newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחד במאי והבעיה של השמאל

הצעדה בתל אביב נראתה קצת עצובה, על אף המסרים המעולים והמאחדים שנשמעו בה. אבל רק אם מתעלמים מכך שהצעדה הגדולה והחשובה באמת התקיימה בנצרת. בלי שותפות יהודית-ערבית, תמיכה במאבק הפלסטיני וסיום המשטר הקולוניאלי, אין סיכוי לשמאל חברתי אמיתי לצמוח כאן

מאת:
צעדת ה-1 במאי 2022 בתל אביב (צילום: חגי מטר)

אין סיבה שהמסרים לא יזכו לתמיכה רחבה. צעדת ה-1 במאי 2022 בתל אביב (צילום: חגי מטר)

היה קצת עצוב בצעדת האחד במאי – חג הפועלים – בתל אביב, עם כחמישים חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ועוד שלושה אנרכיסטים. נראה היה שהשילוב בין ריבוי המסרים השונים ("חינוך חינם לכולם", "מסילוואן לבלעין, תשוחרר פלסטין"), ירידת קרנו הכללית של האחד במאי, והעובדה שהצעדה התקיימה בכלל ב-29 באפריל, הצליח לעורר ביושבי בתי הקפה בשדרות בן ציון ורוטשילד בעיקר בלבול ותמיהה, יותר מאשר תמיכה או אפילו התנגדות – שהיתה מעידה על איזושהי הבנה לפחות.

מעבר לעצב יש גם תסכול, שוודאי מוכר לרבים.ות בשמאל. כי המסרים החברתיים שנשמעו בצעדת האחד במאי הם מעולים, שאין כמעט סיבה שלא יזכו לתמיכה רחבה בארץ, בעיקר בשכבות החלשות של החברה: למען חינוך (כולל השכלה גבוהה) ובריאות חינם לגמרי לכל; ביטול חברות הקבלן והעסקה ישירה; הגנה על פועלי בניין מהרשלנות הפושעת של בעלי ההון; קידום התאגדות וזכויות עובדות.ים; מיסוי העשירים ביותר והשקעה תקציבית בעניים; וכמובן עשייה מיידית לעצירת משבר האקלים.

אז למה זה לא עובד? לא הצעדה הספציפית, אלא בכלל החזון החברתי של השמאל?

במאמר שפירסם לאחרונה ב"המקום הכי חם בגיהנום", טען בועז גרפינקל ששתי הבעיות של השמאל האנטי-ציוני הן שהוא אליטיסטי בזהות המעמדית של מי שמרכיבים אותו, ושבעצם הוויתור על הציונות הוא ויתר על קשר עם שאר החברה.

מבט על המסרים של צעדת האחד במאי של מק"י בתל אביב בשישי יכול מיד להתחיל לסתור את הטענה השנייה, ובמובן מסוים מאשרר את הראשונה: זו היתה צעדה מאוד לבנה בלב העיר הלבנה, מוקפת בצופים לבנים. אבל המבט הזה עובד רק אם מתעלמים מכך שזו רק ההפגנה הסמלית, הקטנה יותר, של מק"י, ושהגדולה והחשובה באמת, בהשתתפות אלפים רבים, התקיימה בשבת – בנצרת.

ההתעלמות הזו מייצגת את ההתעלמות הגדולה במאמר של גרפינקל, ובכל הביקורת מסוג זה על השמאל היהודי הלא-ציוני: עם כל היומרה שלה לנבוע מנקודת מבט סוציאליסטית-מעמדית, היא למעשה בוחרת להתעלם מהציבורים הכי עניים בארץ – בעיקר פלסטינים משני צדי הקו הירוק וגם חרדים. אף אחד משני הציבורים האלה לא נרתע בכלל מאנטי-ציונות.

למעשה, בפועל, ככל שהשמאל בארץ בכללותו יותר רדיקלי ולא ציוני, כך האג'נדה שלו יותר מחוברת למעמדות הנמוכים. העבודה ומרצ (וה"מרכז-שמאל") הם אלה שמייצגים כיום (מבחינת בוחריהם ונבחריהם, ולרוב גם מבחינת האג'נדה שלהם) את העשירונים העליונים בחברה הישראלית, בעיקר יהודים אשכנזים מבוססים בערים, במושבים ובקיבוצים.

בהתאם, המפלגות האלה מתרחקות מקו של שמאל כלכלי-חברתי (היה שלום, אילן גילאון ז"ל), וחתומות במסגרת הממשלה הנוכחית על מהלכים כלכליים שמשרתים רק את האליטה. חד"ש, מנגד, היא גם לא ציונית, גם רוב בוחריה מגיעים מציבור עני יותר משמעותית, וגם יש לה את האג'נדה הכלכלית-חברתית המתקדמת ביותר מבחינה שמאלית בארץ.

גם חד"ש וגם גופים כמו עומדים ביחד, כוח לעובדים, מאבק סוציאליסטי ועוד רבים בשמאל הלא-ציוני נמצאים הרבה יותר במאבקים של מעמדות נמוכים (גבעת עמל וכפר שלם, מאבקי עובדים, התנגדות להעסקת קבלן, דיור ציבורי, משפחות ילדי תימן ועוד) מאשר מרצ והעבודה.

אינטרס יהודי לשמר את המצב הקיים

וכאן אנחנו חוזרים למסרים המעולים של צעדת האחד במאי. הסיבה העיקרית שהשמאל הפרוגרסיבי מבחינה כלכלית-חברתית לא מצליח לפרוץ, שה"פופוליזם" שלו (במובן הטוב של המילה) לא סוחף המונים, הוא המבנה הקולוניאלי של החברה בישראל-פלסטין, האינטרס שיש ליהודים בשימור המצב הקיים, האידיאולוגיה שמתחזקת את זה, וגם הפחד משינוי משטר הפריבילגיות.

למה הכוונה? כמו שהראו דוחות האפרטהייד של השנתיים האחרונות, המשטר בארץ מבוסס על עליונות יהודית. במישור החומרים, זה אומר שיהודים הם מי ששולטים ברוב האדמות, שנהנים מעדיפות בפיתוח אפשרויות מגורים (לא פעם על אדמה פלסטינית שהופקעה, אם זה ברמת אביב, בגבעת עמל, ברוממה, בגילה או בחומש); שנהנים מכוח עבודה זול ולא-יהודי בחלקו הגדול (עם בולטות פלסטינית משמעותית) במלאכות הקשות של בניין, חקלאות ועוד; שנהנים מתיעדוף בחלוקת משאבים כמו מים (שנגזלים מהגדה המערבית ומחולקים באופן לא שיווני בין יהודים וערבים); וממגוון גדול של עבודות בתעשיות הביטחון, הנשק, המעקב, ההיי-טק שמתחבר עם כל אלה, והמעגלים התומכים של התעשיות האלה.

ואחדד: זה לא אומר שכל היהודים הישראלים מרוויחים מהשיטה הכלכלית הקיימת. אנחנו לא. רק מעטים מתעשרים ממנה, ורובנו נדפקים. אבל מהרבדים של השליטה בפלסטינים אנחנו כן מרוויחים באופן חומרי. זה נכון, למשל, גם לגבי הציבור החרדי, שאינו ציוני, אבל כן זוכה לבתים מוזלים בהתנחלויות, בקהילות סגורות והומוגניות על אדמה שדודה, שמקלים במשהו על מצוקת הדיור במגזר הזה.

במישור השני יש את המימד האידיאולוגי והנפשי. כדי להצדיק את הגזל השיטתי הזה, אנחנו גדלים לתוך תפיסת עולם של עליונות יהודית. החלקים הדתיים יותר של החברה מדגישים את העליונות הדתית היהודית (חרדים כאמור יכולים להתנגד לציונות, אבל להאמין שליהודי יש נשמה טובה יותר משל גוי); החלקים החילוניים מדגישים את הלאומיות הציונית; והציונות הדתית לוקחת את הטוב בשני העולמות.

מעבר לאופן שבו כל זה מצדיק את השליטה בפלסטינים, מדובר בכוח מלכד, בתחושת זהות ושותפות חזקה, כפי שממחיש במיוחד החודש בין פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.

צעדת ה-1 במאי 2022 בנצרת (צילום: באדיבות "זו הדרך")

צעדת ה-1 במאי 2022 בנצרת (צילום: באדיבות "זו הדרך")

ובמישור השלישי יש את החששות. זה יכול להיות חשש ישיר ביותר, מהסכנה של התפרצות של אלימות פלסטינית ככל שישראל תשחרר את אחיזתה בפלסטינים – וזה חשש לא מופרך בכלל. תהליך של דה-קולוניזציה, של שינוי המשטר והפיכתו לשוויוני יותר, עשוי לעבור דרך מידה מסוימת של אלימות, גם אם יהיה הרבה רצון טוב משני הצדדים.

ויש גם חששות מחלוקה מחדש של ההון, של האדמות, של המים והבתים, וגם חששות משינוי ההגדרה של המדינה ככזו שמבטיחה עליונות יהודית. לשחרר מפריבילגיות ומזהות של עליונות זה דבר קשה מאוד ומפחיד מאוד, באמת, ואסור לזלזל בזה.

לא מפחדים מדרך ארוכה

על כל ההפרדות האלה בין יהודים לערבים נוספות ההפרדות האתנו-מעמדיות בתוך החברה היהודית עצמה, שמאפשרות להון הגדול לפלג את רוב האוכלוסייה עוד יותר – למשל בין מחנה ההון של ביבי למחנה ההון של אנטי-ביבי – כדי שלא תאבק על צרכיה החומריים האמיתיים, או כדי שתעשה זאת במסגרת מאבק על פירורים סקטוריאליים (אתמול "החרדים", היום "הרוסים", וכן הלאה, אבל לא כולם ביחד).

יש עוד סיבות למצבו הבעייתי של השמאל. ישנה גם הבעיה של השמאל בכל העולם, של האופן שבו מסרים פרוגרסיביים על שוויון מגדרי ולהט"בי, למשל, מתנגשים עם ציבורים עניים ושמרניים מבחינה דתית.

ויש גם אחריות מסוימת לשמאל הרדיקלי עצמו. אנחנו יכולים לעשות יותר. אנחנו יכולים להשקיע יותר ולא רק להגיד את הדברים הנכונים, אלא גם באמת להיות יותר במקומות הנכונים. להשקיע יותר זמן ומחשבה ומשאבים בפעילות במגוון הקהילות המוחלשות בחברה הישראלית, לחבור ליותר מאבקים שמאליים באופיים בפריפריה הכלכלית-חברתית היהודית, ובהתאם להעתיק את "הגרסה היהודית" של צעדת האחד במאי ממרכז תל אביב למקום שבו מתקיים מאבק לדיור ציבורי או מאבק עובדים מרכזי.

אנחנו בעיקר יכולים וצריכים להיות יותר נוכחים ומעורבים ופעילים בארגוני עובדים. כמו שהאחד במאי בא להזכיר לנו, וכמו שיודע כל מי שהיה מעורב בעבודה מאורגנת בארץ, זו ה-זירה הפוליטית שבה יש הכי הרבה מפגש ושותפות בין הקבוצות האתניות השונות, וממנה פוטנציאלית יכולה לנבוע הכי הרבה תקווה. אז כן, יש לנו הרבה מה ללמוד ולתקן ולשפר כמחנה.

ועדיין, ה-בעיה של השמאל היא לא בזהות חבריו או במסרים המתקדמים והצודקים שלו – אלא במציאות חומרית שקשה מאוד לנצח אותה. בדיוק לכן צודקים הצועדים בשדרות רוטשילד בשישי במסריהם, כי צריך לצד הקריאות לחינוך חינם לכולם לקרוא גם לשחרור פלסטין.

בלי שותפות יהודית-ערבית, בלי תמיכה במאבק הפלסטיני וסיום המשטר הקולוניאלי, אין סיכוי לשמאל חברתי אמיתי לצמוח כאן. ההפרדה הגזענית שיצרו כאן בין סוגים שונים של עניים חייבת לקרוס כדי שנוכל להתמקד בהון הגדול שגדל ומתעשר על חשבון כולנו.

וגם להיפך: אם המשטר הקולוניאלי ייגמר שלא מתוך פתרון סוציאליסטי, העתיד כאן יהיה רע ומר (וכאן הדוגמה הדרום אפריקאית שיולי נובק מציגה בספרה, "מי את בכלל", שעליו מגיב גרפינקל במאמרו, כל כך חיונית ומפחידה).

לכן האחד במאי – כחג של הפועלים והפועלות, חג של סולידריות ואחווה, של שוויון וצדק – חשוב כל כך. יש עוד דרך לפנינו, אבל אנחנו כידוע לא מפחדים מדרך ארוכה. יחי האחד במאי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הריסות בשכונת אל-רימאל בלב העיר עזה אחרי הפצצה ישראלית, ב-23 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

הריסות בשכונת אל-רימאל בלב העיר עזה אחרי הפצצה ישראלית, ב-23 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

"האחים והאחיות שלי בעזה חיים בסיוטים הכי גרועים שלהם"

מרבית אוכלוסיית עזה הם פליטים, שגורשו מביתם ב-1948. לרבים יש קרובי משפחה בישראל, שחיים בחרדה איומה לגורלם מאז תחילת המלחמה, בקושי מצליחים ליצור עמם קשר, ולעתים מקבלים בשורות איוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf