אף אחד לא מקשיב לתחינותנו העזתים, כולל המנהיגים שלנו
ישראל הנחיתה מכה קשה על אזרחי עזה, אבל אנחנו זקוקים גם למנהיגות פלסטינית שתגן על חיינו ותיתן מענה למצוקתנו. "התחושה היא כאילו שהמלחמה מתנהלת בין סינוואר לנתניהו, ושניהם רוצים להוכיח את כוחם על חשבון האזרחים", אומרים תושבים
האם זה יסתיים אי פעם? פלסטינים בהריסות של בניינים אחרי הפצצה של חיל האוויר ברפיח, ב-24 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
המלחמה נגדנו, תושבי רצועת עזה, מתנהלת כבר יותר מ-100 ימים. אנחנו סובלים וכואבים מהמציאות הקשה של חיינו, שקשה להתייחס אליהם כאל חיים. אנחנו לא שומעים דיבורים על סוף למלחמה, ואפילו לא שמועות שיכולות להביא קצת נחמה לליבנו המותש. הפסקת אש נראית כמו חלום בלתי אפשרי, שלעולם לא יושג.
אף אחד לא ציפה שהמלחמה תימשך זמן רב כל כך. אף אחד לא חזה את היקף ההרס והמוות שאליו הגענו. כולנו שואלים, מתפללים, זועקים: האם זה יסתיים אי פעם?
אתמול התקשרתי לאחד מחבריי, כדי לבדוק מה מצבו ומצב משפחתו. צחקנו והתבדחנו בזמן שקיללנו את המלחמה שפילגה אותנו, הרסה אותנו והשמידה את חלומותינו. כששאלתי אותו מה שלום אביו, הוא שתק כמה שניות ואז ענה: "אבי נרצח, לצד אחי מאליק".
התחרטתי מיד ששאלתי אותו על אביו, במקום להמשיך ולקלל את המלחמה. הלוואי שלא הייתי מצליח לתפוס אותו בטלפון, בניסיון תשיעי. בסוף השיחה, הוא שאל אותי: "האם ייתכן שחמאס וישראל יסכימו על הפסקת אש? אלוהים, אני מקווה שהמלחמה תסתיים כבר".
אנחנו בעזה מתים, ממש, כל יום, כל דקה, כל שנייה. החיים שלנו התהפכו לגמרי מאז 7 באוקטובר, וכיום הם מתרכזים בצרכים הכי בסיסיים. איפה אפשר למצוא מים? האם מגיע סיוע? איפה מקבלים אותו? האם נקבל היום קמח מרחוב סלאח א-דין או אל-ראשיד? האם הטנקים נסוגו מהאזור הזה או שהם עדיין שם? האם אפשר ללכת לבדוק מה מצב הבית שלנו? האם בטוח לקחת את הבגדים של ילדיי מהחדרים שלהם?
הפחד הגדול ביותר שלי הוא להתרגל למציאות הזאת. הפחד הזה מתגבר מול השתיקה המתמשכת והמבישה של ממשלות זרות מול הסבל שלנו. אבל זה לא רק הן: שתיקתן של הממשלה הפלסטינית – או אולי שתי הממשלות הפלסטיניות – והמפלגות הפלסטיניות, היא מחרישת אוזניים.
אני כבר לא יודע, ואולי לעולם לא אדע, מי אשם בסבלנו. ברור שהגורם העיקרי הוא ממשלת ישראל. אבל אנחנו מתחילים לתהות: האם העולם מסכים עם ישראל בנוגע להשמדתנו? האם חמאס משתף פעולה עם ישראל? איפה הרשות הפלסטינית? למה ישראל וחמאס לא הגיעו עדיין לאיזשהו סוג של פתרון? האם התיווך האמריקאי, הקטרי והמצרי לא מספיק?
האם לממשלת חמאס או לרשות הפלסטינית יש תשובות לשאלות היומיומיות שלנו? האם הם יודעים איך נוכל לספק את צורכי הקיום שלנו? כבוד האדם שלנו והחיים שלנו מותקפים מדי יום, ואף אחד לא מגיש לנו עזרה. האם הם יודעים, אבל שפשוט לא אכפת להם?
מה שישראל עשתה לעזה זו רעידת אדמה אלימה, רעידת אדמה שמשמידה בכוונה את בתינו והשכונות שלנו. אבל תושבי עזה רוצים ממשלה שלפחות תהיה בקשר עם אנשיה, ממשלה שתישא ותיתן עם ישראל כדי להגן עלינו, לא רק על עצמה.
"אנחנו רוצים ממשלה שתפסיק את שפיכות הדמים"
"ישראל היא בבירור מדינה שלא יודעת דבר על הסכמים בינלאומיים, זכויות אדם או שום דבר הומניטרי", אומר לי מ', תושב עזה. "או בעצם, ישראל יודעת הכל, אבל מתעלמת, ומסרבת לכבד או לציית לאמנות בינלאומיות. אבל נשאלת השאלה, איפה הממשלה בעזה? מה התפקיד של הממשלה שלנו בהגנה על החזית האזרחית?
"אנחנו, התושבים, נמצאים במלחמה מול הצבא הישראלי על כל עוצמתו, הציוד שלו והפשעים שהוא מבצע", ממשיך מ'. "אבל איפה חמאס בכל הנוגע להגנה ושמירה על האינטרסים של אנשיו? לכל הפחות, אנחנו רוצים ממשלה שאומרת לנו איפה מוצב הצבא הישראלי, במקום שנתפזר ולא נדע דבר. אנחנו רוצים ממשלה שתפסיק את שפיכות הדמים בעזה, שלפחות תבהיר ותראה לנו לאן פנינו מועדות, ואם מתקיים משא ומתן או לא".
"איפה חמאס בכל הנוגע להגנה ושמירה על האינטרסים של אנשיו?" פלסטינים מחכים לארוחה חמה שמכינים מתנדבים, ברפיח בדרום רצועת עזה, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
"אני מרגיש כאילו שהמלחמה מתנהלת בין [חמאס והעומד בראשה, יחיא] סינוואר ל[ראש ממשלת ישראל, בנימין] נתניהו, ושניהם רוצים להוכיח את כוחם על חשבון האזרחים", אומר א', גם הוא תושב עזה. "לחמאס לא אכפת מהקורבנות בקרב העם שלו בעזה, ולנתניהו לא אכפת מהחטופים או ממשפחות החטופים. אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה בתוך ישראל באופן יומיומי; אולי המשבר הפנימי בישראל יפעיל לחצים על הממשלה להפסיק את המלחמה.
"הלוואי שהיינו יכולים לצעוד בעזה בדרישה להפסיק את המלחמה", ממשיך א'. "אבל לי נמאס. איבדתי הכל, את הבית שלי ואת כל רכושי. אם אחיה עד סוף המלחמה, אסע מפה ואשאיר את המדינה לחמאס, שאוהב את מה שהעם שלו לא אוהב".
אני עצמי עדיין מבולבל, ולא יודע מה לכתוב וכיצד להביע את רגשותיי ודעותיי. האם אנחנו מאשימים רק את חמאס או רק את ישראל, או ששני הצדדים אשמים? מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר לא מצדיקה בשום צורה את מעשי ישראל בעזה, אבל כולנו מתים היום בעזה. אנחנו רק מספרים, שאולי ייספרו בסופו של דבר במניין המתים.
לפני כמה ימים, העיתונאי הפלסטיני המשפיע ביותר במלחמה הזאת, מועתז עזיאזה, בן 24, החליט שאין לו ברירה אלא לעזוב את הרצועה. זו החלטה טבעית מאוד למישהו שחזה בכל כך הרבה מוות מהפצצות ישראליות, שאיבד את ביתו ושנאלץ לברוח ממקום למקום במשך יותר מ-100 ימים, ושקולו לא נשמע במסדרונות הכוח, אף שצעק בכל כוחו אל העולם.
כל הזמן הזה, אנחנו מתחננים שהמלחמה תיפסק, אבל איש לא מקשיב לנו. כתבתי עשרות מאמרים והתראיינתי פעמים רבות בזמן המלחמה, אבל אני מרגיש שגם אני הגעתי לקצה גבול יכולתי.
הכותב הוא עיתונאי פלסטיני תושב עזה, שביקש להישאר בעילום שם כדי להגן על עצמו ועל המרואיינים שלו. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
