אילו ידע מה איינשטיין חשב, גלנט לא היה נותן לו פרס ישראל
מעל ראשו של שר החינוך גלנט, מתנוססת במקום בולט עטיפת הביוגרפיה של אלברט איינשטיין. אילו טרח לקרוא בה, היה מגלה שעודד גולדרייך הוא שמאל רך לעומת איינשטיין, שחשב שבגין הוא "טרוריסט" ואין צורך במדינה יהודית
"רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח לגבי הראשון". דברים אלה מצוטטים לעתים קרובות כאחת האמירות הידועות של אלברט איינשטיין, שהשימוש בהן טוב לכל עת. בפועל אין כל עדות לכך שהוא אמר אי-פעם את הדברים, ובכך האמירה הזו לא שונה מאמירות רבות אחרות המיוחסות לפיזיקאי הדגול, מבלי שאיש יבדוק את אמיתות הייחוס.
בכל זאת, עצם אזכורה של הדמות המוכרת כל כך ורבת ההדר נשמע תמיד כדבר אלגנטי בכל שיחה, והוא משווה למצטט, לפחות בעיניי עצמו, ניחוח של רצינות ועומק אינטלקטואלי. מגדילים לעשות אנשי ציבור אחדים, אשר מציגים לראווה איזו תמונה של איינשטיין בלשכתם. או, טוב הרבה יותר, איזה ספר שקשור אליו ואשר, כאילו באגביות מקרית, פתוח כרגע על עמוד כלשהו, או מקבל מקום של כבוד על מדפי הספרייה.
כך למשל שר החינוך, יואב גלנט. כאשר הוא מצטלם לטלוויזיה בלשכתו, רואים מאחוריו ספרים מסודרים היטב על המדפים, כולם ספרים רציניים מן הסתם, שנועדו לבסס בעיניי הצופים את רצינותו והתאמתו לתפקיד הרם. אבל יש רק ספר אחד ביניהם שאת כריכתו ניתן לראות באופן בולט, ועליה מתנוססת בגאון תמונה אייקונית של המדען, על שפמו המפורסם ושיערו המתבדר ברוח.
מדובר בביוגרפיה שפירסם ב-2007 העיתונאי וולטר אייזקסון. ובימים אלה, שבהם השר האמיץ מנהל מסע רדיפה למען פסילת בחירתו של פרופ' עודד גולדרייך כחתן פרס ישראל למתמטיקה ומדעי המחשב, לא יכולתי שלא להתפעל על האופן המשונה שבו בחר להציג את הפרסונה שלו תוך התייחסות לאיינשטיין. האם באמת השר רואה באיינשטיין אדם שלאור ראיית עולמו ואישיותו יש לפעול? הבה נבחן את הדברים.
אילו קרא השר בעיון בביוגרפיה הזו של איינשטיין, הוא היה נוכח מיד שמדובר באדם השייך באופן מובהק לקטגוריה של בעלי העמדות הלא לגיטימיות בעיניו, שאין לזַכות בפרסים ממלכתיים.
לעומת דעותיו של איינשטיין על האופן שבו התנועה הציונית הגשימה חזון ראוי עבור העם היהודי, האמירות הפוליטיות שבהן מאשים השר את פרופ' גולדרייך – ושבגינן הוא מתערב בגסות בתהליך בחירה שאמור להיות מבוסס כל כולו על הישגים מדעים מצטיינים – היו נראות כשיר הלל פטריוטי למהדרין.
כך, למשל, בעמ' 664 בגרסה העברית של הביוגרפיה (תרגום: דויד מדר), מסופר כי לפני מלחמת העולם השנייה איינשטיין הכריז שהוא מתנגד להקמת מדינה יהודית:
"המודעות שלי לטבעה העצמי של היהדות מתנגדת לרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא, ומידה מסוימת של כוח בר-חלוף … אני חושש מן הנזק הפנימי שתספוג היהדות – בייחוד מהתפתחות של לאומנות צרה בשורותינו. אנחנו כבר לא היהודים של ימי המכבים".
"מידה מסוימת של כוח בר חלוף", ניחא. ניסוח עדין במיוחד ומתאים אולי לחששותיו דאז של איינשטיין. ניתן רק לדמיין מה היה אומר אילו ניצב היום אל מול פולחן הכוח ותרבות הכוחנות שהתפתחו במדינה, וששר החינוך הוא נציג נאמן שלהם בכל אישיותו ומעשיו, כולל זה הנוכחי. גם ב-1946, לאחר מלחמת העולם ולאחר שממדי האסון של יהודי אירופה התחילו להתחוור, איינשטיין שב והדגיש כי "רעיון המדינה אינו קרוב ללבי … אינני מבין מדוע יש בכך צורך".
חשוב להמשיך לקרוא באותו עמוד בביוגרפיה, שבו אייזקסון מספר כי איינשטיין אף נהג כחברי "שוברים שתיקה" המשוקצים:
"איינשטיין נחרד במיוחד מן השיטות המיליטריסטיות, שבהן השתמשו מנחם בגין ומנהיגי מחתרת יהודים אחרים והצטרף … לחתימה על עצומה ב"ניו-יורק טיימס" שגינתה את בגין וקראה לו 'טרוריסט' ו'קרוב מאוד' לפשיסטים. האלימות מנוגדת למורשת היהודית. 'אנחנו מחקים את הלאומנות המטופשת ואת השטויות הגזעניות של הגויים', הוא כתב.
אייזקסון מספר על נטייתו של איינשטיין למרוד בסמכות באופן כללי. זו נטייה שזוכה לשבחים רבים במקומותינו, מתוך חשיבה שהיא הופנתה רק לתרבות המיליטריסטית בגרמניה ולהתבטאויות של אנטישמים למיניהם. אבל סלידתו של איינשטיין מכוחנות ושרירותיות היתה רחבה הרבה יותר, והוא לא חסך את ביקורתו החריפה גם כלפי הציונות.
לאחר מאורעות תרפ"ט, למשל, איינשטיין שילב כוחות עם אנשי "ברית שלום" באוניברסיטה העברית, המקבילים דאז ל"יפי הנפש" של ימינו. ממקום מושבו בברלין (נזכיר כי הוא ביקר בארץ רק פעם אחת, ב-1922, ביקור של 12 יום בלבד בדרכו חזרה מיפן לגרמניה, פחות או יותר מחוסר ברירה), איינשטיין כתב למקורבו של חיים ויצמן את דעתו על המצב בפלסטינה באלה המילים:
"רק שיתוף פעולה ישיר עם הערבים יכול ליצור קיום בעל ערך ובטוח. … מעציב אותי פחות שהיהודים אינם חכמים מספיק כדי לתפוס את זה מאשר שאין בהם מידה מספקת של צדק כדי לרצות זאת".
ויצמן רתח מזעם על האינטלקטואלים ה"צבועים", "המאגנסים והברגמנים אשר שוברים את החזית המאוחדת שלנו ומציגים את העניינים כאילו אנחנו לא רוצים שלום."
עמדותיו אלה של איינשטיין הידהדו היטב אצל בן גוריון גם בפרשה המוזרה, שלא לומר מגוחכת, של המהלך שנועד כביכול למנותו לנשיא המדינה לאחר מותו של וייצמן.
עצם האפשרות שאיינשטיין ימונה לנשיא זוכה לאזכורים רבים ומלאי גאווה אצלנו, אולי כי היא נתפשת כסימן לחיבור העמוק בין גאונותו של האיש לבין זו של העם כולו. אבל כפי שגם אייזקסון מספר בביוגרפיה שהשר מתהדר בה ומציג לראווה, עבור בן גוריון היה זה בעיקר מקור לצרות, שאת חומרתן הפוטנציאלית הוא הבין היטב. "הייתי מוכרח להציע לו את המשרה כי אי-אפשר היה להימנע מכך", העיד לימים יצחק נבון כי בן גוריון הודה בפניו. "אבל אם הוא יסכים, אזי אנחנו בצרות".
בעת הקמת המדינה, איינשטיין מיתן במעט, ובחוסר רצון מופגן, את עמדותיו הפציפיסטיות. ב-1948 הוא הצהיר כי "מעולם לא חשבתי שהרעיון של מדינה הוא טוב, מסיבות צבאיות, פוליטיות וכלכליות. אבל כעת אין דרך חזרה וחייבים להילחם". אבל לא קשה לדמיין מה היו עמדותיו של איינשטיין היום לא רק לגבי סוגיות גורליות במדינה (כגון עתיד השטחים, היחס לערביי ישראל, או המתקפות הפרועות כנגד גורמי אכיפת החוק), אלא גם בנושא ביטול פרס ישראל לחוקר שוועדה מקצועית לעילא קבעה שאין ראוי ממנו לקבלו, גם במדינה ברוכת כישרונות בתחומים האלה כמו מדינת ישראל.
אין סיבה לצדד דווקא בעמדות פוליטיות, שמדענים מצטיינים דוגלים בהן, ואין הן בהכרח נכונות יותר מאלה של האזרח מן השורה או של פוליטיקאי. הנקודה הפשוטה היא שלאלה וגם לאלה יש זכות מלאה להביע את העמדות האלה בכל במה שימצאו לנכון.
לשום גורם ממשלתי או אחר לא עומדת הזכות למנוע בעדם מלעשות זאת, בוודאי שלא על ידי שלילת פרסים או כיבודים שהם זכאים להם בזכות עבודתם. תפקידה של הממלכה בהקשר הזה הוא לעודד בכל דרך את הצטיינותם המדעית של יחידי הסגולה, לטובת הכלל, ולא להרתיע את מי שלדעתם סוטה מן השורה.
אם רצינו הוכחה לכך שההרתעה הזו עובדת גם עובדת, הרי שקיבלנו אותה בימים אלה בדמות ההחלטה של ראשי האוניברסיטאות לקבל לשורות ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות) את המכללה הפועלת בשטחים הכבושים, וששודרגה ב-2012 למעמד של "אוניברסיטה" בדרך של צו מטעם אלוף הפיקוד, כמו במתוקנות שבמדינות. אפשר להתווכח על התבונה הטקטית והערכית שהובילה להחלטה הזו מצד ראשי המוסדות, אבל אין כל ויכוח על כך שהחלטה היא הצלחה מוכחת של אותה ההרתעה, ושהיא תגרום נזק ממשי למערכת ההשכלה הגבוהה ולהצטיינות המדעית של ישראל.
השר גלנט לא רואה פסול בכהונתו שלו, גם כאשר היועץ המשפטי לממשלה קבע ב-2011, בעקבות פרשת הפלישה לקרקע ציבורית סביב ביתו ואי-פינויה על אף הוראות מצד הרשויות, כי יש קשיים משפטיים מהותיים שמונעים את מינויו לרמטכ"ל. הוא גם לא רואה פסול בכהונה כראש ממשלה ובחירתו המחודשת של אדם העומד למשפט על שלושה סעיפים של שחיתות חמורה.
אבל אל לנו לחשוב שהשר גלנט לא מסוגל לפסול באופן נחרץ: "לא אתן את ידי להענקת פרס ישראל לתומך בחרם!", כך הוא קבע ביחס לחוקר בעל שם עולמי, אשר כאזרח המדינה ביקש לממש את זכותו האלמנטרית להביע עמדות פוליטיות לפי הבנתו, גם אם אלה לא מקובלות על בעלי השררה.
לסיום, אני מבקש להשיא עצה ידידותית לכבוד השר: תעשה לעצמך טובה ותחביא את הביוגרפיה של איינשטיין במקום מוצנע, כדי שדמותו לא תביט בנו בכל פעם שאתה מתראיין בלשכתך, שמא אחרים יתחילו לקרוא ויבינו מהן עמדותיו הפוליטיות והמוסריות. לא מדובר באלה שאתה מבקש לפעול לאורן כשר החינוך במדינת ישראל.
פרופ' ליאו קורי מלמד היסטוריה של המדע באוניברסיטת תל-אביב, מוסד שבו כיהן עד לאחרונה כדקאן הפקולטה למדעי הרוח
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן