אלימות אקלימית: כך קק"ל פוגעת בנגב כדי לנשל את יושביו

האלימות האקלימית כלפי הנגב גרועה לא פחות מאלימות כלפי התושבים הבדואים. שוטרים מאבטחים את עבודות הייעור בסעווה אל-אטרש (צילום: אורן זיו)

בתחילת 2022 התקיימה הפגנה גדולה נגד הנטיעות של קק"ל באדמות הכפר סעווה אל־אטרש בנגב. מול ההפגנה הלא־אלימה, הפעילה המשטרה אלימות פיזית מופרזת ומיותרת כלפי מפגינות ומפגינים: ירתה כדורי גומי שגרמו לפציעות, השתמשה בסוסים כדי לדרוס מפגינים ולהבהילם וירתה עליהם גז מדמיע ממל"טים.

>>נטיעות עצים כנשק. כך פועלות יחד רמ"י וקק"ל נגד הבדואים

אבל מה בעצם רע בנטיעת עצים ולמה הבדואים מתנגדים לצעד שעל פניו נראה אקולוגי וירוק? כדי לענות על השאלה הזו, צריך לחזור להיסטוריה של הקרן קיימת לישראל. ההחלטה לייסד את קק"ל התקבלה ב־1901 בקונגרס הציוני החמישי בבזל, וכמה שנים מאוחר יותר הוגדרו מטרותיה: רכישת קרקעות עבור יהודים בפלסטין וניהולן.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלה קק"ל לנטוע עצים. אמנם יערות רבים ניטעו על אדמות של כפרים פלסטיניים נטושים כדי להעלים את שרידיהם ולמנוע שיבה, אולם במקביל קק"ל טענה כי נטיעת עצים תורמת למאבק נגד תהליכי המדבור. תופעה שארגוני אקלים בכל העולם מתריעים מפניה מאז שנות השבעים.

העצים הראשונים בנגב ניטעו עוד ב־1964 ביער יתיר, היער הנטוע הגדול ביותר בארץ, הכולל היום יותר מארבעה מיליון עצים. מאוחר יותר, בשנות השמונים, החלה קק"ל בפעולות "סוואניזציה" ו"קציר מי נגר", מודל מוכר שמטרתו התפשטות מהירה של יערות. במסגרת מודל זה ניטעים עצים בצפיפות של עשרה עצים לדונם לשם קבלת נוף דמוי סוואנה.

להרוס ישוב, לטעת במקומו יער. דחפורים לפני הריסה באל-עראקיב, בחסות קק"ל (צילום: מיכל רותם)

מכיוון שהמשקעים המועטים אינם מאפשרים לעצים לגדול באפן טבעי, נעשות פעולות של איסוף מי נגר – מים שנאספו מגשמים קודמים. קק"ל בונה סוללות עפר (מצופות בשמן) לאורך המדרון בעזרת כלים כבדים; הסוללות עוצרות את המים ומונעות מהם לזרום במדרון, וכך, תוך שימוש בהשקיה מעין-מסורתית, מתאפשרת התפשטות מהירה ועמוקה של הנטיעות אל תוך המדבר. אלפי דונמים, בעיקר בצפון הנגב, כבר עברו "סוואניזציה".

המדבור מתואר כתופעה שבה הצמחייה נעלמת באזורים צחיחים וצחיחים למחצה, ומערכות אקולוגיות שאינן מדבריות כיום הופכות למדבריות. זו אכן בעיה סביבתית חמורה. על הרקע הזה ניתן לטעון שנטיעות העצים של קק"ל מוצדקות משיקולים אקולוגיים. אולם ארגוני איכות סביבה רבים, ביניהם החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים, יצאו נגד מדיניות הייעור של קק"ל בטענה שנטיעת יערות באזורים מדבריים דווקא תורמת להתחממות הגלובלית.

הארגונים האלה טוענים, שבשל צבעם הכהה אזורים מיוערים סופגים חום רב יותר מאזורים צחיחים, בהירים יותר, וכתוצאה מכך יערות שומרים את החום במקום לשחרר אותו לאטמוספרה. טענה נוספת היא שנטיעת עצים מאיצה התפשטות של זנים פולשים, הדוחקים את הצמחייה המקומית, צמחייה שמתאימה לאקלים המדברי ושעל בסיסה פיתחו תושבי הנגב הבדואים חקלאות מדברית.

אם כך, קיים ויכוח האם פעולות הייעור של קק"ל מגנות על הסביבה המדברית או דווקא פוגעות בה. מה שבטוח, פעולות הייעור האלה תורמות לנישול הערבים-בדואים הילידים. על אדמות אל־עראקיב, שישראל הרסה כבר יותר מ-200 פעמים, נטעה קק"ל שלושה יערות: "יער השגרירים", "הטלוויזיה של אלוהים" ויער "מדינות גרמניה". גם על אדמות הכפרים סעווה אל־אטרש וביר אל־חמאם מתבצעות מדי שנה חרישות של קק"ל.

פעילות הנישול של קק"ל במסווה של דאגה לסביבה אינה עוצרת בנטיעות עצים. לפי האתר הרשמי של קק"ל, הגבלת שטחי המרעה מעכבת את תהליכי המדבור, ולכן קק"ל תומכת במהלך הזה. זו פגיעה ישירה בערבים-בדואים, שלאורך ההיסטוריה נדדו עם עדרי הצאן לפי העונה. לכל שבט בדואי היו שטחי מרעה משלו, ובהם רעו בני השבט את צאנם ואת גמליהם. אם שני השבטים השתייכו לאותו חֶבר-שבטים, הם היו יכולים לרעות זה בשטחו של זה.

מסורת של מאות שנים. עדר כבשים של ישוב בדואי ליד דודאים, 2018 (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

היום המצב שונה. בין השנים 2009-1977, ירד שיעור שטחי המרעה ב-40%. קק"ל טוענת כי שטחי המרעה הם "השתלטות בלתי־חוקית ופגיעה באדמות מדינה", אך זהו אבסורד: מסורת אקולוגית, עונתית וילידית, שהתקיימה לאורך מאות שנים, אינה השתלטות על "אדמות מדינה" ואין בה משום פגיעה במרחב הסביבתי. אדרבה, אם רעיית הצאן תוגבל, כמות הצמחייה בין העצים תגדל, וכך תגדל גם שכיחות השריפות.

כמו עמים ילידים שונים בעולם, גם הבדואים-הפלסטינים ידעו לחיות עם סביבתם הטבעית. למרות הקושי לקיים חקלאות בתנאים של מחסור במים, הצליחו הערבים-בדואים במהלך מאות שנים לקיים חקלאות בסיסית באדמותיהם. הם הסתמכו על תעלות כדי להשקות את הגידולים שלהם תוך שימוש במעט מאוד מים. בתקופתנו, הכפרים הבלתי־מוכרים מייצגים שריד של אורח חיים זה, וחיים בהם כמאה אלף אזרחים, שמתעקשים להישאר על אדמותיהם ולקיים אורח חיים חקלאי.

למעשה, אפשר לתאר את הניסיונות של קק"ל לנטוע עצים באזורים מדבריים או להגביל את שטחי המרעה כ"אלימות אקלימית". הם נובעים ממסורת של חשיבה קולוניאלית, המתיימרת לפעול למען איכות הסביבה, אך בפועל פועלת לנישול התושבים הילידים מאדמותיהם.

יש לכך דוגמות רבות בעולם. בסוף המאה ה־19, השתמשו משטרים קולוניאליים ברחבי העולם במונח "מדבור" כדרך להטיל על שיטות ניהול הקרקעות של הקהילות הילידיות אחריות להידרדרות האקולוגית ועל ידי כך לנשל אותן מאדמתן. כך, אסרו המתיישבים הצרפתים בצפון אפריקה ובמערבה על קהילות כפריות להשתמש בטכניקות החקלאיות המסורתיות שלהן. התוצאה היתה שיערות נעקרו לטובת גידולים חקלאיים למטרות מסחר, כמו כותנה, מה שגרם בסופו של להידרדרות סביבתית משמעותית.

ב-1840 החלו מתיישבים אירופאים בניו זילנד להחרים אדמות מהשבטים המאורים, ועד 1939 השתלטו על רוב הקרקעות במדינה. מטרת המתיישבים בניו זילנד היתה להפיק כמה שיותר משאבים מהיערות שבהם חיים הילידים המאורים. אבל, בדומה לנגב, לגירוש השבטים המאורים ולבירוא היערות היו השפעות אקולוגיות  הרסניות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בשנים האחרונות, ממשלות ברחבי העולם מכירות בטעויות שנעשו. בניו זילנד, למשל, העבירה הממשלה ב־1987 את חוק השימור, וב-1991 את חוק ניהול המשאבים. החוקים האלה למעשה מכירים בכך שהממשלה צריכה להחזיר אדמות לשבטים המאורים ולתת להם לקיים את חקלאותם ולטפל במשאבי הטבע שלהם בדרכים המתאימות להם.

וקק"ל? היא ממשיכה לפגוע באדם ובטבע. כבר יותר מ־70 שנה היא מנסה לשלוט בבדואים-הפלסטינים ולשבש את אורח חייהם. בעוד בעולם מתנערים מהרעיונות הקולוניאליים, הנגב משמש כמעבדה אקולוגית ליישום הרעיונות האלה.

סלימאן א־תיהי הוא כותב בפרויקט אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.