אישורי בנייה לכפר פלסטיני מקפיצים את השכנים המתנחלים
מאבקם של מתנחלים מגוש עציון למנוע את אישורי הבנייה ותוכנית המתאר בח'רבת זכריה מסתכל את התושבים – שחיים ללא אפשרות התרחבות וללא תשתיות. הוא גם משקף היטב את החזון הישראלי לסכסוך: ריכוז הפלסטינים במובלעות מנותקות זו מזו
עלא נוסע מדי בוקר לישיבת הר עציון, שם הוא עובד כמנקה. 450 תלמידים לומדים בישיבה תנ"ך וגמרא. עלא, בחור בגילם, מצחצח את האולמות ואוסף את הזבל. בסוף היום הוא חוזר לכפר שלו, בית סכריא, שנמצא כמה דקות משם, בין ההתנחלויות אלון שבות לראש צורים. הוא נכנס לחדרו הקטן, שם מחכה לו, לצערו, אמא שלו.
"אני והבן שלי גרים באותו חדר", מספרת נעמה, אמא של עלא. היא בת 65, פניה חרושות קמטים, כמו קירות הבית שלידו היא יושבת. "זה כי אין לנו בכפר מקום, ואסור לבנות כלום, אז אנחנו מצטופפים".
נעמה מצביעה על גג האלומיניום הדק שמחפה על ביתה. "כשיורד גשם הקור מסתנן מלמעלה", היא אומרת. כך נראים גם שאר הבתים בכפר. הכביש מלא בסדקים עמוקים, וכל משפחה טומנת את הרפש שלה בג'ורה, בחצר, כי אין מערכת ביוב. קווי החשמל נפולים, ובין הבתים, בכל מקום שממנו מבצבץ נוף, נראה יישוב ישראלי אחר – סלול ובנוי.
הכפר הזה, בית סכריא, או ח'רבת זכריה כפי שמכנים אותו בעברית, מעולם לא הוכר על ידי הכיבוש הצבאי של ישראל. על אף היותו קדום מאוד, על תושביו נאסר לבנות בתים חדשים או להקים תשתיות ראויות למחיית אדם. "זה גירוש אטי, בלי שאנשים מרגישים, כי אין איך לחיות או להתרחב", אומר אבו איברהים, ראש הכפר. שניים מבניו עובדים כשוטפי כלים באלון שבות, במטבח של ישיבת הר עציון.
מי שמכיר את המציאות בגדה יודע כי מדובר בתופעה: משרד הביטחון מנחה את המינהל האזרחי למנוע תוכנית מתאר והיתרי בנייה מיותר מ-160 כפרים פלסטינים בשטחי C, כחלק ממדיניות שמטרתה לייהד את המרחב ולרכז פלסטינים במובלעות, בערים פלסטיניות גדולות שנמצאות בשטחי A ו-B.
בצעד חריג ומפתיע, הודיע באוגוסט שר הביטחון, בני גנץ, כי בכוונתו לאשר חמישים יחידות דיור לבית סכריא, ולראשונה גם תוכנית מתאר לכפר, שתאפשר לתושבים להקים תשתיות בסיסיות ותסיר את צווי ההריסה שמאיימים על בתיהם מזה שנים.
הצהרה זו עוררה סערה חסרת תקדים, ובחודשיים האחרונים רבים מתושבי ההתנחלויות בגוש עציון לוקחים חלק בקמפיין לחץ נגדי נרחב, שמטרתו למנוע היתרי בנייה ותשתיות בסיסיות משכניהם.
"זהו פתח שעלול להביא לכניסת מאות רבות של ערבים", כך נכתב בעצומה שעליה חתמו יותר מ-5,000 תושבים מהתנחלויות גוש עציון, "מעולם לא היה כפר ערבי בחירבת זכריה. הבתים במקום הוקמו על ידי ערביי ארטאס. אנו קוראים למקבלי ההחלטות לבטל לאלתר את התוכניות, שמסכנות את מה שנבנה כאן במשך למעלה מ-50 שנה של עמל, יזע ודם".
בקבוצת הווטסאפ שהקימו מובילי הקמפיין הנגדי, "תושבים נגד בנייה בזכריה", חברים מאות תושבי גוש עציון. מנהלי הקמפיין הפעילו מספיק לחץ כדי לגרום לבני גנץ להגיע בספטמבר לסיור בגוש עציון, לשמוע את דברי המתנגדים, ואף לשקול לבטל את ההחלטה.
ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, מוביל את הקמפיין הנגדי. "אירוע זה הינו בכייה לדורות", הוא כותב בעמוד הפייסבוק שלו, "המשמעות היא סכנה בטחונית חמורה של מאות תושבים פלסטיניים נוספים בלב הגוש".
אבו איברהים אומר שהתגובה של שכניו מילאה אותה בתסכול ובזעם. "אנחנו פה עשרות שנים. גרים יחד", הוא אומר בסלון ביתו. "איך זה שלהם יש הכל, ואנחנו צריכים לחיות ולמות בלי בתים ובלי תשתיות?"
בניגוד למקומות אחרים בגדה, מתנחלים מהיישובים הסמוכים נכנסים בחופשיות לבית סכריא, ורוב הצעירים בכפר עובדים בהתנחלויות הסמוכות ויודעים עברית. "אנחנו עובדים ברמי לוי, בתחנת דלק, בישיבה, במועצה ובחקלאות שם", מסביר אבו אברהים, "אבל למרות הקשר, הם לא רוצים שנחיה כשווים אליהם".
"זה כל כך מכעיס אותי, הגזענות הזו. השכנים, שמכירים אותי שנים, אומרים לי פתאום: אתה והכפר שלך לא קיימים, וזה שקר נורא. הם אומרים לי אנחנו מפחדים מכם, לא רוצים שהילדים שלנו ילכו אתכם באותה דרך. אבל כבר 35 שנה שהילדים שלנו הולכים יחד. קרה משהו פעם? לא. והם יודעים את זה. אנחנו רוצים לחיות בשלום, אבל רוצים לחיות – כמו בני אדם. שיהיה לנו פה חיים בכבוד. אנחנו חנוקים פה. שום דבר לא מותר, הכל אסור. מ-1967 ועד היום. תראה את הכביש של המתנחלים, כשנכנסת לכאן, ותשווה לכביש שלנו. למה?"
"זה כפר עם עבר של כמה דורות כבר", אומר אליעז כהן, משורר, פעיל בתנועת השלום ארץ לכולם, וחלק מקבוצה של כמה מאות מתושבי גוש עציון שפעלו לקדם את תוכנית המתאר לכפר ב-12 השנים האחרונות, "כולם יודעים שהם (הפלסטינים) כבר היו פה, ובכל זאת הם (המתנחלים המתנגדים) לא מתביישים לנופף בשקרים האלה. גם במכתבים לבני גנץ, ובמכתבים רשמיים לשרים".
"לא נתפס בעיני שיהודים מתגייסים ככה כדי למנוע זכויות אלמנטריות מהשכנים שלהם, כשהם יודעים איך היישובים שלנו מתפתחים", הוא מוסיף.
המינהל האזרחי דן כבר שנים ארוכות באפשרות להכיר בכפר. בין 2010-2014 כמעט אושרה תוכנית שהיתה אף גדולה מזו הנוכחית, אך היא נפלה עקב לחץ של גורמי ימין. כהן מספר כי בזמן ששאול גולדשטיין שימש כראש מועצת גוש עציון, הוא פעל למען הסדרת המצב בח'רבת זכריה, אבל מאז שגולדשטיין עזב, "מי שחיבל בזה היתה מועצת גוש עציון. עכשיו המועצה דווקא שקטה יחסית, אז יש מי שמנצל את זה כדי לנהל קמפיין נגד הבנייה ולגרוף הון פוליטי נגד ראש המועצה. הכל זה פוליטיקה צינית פנימית".
התוכנית הנוכחית, אם תאושר, תסיר את איום ההרס מהבתים הקיימים, תאפשר סלילת כביש, תשתיות חשמל וביוב לתושבי הכפר, ותיתן היתרי בנייה ל-50 בתים חדשים על רצועת אדמה צרה של כ-30 דונם – שנמצאת בבעלות פרטית.
"זה כל הסיפור, כמה עשרות דונמים בודדים", אבו איברהים אומר, וצוחק. "והכל באדמות פרטיות. ביקשנו 170 דונם – אבל הם סירבו. גם מה שאושר לא יספיק לנו. בקושי למי שנמצא כאן זה ייתן לחיות".
"צעירים לא יכולים לחיות כאן"
לדברי אלון כהן ליפשיץ מעמותת במקום שמקדמת תכנון צודק לקהילות שסובלות מאפליה תכנונית, גם כאשר הצבא מכיר בכפר פלסטיני, מדובר במהלך שמהווה חלק מהיגיון שמטרתו לצמצם נוכחות פלסטינית במרחב. "בהקשר של בית סכריא, צריך לזכור שיש במרחב שם עוד 4-5 קהילות. תוכנית המתאר באה לצמצם, או לרכז, את כל הקהילות האחרות שם במקום אחד".
"תוכנית המתאר מתייחסת רק לקהילה אחת", מסכים אבו איברהים, "בהתחלה נציגי המינהל האזרחי אמרו: 'נעשה תוכנית – אבל שכל הקהילות יתרכזו באותו מקום'. ואנחנו אמרנו להם מה פתאום. מי שגר בקהילת חאלת אל-באלוטה, למשל, אז האדמה הפרטית שלו שם! מאיפה נביא לו אדמה במקום אחר? אי אפשר להזיז בני אדם איך שרוצים".
צריך להזכיר כי מנגנון התכנון בגדה המערבית מבוסס על אפרטהייד. בניגוד לישראלים, שיושבים בוועדות התכנון שקובעות למי מותר לבנות איפה, לתושבי בית סכריא, נתינים של צבא זר, אין נציגות שכזו. כמו בנושאים אחרים, הדיון סביב מתן היתרי בנייה לתושבי הכפר נערך בהיעדרם, על ידי ישראלים בלבד.
"רוב הצעירים עזבו את הכפר במהלך השנים האחרונות, בגלל הטרנספר שעושים לנו", אומר אבו איברהים. גם לדברי אליעז כהן, במשך השנים שבהן הוא נאבק למען היתרי בנייה לשכניו – מול המינהל האזרחי, המועצה וגורמים פוליטיים, הוא הבין כי "יש כאן מדיניות מכוונת של טרנספר שקט, שכבר קורה".
"צעירים לא יכולים להתחתן או להקים בית. אז הם עוזבים לבית לחם, בית ג'אלא ואל-חדר", אבו איברהים מסביר. המזה למשל, בן 21, מוכר במכולת השכנותית של בית סכריא, היגר לבית לחם. "הייתי רוצה לגור כאן. סבא וסבתא שלי וכל הקרובים שלי גרים כאן – אבל אין לי איך. הצעירים לא יכולים. דוד שלי היחיד מהמשפחה שהצליח לבנות לעצמו מטבח וסלון, אבל נתנו לו צו הריסה".
בגלל הקושי לבנות, הוריו של המזה עברו לבית לחם, והוא נולד שם. המכולת שייכת לסבא שלו, והוא עובד בה תמורת כמה עשרות שקלים ביום. בחודשים האחרונים מצא עבודה נוספת, כפועל בחברת הובלות בהתנחלויות הסמוכות. "נגיד מישהו עובר לבית חדש, באפרת", המזה אומר, "אז אנחנו עוזרים לו לארוז ולפרוק".
"התחלתי ללמוד עברית כדי לדעת מה כתוב על הקרטונים שלהם, שאם היהודים שעוברים דירה יגידו משהו – אצליח להבין מה לעשות". ילדים נכנסים למכולת בדרך חזרה מבית הספר, והמזה מרים מבטו מהמחברת, שבה הוא כותב אותיות בעברית. גם למכולת, גם לבית הספר, יש צו הריסה.
מופע אדנות קולוניאליסטי
ההודעה של גנץ באוגוסט על הכוונה לאשר תוכנית מתאר לבית סכריא היתה חלק מהודעה על תוכנית בנייה רחבה, שבמסגרתה הורה למינהל האזרחי לאשר 2,200 יחידות דיור חדשות בהתנחלויות, ו-1,000 יחידות דיור לפלסטינים בשטחי C.
לפי דיווחים, השבוע הועברו לראש הממשלה נפתלי בנט מסרים תקיפים מוושינגטון שעליו לרסן את הבנייה בהתנחלויות, ומסתמן כי הוועדה במינהל האזרחי שבכוחה לאשר בנייה בגדה לא תדון באישורי הבנייה בקרוב, ולא נקבע מועד לדיון.
היות שמלכתחילה אישור הבנייה לפלסטינים בשטחי C מוסגר על ידי גנץ כעסקת חבילה שמותנית באישור הרחבה בהתנחלויות, באופן אבסורדי, אם הבנייה בהתנחלויות אכן ירדה מהפרק, כך כנראה גם תרד ממנו גם תוכנית המתאר לבית סכריא. "בימים האחרונים מתנחלים אמרו לי: הצלחנו לעצור את התוכנית", אמר אבו איברהים, "הם אומרים שזהו, היא לא תעבור".
מעבר למופע האדונות הזה, שבו ישראלים יושבים בביתם המרווח והממוזג ומנהלים קמפיין נגד ביוב ומים זורמים לשכנים שלהם העובדים כפועלים בשכונות המטופחות של יישובי גוש עציון, הסיפור של בית סכריא הוא גם דוגמה בוטה למדיניות הקולוניאלית הישראלית, שפועלת לרכז פלסטינים בשטחים מצומצמים בין הנהר לים.
זה, בשלוש מילים, החזון של ישראל לסכסוך: לרכז פלסטינים במובלעות. לא רק בגדה אלא גם בעזה, בירושלים ובתוך גבולות הקו הירוק. שבעה מיליון פלסטינים נדחסים בעשרות מובלעות חסרות ריבונות, בלי רצף טריטוריאלי ביניהן, במרחב קטוע, ושבעה מיליון ישראלים שולטים על כל השטחים הסובבים את המובלעות העניות האלו, ונעים בחופשיות במרחב רציף, אחד.
משאבי המים, החשמל, והטבע נמצאים מחוץ למובלעות, במרחב הרציף של הישראלים. זה מה שנקרא "שטחי C" בגדה, או "אדמות מדינה", בשאר הארץ. מכיוון שתושבי המובלעות הפלסטינים תלויים במשאבים אלו, ישראל מוכרת להם דלק ומים וחשמל ותשתיות אחרות. כך קורה לא רק בערי הגדה, אלא גם ברצועת עזה – המובלעת הגדולה מכולן.
בנייה פלסטינית אסורה מחוץ למובלעות, אך מותרת בתוכן. זו הסיבה שמתוך 1,000 היתרי הבנייה לפלסטינים שגנץ הצהיר כי בכוונתו לאשר בשטחי C, רק אלה של בית סכריא עוררו סערה: שאר ההיתרים אושרו בצמוד למובלעות, ליד ג'נין ובית לחם. בנייה פלסטינית באזורים אלו לא מפריעה לחזון המובלעות.
תנועה לא מתאפשרת באופן חופשי בין המובלעות. ישראלי יכול לנוע כאוות נפשו בין הנהר לים: מעוטף עזה, ירושלים, חברון, ועד לגולן. אולם אסור לתושב מובלעת עזה לבקר את אשתו במובלעת רמאללה, ולתושב של מובלעת חברון אסור לנסוע לירושלים.
הרוב המוחלט של הישראלים כלל לא נכנס למובלעות. הן נמצאות מאחורי גדר ההפרדה, חומת הסגר, או שלטים אדומים בגדה. כבישים עוקפים נסללים בכל עת, לאפשר לישראלים לעקוף אותן, לקיים את המרחב הישראלי בנפרד מהן.
וזה הרציונל שמאחורי מניעת תוכנית מתאר לתושבי בית סכריא: לאלץ את התושבים לנטוש את אדמתם ולהתרכז במובלעת בית לחם, כי האזור בו נמצא הכפר הוא חלק מהמרחב הישראלי, הרציף, זה שמנסים לייהד.
זה דפוס שחוזר על עצמו בכל מקום בארץ. כך לוחצים בנגב על תושבי ואדי אל-נעם, למשל, לעזוב את אדמותיהם ולהתרכז במובלעת שגב שלום. בירושלים לוחצים על משפחות בשייח ג'ראח או בסילוואן להתרכז במובלעת מחנה שועפט, מעבר לחומת ההפרדה, ובבקעת הירדן על תושבי הכפר פרוש בית דג'ן להתרכז במובלעת יריחו.
הסיפור העגום של בית סכריא הוא דוגמה לאופן שבו ישראל מהנדסת את המרחב כך שיתאים לחזון הקולוניאלי שלה, המבוסס על שליטה בלעדית של ישראלים על מרחב שבו חיים ישראלים ופלסטינים יחד בערבוביה.
מהמינהל האזרחי נמסר בתגובה:" אנו ממליצים לפנות לדרג המדיני, אשר נושא זה נמצא תחת אישורם".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן