newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אסירים ללא תקווה: היחס לווליד דקה מול הפינוק של עמי פופר

בדיקת תנאי האסירים עמי פופר ווליד דקה, שניהם אזרחי ישראל, ממחישה היטב את האפליה הגזעית בכלא הישראלי. בפעם הקודמת גררה שביתת הרעב את מלחמת "צוק איתן" המדממת, מה יהיה הפעם?

מאת:

כותבת אורחת: מהא נקיב

שביתת הרעב של האסירים הפוליטיים הפלסטינים נמשכת מזה שבעה עשר ימים, ועמדות הרחוב הישראלי – כמו תמיד כאשר הדבר נוגע לזכויות פלסטינים – נחלקות בין אדישות וחוסר אכפתיות, עמדת "לא מגיע להם זכויות בכלל" ועמדת המתעמרים השמחים והצוהלים בכל החמרה בתנאי כליאתם של האסירים האלו, וכל סנקציה חדשה שמטילה הנהלת ביתי הסוהר על האסירים השובתים גורמת להם לסיפוק עילאי.

אחת מצורות הביטוי לעמדה זו התגלמה באקט השפל של המתנחלים שעשו מנגלים ליד כלא עופר הסמוך לרמאללה, במטרה שריח הבשר הצלוי יגיע לאפם של האסירים השובתים רעב וישבור אותם. הייתי ממליצה לכנסת הציונית שתאמץ המצאה "גאונית" זו ותחוקק חוק מופלא חדש שיקרא "הזנה בריח או ניחוח" שיהיה בן דודו של החוק "המופלא" מבית אותו היוצר – "חוק ההזנה בכוח", או בשמו הרשמי: "חוק ההזנה בכפיה".

> "אני מקווה ששביתת הרעב תימשך עוד חודש. הרחוב הפלסטיני מתעורר"

וליד דקה בדיון בבית המשפט על זכותו להתייחד עם אשתו, סנאא (צילום: סנאא דקה)

וליד דקה בדיון בבית המשפט על זכותו להתייחד עם אשתו, סנאא (צילום: סנאא דקה)

יש להפנים שאין בידי האסירים בכלל כלים למאבק – מלבד לשבות רעב. הם אינם יכולים להפגין או לצאת לתקשורת. באופן כללי בתי כלא הם מקומות השוכנים מאחורי השמש, השב"ס רשאי לעשות כמעט ככל העולה על דעתו מבלי שיהיה לו צורך לתת דין וחשבון. כאשר מדובר באסירים פוליטיים המצב רק מחמיר, וזאת משום התמיכה הציבורית בכך שלאסירים האלו לא מגיעות זכויות כלל, ויש אפילו לצמצם את כמות החמצן והאור שנכנסים לתאם. לדעות הללו סיבות רבות, ובמרכזן הדמוניזציה והגזענות כלפי האחר הפלסטיני שממשלת נתניהו מטפחת.

לדעתי לא צריך להיות פרו פלסטיני כדי לדרוש זכויות בסיסיות לאסירים פוליטיים, זכויות שעיקרן שיחות טלפון למשפחות, ביקורים סדירים לקרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה והכנסת ציוד. זכויות אלמנטריות ומעוגנות בחוקים בין לאומיים.

במקום שהנהלת בתי הסוהר תנהל עם הנהגת האסירים משא ומתן, היא נוקטת בשיטת המקל הקשה כלפי האסירים על ידי כך שהעבירה את מנהיגי השביתה למאסרי בידוד, החרימה ציוד חיוני כמו בגדים, כיסויי מיטות, ספרים ועיתונים, ומונעת מהאסירים להיפגש עם עורכי הדין.

יש לזכור שאחת הסיבות הישירות למלחמת "צוק איתן" בקיץ 2014 הייתה שביתת הרעב של האסירים המנהליים אליה הם יצאו בעקבות סירובה של ממשלת נתניהו לבצע את הפעימה הרביעית בעסקת שליט ושנמשכה עד לחטיפת הנערים – שמטרתה הייתה לסייע לאסירים השובתים. במלחמה שילמו מחיר אלפי הרוגים חפים מפשע, השנאה וההקצנה גברו בין שני העמים, והחלום על שלום הפך לסוריאליסטי עוד יותר. מחיר השביתה הנוכחית טרם נגלה לעין, אך מה שבטוח שהמדיניות הנקמנית והאווילית שמחפשת דרכים יצירתיות להעניש ולהתנקם באסיר ששוהה יותר משלושים שנה בכלא – לא תביא תועלת לאף אחד.

מקרה מבחן: גורלו של אסיר יהודי מול עונשו של אסיר פלסטיני

כדי להמחיש את הפער בין זכויות אסיר "ביטחוני" פלסטיני , לאסיר יהודי שביצע עבירה דומה – ואף חמורה הרבה יותר – אני רוצה רק לדוגמה להשוות בין האסיר וליד דקה לבין האסיר עמי פופר. שני האסירים הם אזרחי מדינת ישראל, אמורים להיות שווים מול החוק, מערכת המשפט וגם שירותי בתי הסוהר. את ההשוואה הזו אני עושה רק על פי מידע וכתבות בעברית הקיימות ברשת.

וליד דקה הואשם במעורבות ברציחת חייל בשנת 1984, למרות שהוא לא נכח בזירת הרצח ורק סייע לחטיפה, ונידון למאסר עולם בשנת 1984. לעומת זאת, עמי פופר רצח בשנת 1990 בראשון לציון שבעה פועלים פלסטינים חפים מפשע שרצו להביא פרנסה למשפחתם, פצע 11 – ונדון לשבעה מאסרי עולם. בכל הכתבות בעברית וליד דקה הוא "מחבל", אך עמי פופר הוא "צעיר מראשון לציון" ולכל היותר "הרוצח", מלבד כתבה אחת שהשתמשה לגביו בביטוי "מחבל", אך כמובן שלא בכותרת.

דקה מעולם לא יצא לחופשה מהכלא, לא אושרה לו בקשת התייחדות עם אשתו סנא, וכך נמנעת ממנו האפשרות להביא לעולם את בנו. על אף שאין לו ילד, דקה מתכתב עם בנו שלא בא לעולם וכתב לו מזה שנים מכתבים מתוך התא בבית הכלא. דקה לא יכול לדבר עם אשתו ואמו החולה בטלפון, כי הנהלת בתי הסוהר לא מאשרת טלפונים ציבוריים בתוך אגפי האסירים הפוליטיים בטענה שטלפונים עלולים לסכן את ביטחון המדינה. השב"ס משתמש בטענה הזו על אף שיכולת ההאזנה לשיחות טלפון היא פרקטיקה קלה מאוד – הרי המדינה מאזינה תדיר לשיחות הטלפון של תושבי רצועת עזה והשטחים הכבושים, והאזינה אף לאסירים הללו כאשר היו מחוץ לכלא, מה הקושי להמשיך להאזין גם בתוך הכלא?

שמו של דקה עלה בפרשת הטלפונים של ח"כ באסל גטאס, דקה הוענש והועבר למאסר בבידוד. בעסקת שליט המדינה התנגדה בחריפות לשחרורו, בטיעון שהוא אזרח מדינת ישראל.

לעומת זאת, פופר כאמור הוא אזרח מדינת ישראל – רק עם הפריבילגיה העצומה של היותו יהודי. הוא החל לצאת לחופשות ב-1997. בשנת 1993 התחתן עם פעילת תנועת "כך" הפאשיסטית, ונולדו להם שלושה ילדים. ב-2007 הוא שכל את בנו הצעיר ואשתו בתאונת דרכים קטלנית, כשנהג ללא רישיון בדרכם לחופשה משפחתית באילת, כשיצא לחופשה מהכלא. ב-2013 נישא שנית.

פופר הוא אחד ממאתיים אסירים – מתוך 12 אלף המוחזקים במתקני השב"ס – הזוכים לעבודה אזרחית מחוץ לכותלי בית הסוהר. הוא יוצא כל בוקר לעבוד באזור התעשייה בלוד. את עונשו קצב הנשיא עזר ויצמן בשנת 1999 משבעה מאסרי עולם לארבעים שנות מאסר. לעומת זאת, את מאסר העולם של וליד דקה קצב הנשיא שמעון פרס בשנת 2012 ל-37 שנים. זו התגלמות השוויון הנשגב במדינה היהודית "והדמוקרטית", שמתעמרת ומתנקמת ללא קווים אדומים באסירים, שחלקם אפילו מוחזקים בבתי הכלא חודשים מבלי שראו שופט או שידעו במה הם מואשמים – מדיניות המסכנת את שני העמים בסבב לחימה נוסף ומיותר.

על הרחוב הישראלי לדרוש מהנהלת בתי הסוהר, לשבת לכל הפחות ולנהל משא ומתן עם האסירים על זכיותיהם האנושיות והמוצדקות ביותר. אחרת, כולנו עלולים לשלם מחיר איוולתה של מדיניות הכובש "החזק שלא ניתן לכיפוף".

מהא נקיב היא פעילה חברתית-פוליטית בלוד, הייתה חברת מועצה בעירייה ובעבר שימשה כמזכירת סיעת חד״ש וסיעת הרשימה המשותפת בכנסת

> לימודים, טלפונים ומשפט הוגן: דרישות האסירים הפוליטיים עם פתיחת שביתת הרעב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf