אוריינטד: הסיפור של הומואים פלסטינים דרך העיניים של מספר ישראלי
שלושת הגיבורים של "אוריינטד" הם לא קורבנות, ובסרט מתוק ומרגש הם דואגים שתדעו את זה. אבל אי אפשר להתגבר על התחושה שההקשר שניתן לחיים שלהם מוכתב לפי ההגיון של חדשות 2
אתמול הלכתי לראות את הסרט "אוריינטד", של הבמאי ג'ייק ויזנפלד, במסגרת כנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב. סרט דקומנטרי שעוקב אחרי חייהם של שלושה הומואים פלסטינים ביפו.
אני לא מבקרת קולנוע, האמת היא שאני אפילו לא אוהבת קולנוע. אבל הנושא משך את ליבי כמו גם הסקרנות הנעוצה בעיקר ביכולת של במאי יהודי ישראלי (ולמיטב הבנתי גם סטרייט) לביים סרט שגיבוריו הם הומואים פלסטינים. יש בזה משהו מסקרן, בעיקר כשנראה שגיבורי הסרט, או לפחות אחד מהם, ח'אדר אבו סייף, מרוצים מהתוצאה הסופית ומרגישים שהקול שלהם נשמע היטב. אולי בדומה למה שקרה בסרט "ג'נקשן 48", שגם בו במאי יהודי ישראלי ביים סרט מנקודת מבט פלסטינית.
הסרט יפה, מצחיק, עצוב ומרגש. שמעתי מראש ביקורת על הסרט, על כך שהוא מייפה את המציאות, שהוא לא חושף מספיק מהמורכבות שלה, שהוא ממעיט ומסתיר חלק מהקשיים שכרוכים בזהות פלסטינית בתל אביב, ביפו או בישראל בכלל.
> חשיפה: 60 אחוז מהמעצרים בישראל הם של "לא יהודים"
בפאנל שאחרי ההקרנה טענו יוצרי הסרט שלא באו להקים נרטיב אלא לספר סיפור אישי על חוויות אישיות של אנשים פרטיים. הם צודקים במידה רבה. בכל העולם ובכל מדיום ציבורי יש נטיה לצפות מפרטים השייכים למיעוט כלשהו – בעיקר אם מיעוט זה נאבק או תחת דיכוי – לייצג את הקולקטיב. אם לפלסטיני ניתנת במה הוא מייצג את העם והמולדת, המאבק והזהות כולה. זאת בעוד שגבר יהודי בסרט יכול לספר את הסיפור שלו בלי לשאת על כתפיו את העול הזה. ההתעקשות של יוצרי הסרט להשתחרר מהציפייה המופרכת הזאת היא חשובה וצודקת בעיני.
לאן נעלם פאדי?
ובכל זאת. יוצרי הסרט דברו על החוויה הסובייקטיבית שלהם, אז זו החוויה הסובייקטיבית שלי: הכתיבה הבימוי והעריכה של הסרט הציגו נרטיב ישראלי ברור. היה בולט שהנרטיב הפלסטיני הלאומי, הנאבק, המתנגד, עומד בסתירה לנרטיב של הבמאי ולסיפור שרצה לספר.
אחד הדברים שבלטו לי הייתה הבחירה למקם את הסיפור כרונולוגית, ביחס למציאות שבחוץ, באמצעות קטעי חדשות ערוץ 2 סביב רצח שלושת הנערים והמלחמה בעזה שהגיע אחריו. חברת החדשות, שעמדתה ברורה וידועה, היא למעשה זו שמסמנת לנו את ה"סכסוך" שעומד ברקע.
נכון, לא חייבים תמיד לדבר על עזה. הסיפור של פלסטינים בתוך גבולות 48' הוא חשוב מספיק. אבל אין לי ספק שמתוך שעות צילום רבות של קבוצת החברים הפלסטינית הזאת בזמן המלחמה, לא פעם ולא פעמיים הם דיברו על עזה, על התמונות והסיפורים המגיעים משם. בסרט עזה לא מוזכרת. סצינה בה הם יוצאים לתפוס מקלט באזעקה ביפו כמובן נכנסה לסרט, וכך גם סצינה חשובה בה הם יושבים ומדברים על תחושת ריקנות, חוסר אונים וייאוש, או שיחות על הקושי שזה יוצר מול חברים יהודים. אבל אף מילה על עזה.
והכי חשוב – פאדי. פאדי הוא אחת משלושת הדמויות המרכזיות בסרט. הוא היחיד בסרט שמדבר באופן משמעותי על כיבוש, על זעם לאומי ועל התנגדות. לא באופן בוטה מאוד או אקטיבי אבל ברור שזה נוכח מאוד בחייו, הנושא משמעותי לו ומהווה חלק מהזהות שלו. לתחושתי הסרט נמצא עם פאדי במשחק הורדות ידיים. את החיבוק שהסרט נותן לח'אדר ונעים הוא לא כל כך נותן לפאדי, לא מיד לפחות. הוא כן מקבל במה לבטא חלק מהתחושות האלה, אבל הסרט תמיד נותן להן קונטרה, תמיד מנסה לרכך את האמירות שלו ולהוציא מהן את העוקץ.
העניין הזה קורה כמה וכמה פעמים, אבל הכי בולט סביב תיעוד חיי האהבה שלו. בחלק הראשון של הסרט הוא מביע קושי מנוכחות של יהודים במסיבות של החברים, ומאוחר יותר גם אומר שהוא לא מסוגל לצאת עם יהודים או לנהל איתם קשרים רומנטיים. בהמשך הסרט הוא מתערבב עם יהודי ציוני, מה שגורם להתחבטויות קשות ולפחדים, לשאלות על יחסי כוח, מחיקת זהות וויתור על הקול שלו. שאלות עקרוניות. הסרט בוחר להשמיע את הקול שאומר לו ללכת על זה בכל זאת, שזה בסדר. שהחששות שלו בעניין זה הם חששות סרק, שעמוד השדרה הפוליטי שלו מוגזם ופוגע בו. בסוף הסרט הוא כבר במערכת יחסים עם גבר יהודי אחר. שח מט. כבשנו עוד יעד.
> משחקי הכס של הרשות הפלסטינית: התוכניות של המועמדים להחליף את עבאס
אני לא יודעת אם אני צודקת. אולי פאדי דווקא מרוצה מהייצוג שלו בסרט, מאיך שהסיפור שלו מסופר. הייתי שמחה לדעת. אגב, בכתבה ב"הארץ" צוין שפאדי בחר לסרב להתראיין בתקשורת הישראלית או להגיע להקרנות של "אוריינטד" בישראל מחשש שמדובר ב"פינקוושינג". גם זה רובד של יחסיו עם הסרט.
אז אומרים: זאת המציאות שלנו, מה שרואים זה מה שיש. לא המצאנו כלום. נכון, אבל היושב בחדר העריכה הוא אלוהים, ועם מספיק שעות צילום אפשר לספר כל סיפור. והסיפור הזה הוא לגיטימי ויפה אבל הוא מבטא בעיני פוליטיקה וסיפור שונים ממה שנראה במבט ראשון.
למרות זאת הסרט משמח לב. הוא סרט אופטימי וחזק ונוגע. והוא בסופו של דבר סרט על שלושה פלסטינים שמייצגים בעיקר את עצמם אבל גם קצת את הקהילה שלהם עם המון כוח. שבחרו לוותר הפעם על דמות ההומו הפלסטיני הקורבן. הם לא קורבנות, לא של החברה הפלסטינית ולא של היהודית ויש להם הרבה מה להגיד על כל אחת מהן. והם מצחיקים ויפים ומרגשים וחכמים והם יוצרים ביחד אומנות פוליטית. אז אם יוצא לכם – לכו לראות.
> עוד על אוריינטד: בואו למצעד כלהט"בים, תשאירו את הזהות הפלסטינית בבית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן