אנו הפלסטינים זקוקים לכוח פוליטי חדש שמדבר על צדק ושוויון
ההסכמים בין שלוש מדינות האפרטהייד ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מחייבים שינוי עמוק באסטרטגיה הפלסטינית, ומעבר להתמקדות בטיפוח היחסים עם ארגוני חברה אזרחית. פריצת דרך כזאת תושג באמצעות בניית תנועת שמאל פלסטינית חזקה
ישראל, איחוד האמירויות הערביות ובחריין יכולות ללמוד הרבה אחת מהשנייה – כולן מדינות אפרטהייד.
המדינה היהודית מקיימת משטר אפרטהייד שבו יש הפרדה גזעית ואפליה חוקתית ברורה נגד הפלסטינים; איחוד האמירויות מאפשרים זכויות אזרח מוגבלות רק למיליון תושבים, והשאר – כ-7 מיליון איש – מוגדרים עובדים זרים משוללי זכויות, גם אם הם גרים במדינה עשרות שנים.
בחריין מקיימת משטר אפליה כפול, כאשר מחצית מהתושבים הם לא אזרחים ומוגדרים זרים, ובנוסף מתקיים בה משטר אפליה ודיכוי פוליטי על בסיס שייכות עדתית – סונית ושיעית.
ההבדל בין השלוש הוא שהאפרטהייד הישראלי מוגדר דמוקרטיה, האפרטהייד של בחריין מוגדר מלוכה, ואילו האפרטהייד באמירויות מוגדר משטר מודרני, פתוח ולא דמוקרטי. כמובן שיש הבדלים מבניים והיסטוריים, אבל לא נתייחס אליהם כאן.
ישראל כבר סיפקה לאיחוד האמירויות ולבחריין טכנולוגיות מעקב אחר אזרחים ואנשים נבחרים במדינות שכנות, וכיום יש תביעות בעשרות מיליוני דולרים נגד חברות ישראליות, שלא רק מכרו את הציוד, אלא גם הפעילו אותו לטובת השלטונות באמירויות, בבחריין וגם בסעודיה.
אין ספק שאחד המרכיבים החשובים בשיתוף הפעולה בין שלושת המשטרים הוא ייעוץ, ויותר מייעוץ, בענייני ביטחון פנים. הדבר נכון במיוחד בבחריין, שבה רוב העם מתנגד לשליטים. השליטים במדינה חיים בפחד מתמיד, חשים מאויימים מבפנים ומבחוץ, וכל משטרם נשען על כידונים סעודיים.
ישראל סייעה בעבר ומסייעת גם היום לשמירה על קיומם של משטרים טוטליטריים בעולם הערבי. היו גם כמה מקרים שבהם היא אפילו הצילה אותם מקריסה.
הממסד והמומחים שלו בישראל רואים בדמוקרטיה בעולם הערבי סכנה גדולה. הם יודעים שמדינה ערבית שמקיימת משטר דמוקרטי לא תחתום על הסכם נורמליזציה, ובוודאי לא תקיים ברית אסטרטגית עם ישראל, בלי פתרון מוסכם לבעיה הפלסטינית. אם מישהו יעשה עכשיו סקר דעת קהל בבחריין או בסעודיה או בעומאן, הוא ימצא שרוב מוחץ מהציבור מתנגד להסכמים עם ישראל ולהפקרת הפלסטינים.
תמונת המצב הזאת מחייבת שינוי עמוק באסטרטגיה הפלסטינית, שנשענה בעשורים האחרונים – וביתר שאת אחרי הסכמי אוסלו – על דיפלומטיה וקשרים עם משטרים ושליטים ללא קשר לעמדותיהם ולמעשיהם בנושאים אחרים שאינם העניין הפלסטיני. אסטרטגיה זאת הובילה לניתוק קשרים עם מפלגות, תנועות, ארגונים ואישים באופוזיציות ובחברה האזרחית בכלל.
בארה"ב, שהיא לכל הדעות זירה חשובה, הושקעו כמעט כל המאמצים הפלסטיניים בקשר עם השלטון ועם מי שמחזיק בו, והיתה הפקרה מקוממת של טיפוח שיתוף הפעולה עם תנועות סטודנטים, איגודים מקצועיים וארגוני חברה אזרחית, שמטבע הדברים תומכים בעניין הפלסטיני ומתנגדים לכיבוש ולדיכוי.
דוגמה מובהקת לכך היא הנוער של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, שתומך ברובו המכריע בסנטור ברני סנדרס, ומביע בכל הזדמנות עמדות בעד שחרור פלסטיני ונגד דיכוי ישראלי.
התנועה שפעלה נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הצליחה בשנות ה-80 ליצור דעת קהל אוהדת לאחר שהצטרפו אליה כמעט כל ארגוני החברה האזרחית שתומכים בזכויות אדם. תהליך דומה קרה באירופה, שהוביל בסופו של דבר ללחץ עולמי אדיר לסיום ולפירוק משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי.
התנועה הלאומית הפלסטינית פעלה כך בשנות ה-70 וה-80, וקצרה תמיכה מסיבית בכל העולם. אך העברת משקל הכובד לפעילות הדיפלומטית יצרה דימוי של מחלוקת במקום תנועת שחרור לאומי שוחרת צדק.
השיח הפוליטי הפלסטיני לאחר ההסכמים נגע בשאלה מרכזית אחת, והיא סיום הפיצול בין עזה לגדה ובין פתח לחמאס. יש הסכמה כיום על עמדות משותפות ואפילו על פעולות משותפות, אך איני רואה מאמץ רציני לבניית אחדות מוסדית וארגונית. זה, לצערנו, מתעכב ומחכה לימים "קשים יותר".
בראייה אסטרטגית, יש משהו חשוב יותר – שעשוי לגרום לשינוי כיוון ואפילו שינוי ביחסי הכוחות עם הכיבוש. קשה להוביל לשינוי בלי שיהיה סוכן חזק ומשפיע לשינוי הזה. ברור כיום שקשה מאוד לבנות מתווה אסטרטגי חדש עם ההרכב הקיים של הארגונים הפלסטיניים, וצריך כוח חדש וחזק.
ניתן ליצור פריצת דרך אמיתית באמצעות בניית אחדות בשמאל הפלסטיני, כגרעין ליצירה של תנועה שלישית בעלת משקל, שתהיה מושתתת על דבקות בעקרונות הצדק, החירות, השוויון והדמוקרטיה. תנועה פלסטינית עם עקרונות ושפה דמוקרטיים יכולה להתקבל בעולם כולו, ובכלל זה בעולם הערבי, באהדה רבה.
האסטרטגיה של משא ומתן שבה מחזיק פתח, והדבקות באחים המוסלמים של חמאס, מרחיקות מהם את שוחרי הצדק בכל מקום. צריך לדבר לעולם, לעולם הערבי וגם לישראלים בעקרונות ובשפה שיש סיכוי להזדהות אתה. שפה של מאבק למען זכויות ולעתיד של שחרור, צדק ושוויון לכולם.
כנראה שיש לחזור לעיקרון פשוט: מי שנאבק לצדק בארצו יתמוך במאבק נגד אי צדק בכל מקום.
ג'מאל זחאלקה הוא יו"ר בל"ד
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן