להדיר משותפות בשלטון.
אין זו הפעם הראשונה שמפלגות או פוליטיקאים המייצגים את הציבור הפלסטיני מעורבים בחקיקת חוקים בכנסת, אבל הפעם לא מדובר בסתם חוק. החוק הזה אמור לשנות את כללי המשחק הפוליטי – ובראש ובראשונה לסיים את הקריירה הפוליטית של נתניהו.
העובדה שהרשימה המשותפת, שזה עתה קיבלה הצבעת אמון אדירה מהציבור הפלסטיני, היא אחת האדריכליות המרכזיות של חוק כל כך משמעותי בחיים הפוליטיים בישראל, היא יוצאת דופן ואולי אפילו חסרת תקדים. נכון, אלמלא הקולות של נציגי הציבור הערבי-פלסטיני הסכמי אוסלו לא היו עוברים בכנסת, אבל הם לא היו מעורבים בניסוח ההסכמים האלה. הם היו רק בצד המגיב. הפעם הם חלק מ"בעלי ההחלטה", أصحاب القرار, כמו שאומרים בערבית.
מה שמניע את כל המהלכים האלה הוא כמובן האריתמטיקה הפוליטית. שני המנדטים הנוספים שקיבלה הרשימה המשותפת בבחירות ביום שני (אם העבודה-גשר-מרצ היתה חותמת אתה על הסכם עודפים במקום עם כחול לבן, התוספת היתה יכולה להגיע לשלושה מנדטים) הם השניים שיצרו את היתרון המספרי של "מחנה אנטי-ביבי" בכנסת. בלעדיהם נתניהו היה ראש ממשלה וכחול לבן היתה תקועה עמוק באופוזיציה.
בכחול לבן הגיבו למציאות הזו באמצעות שליחתו של שלח לעשות דיל פוליטי עם המשותפת. ההכרזה היום של אביגדור ליברמן על תמיכתו בחוק הזה אומרת שגם הוא מכיר בעוצמתם של נציגי הציבור הערבי-פלסטיני. נתניהו הגיב למציאות הזו באמצעות ניסיון למחוק את המנדטים שלהם מהמשחק הפוליטי. זוהר הגיב באמצעות הפרחת הפנטזיה שאפשר לגנוב את המנדטים שלה לטובת הליכוד.
המשותפת היא חלק מ"מדינת ישראל"?
לא מדובר רק בתרגילים פוליטיים. מה שקורה בימים האחרונים משקף את שאלת העומק של החברה הישראלית, בעצם של מדינת ישראל מרגע קיומה: האם האזרחים הערבים הם חלק מקהילה הפוליטית הישראלית – חלק מה"דמוס", אם נשתמש במושגים מעולם מדע המדינה – או שהקהילה הפוליטית הישראלית שייכת אך ורק לקבוצה לאומית אחת, היהודים. האם ישראל היא למעשה "אתנוקרטיה", שלטון של האתנוס היהודי, בעוד האזרחים הערבים הוא סוג של סרח עודף, שאין להם חלק בשלטון הפוליטי.
סביב השאלה הזו נכתבו מאות ספרים ומאמרים, אבל עם עובדה אחת קשה להתווכח. למעט ממשלת רבין השנייה ב-1992, המפלגות של הציבור הפלסטיני מעולם לא היו שותפות בקואליציה.
העובדה שנתניהו, באמצעות האמירה הפשוטה (והנכונה) ש"בלי טיבי אין לגנץ ממשלה", הצליח להביא בקלות את כחול לבן להתחייב שלא יסתמכו על קולות הרשימה המשותפת, אפילו לא בדרך של הימנעות, מוכיחה עד כמה עמוק הסנטימנט הזה. רוב מוחלט של הציבור היהודי קיבל ללא קושי את האקסיומה שהשלטון בישראל נועד ליהודים בלבד או לציונים בלבד.
אפשר לראות את זה בהתייחסות לתוצאות הבחירות. מיד עם פרסום המדגמים, דוברי הימין מיהרו להכריז כי "העם אמר את דברו". הכוונה שלהם, כמובן, היתה לעם היהודי. המצביעים הערבים-פלסטינים לא נחשבו בעיניהם כחלק מ"העם". ברגע שהתברר שלמפלגות הימין אין רוב בכנסת ולכחול לבן ולליברמן אין שום כוונה להעניק לנתניהו את הרוב הזה, השיח הזה רק התגבר.
בישיבה שבה הציג נתניהו את המשוואה שלו ליחסי הכוחות בין "השמאל הציוני" ל"ימין הציוני" תוך התעלמות מהנעלם הפלסטיני, אמר אריה דרעי כי "העם הכריע בצורה ברורה" לטובת הימין. נפתלי בנט הוסיף ש"אנשי כחול לבן מנסים לכייס מעם ישראל את הניצחון של המחנה הלאומי". ההנגדה ברורה: עם ישראל מצד אחד, כל האחרים – כחול לבן והערבים – מצד שני.
אבל ההישג המרשים של הרשימה המשותפת בבחירות מקשה על כחול לבן – בין אם נגדיר אותה כליכוד ב' ובין אם נראה בה סופרמרקט המכיל גישות שונות כלפי מעמד הציבור הערבי-פלסטיני – להתעלם מרצון הבוחרים הפלסטינים, מקשה עליהם לא לראות בהם חלק מ"העם". ייתכן אפילו שעצם המתקפה עליהם מצד הימין דוחפת אותם להסתכל על הדברים באופן שונה.
עופר שלח עצמו הסביר היום כי המהלך שהוא יזם יחד עם טיבי נובע מכך ש"יש רוב בכנסת החדשה בעד מדינת ישראל ונגד מדינת נתניהו". המשותפת, לפי הגרסה הזו, היא חלק מ"מדינת ישראל", כלומר חלק מהעם.
האם יש כאן כניסה של הציבור הערבי-פלסטיני לתוך ה"דמוס" הישראלי? זה בוודאי מוקדם מדי לומר. לצד שלח, שדחף לממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת אחרי הבחירות בספטמבר, ניצבים בכחול לבן אנשים כמו יועז הנדל וצבי האוזר, שעצם המחשבה שערבים "לא ציונים" (כאילו שיש ערבים ציונים) יהיו חלק מ"העם", חלק משלטון בישראל, מעבירה בהם חלחלה. על ליברמן אין מה לדבר.
גם ברשימה המשותפת עצמה אין הסכמה אם הציבור הערבי-הפלסטיני בכלל צריך להיות חלק מ"הדמוס" הישראלי, ואם כן, באילו תנאים. אפילו בימין, כפי שמראה הדיבור הכפול של זוהר הפתיין מצד אחד ונתניהו הדחיין מצד שני, עדיין אין החלטה איך צריך להתמודד מול האתגר הזה.
המהלך הזה יכול להיות גם מסוכן. טיבי, עם הניסיון הפוליטי הרב שלו, בוודאי מבין שרגע אחרי שהוא יעזור לכחול לבן ולליברמן להיפטר מנתניהו, רוב הסיכויים שהם ירוצו להקים ממשלה עם הליכוד, ששוב תשאיר את הערבים בחוץ במקרה הטוב או תציג אותם כלא-לגיטימיים וכגורם חתרני נגד "הרוב היהודי" במקרה הרע.
אם הימין ימשיך בשיח של "הערבים והשמאל גנבו את הניצחון מעם ישראל", כפי שעשה נפתלי בנט, זה עלול גם להוביל לאלימות. אסור לשכוח שרצח רבין קשור לעובדה שנבחר בקולות הח"כים הערבים לא פחות מכך שעשה את הסכם אוסלו.
ואף על פי כן, קשה להכחיש שמתרחש כאן משהו שונה. העוצמה הפוליטית החדשה של הציבור הערבי-פלסטיני, המתבטאת בהצלחה של הרשימה המשותפת, מתחילה לשנות את כללי המשחק, אולי יותר מהר ממה שאפשר יהיה לצפות.
אם החוק לסיום שלטונו של נתניהו – כפי שאפשר להגדיר את המהלך שמקדמים שלח וטיבי – יעבור בקולות כחול לבן וליברמן מצד אחד והעבודה-גשר-מרצ והמשותפת מצד שני, זה עשוי להיות צעד ראשון לקראת מציאות פוליטית שעוד לא הכרנו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן