newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איחוד בין מרצ לרשימה המשותפת לא יועיל לאף אחת מהן

ניר כהן כתב כאן שאם מרצ תלך עם העבודה היא "תירק בפרצוף" של הערבים שהצביעו לה. הליכה עם המשותפת תהיה עוד יותר בעייתית. שותפות יהודית אפקטיבית תושג רק כשכל צד ישמור על הזהות הלאומית שלו

מאת:

ניר כהן במאמרו "חיבור בין מרצ לעבודה הוא יריקה בפרצוף הערבים שהצביעו לה" עושה שני דברים חיוביים: הראשון, הוא מציע אסטרטגיה פוליטית למרצ. השני, הוא מצביע על דגל השותפות היהודית-ערבית כדגל מרכזי במרצ 2019.

עם שני אלו אני מסכים בכל לב. מרצ חייבת להשתנות כדי להביא לתוצאות שונות. התוצאות באפריל האחרון היו כישלון ולא השיגו את היעדים. הרכב הרשימה חסר התקדים, שני ערבים בחמישייה הראשונה, וההצבעה הערבית (כרבע ממצביעי מרצ) היו נקודות אור כמעט בודדות.

דגל השותפות היהודית-ערבית חייב להיות דגל מרכזי בשמאל הישראלי. אין שמאל ישראלי ללא חיבור יהודי-ערבי. בהתמודדות שלי לראשות מרצ, בתחילת 2018, הצעתי שריון לשלושה ערבים בעשירייה הראשונה, מטה הפריפריות בראשותי ראה ורואה כמטרה לפתוח סניפים בישובים ערביים בצפון ובדרום.

עם הטקטיקה שמציע כהן, חברי היקר, יש לי ויכוח עמוק. כהן מציע חיבור של מרצ לרשימה הערבית המשותפת, וטוען שריצה משותפת עם מפלגת העבודה היא "יריקה בפרצוף" של מצביעי מרצ הערבים. הוא מנבא/מאיים שצעד כזה יביא ל"עזיבה המונית" של הערבים במרצ, ותומכיהם.

המצביעים של מרצ לא יילכו למשותפת, מצביעי המשותפת לא כל כך רוצים את מרצ. תמר זנדברג ואיימן עודה בכנסת (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

המצביעים של מרצ לא יילכו למשותפת, מצביעי המשותפת לא כל כך רוצים את מרצ. תמר זנדברג ואיימן עודה בכנסת (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

חשוב לזכור: מפלגה היא כלי למימוש ערכים באמצעות כוח פוליטי. הליכה עם המשותפת היא ההיפך הגמור מזה. למפלגה יש אחריות, שהולכת הרבה מעבר להצהרות. מרצ מבקשת לקדם את סיום הכיבוש ופתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולקדם כלכלה צודקת בעל פי ערכים סוציאל-דמוקרטיים ושוויון אזרחי לכלל הקהילות בישראל, כולל חופש מדת.

ריצה של מרצ והמשותפת יחד תחליש את המטרות הללו בכל מובן. ברמה האלקטורלית, צעד כזה צפוי להוסיף, לכל היותר, אלפי קולות יהודיים בודדים למשותפת ולהחליש את מחנה השמאל המדיני-כלכלי. זו יריקה אמיתית בפרצוף, כי לא כאן מדובר בהצהרות, אלא באיבוד יכולת השפעה הלכה למעשה.

כהן מציע חיבור של יהודים לא-ציונים, המייצגים שברירי אחוז בחברה היהודית, עם החברה הפלסטינית. לא משם תצא בשורה. החיבור המשפיע הוא בין בעלי השקפה ציונית ובין בעלי זהות לאומית פלסטינית. משם יצמחו הפיוס והשינוי.

בנוסף, הליכה עם כלל מרכיבי הרשימה המשותפת היא צעד העיוור לאידיאולוגיה של המפלגות השונות במערך. פוליטיקאים ערבים מגוונים לא פחות ממקביליהם היהודים. הניסיון שלנו לשים את כולם בסל פוליטי אחד הוא נואל. הליכה של מרצ עם מי שהם לא חלק מהמאבק נגד פגיעה בנשים ובלהט"בים ותומכים בביטול הזכות לביטוי לאומי יהודי בישראל, היא התפרקות מערכי יסוד של השמאל הישראלי ושל מרצ.

ואחרי כל זה, יש את העניין הפשוט: המשותפת לא רוצה חבירה למרצ. ממניעים אלקטורליים וערכיים. שלושה חודשים הם זמן קצר מדי לשגות באשליות.

אז מה כן? ריצה עם מפלגת העבודה היא מורכבת, אבל יכולה להניב חיזוק של המחנה ולא החלשתו. מפלגת העבודה צריכה להחליט. האם פניה לכחול-לבן, למרכז של "רק לא ביבי", או שהיא ממשיכה בקו של הבחירות האחרונות ומצטרפת לשמאל. הליכה עם מרצ חייבת להניב קמפיין מחודד, שישים במרכז את השותפות היהודית-ערבית (שבה לא הצטיינה מפלגת "העבודה" בשנים האחרונות), לצד מאבק בכיבוש, מהפכה חברתית-כלכלית ושוויון אזרחי. קמפיין כזה יכול להוות בסיס משותף לחיזוק מחנה המרכז-שמאל. מדובר בריצה בשלושה ראשים: כחול-לבן, עם חיבורים לאורלי לוי, עדינה בר-שלום ואחרים. רשימה ערבית משותפת. ושמאל יהודי-ישראלי, בהובלת מרצ והעבודה, עם מרכיבים נוספים (התנועה הירוקה, מימד, ארץחדשה…).

האופציה הנוספת היא ריצה של מרצ לבדה. עסקים כרגיל. זה יאפשר חופש מלא בבחירת המסרים ובבניית רשימה יהודית- ערבית. הבעיה? כאשר מפלגת העבודה יושבת על אותה משבצת, ואין זה משנה האם רק בתדמית הציבורית או הלכה למעשה, מדובר בצעד מסוכן, העלול להביא למחיקת מנדטים של אחת המפלגות.

רוצים שותפות יהודית-ערבית פוליטית? רוצים מהלכים משפיעים, לטובת מאבק בכיבוש, צדק ושוויון? עלינו לבנות מהלך רלוונטי לחברה הישראלית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf