אוריינות תקשורת: תרופה נגד קשרי הון-שלטון-עיתון

לאחרונה פורסמו שני עזרי הוראה מצוינים לנשות ואנשי חינוך, המסייעים לטפח אוריינות מדְיָה בקרב תלמידות ותלמידים בכל גיל. אוריינות מדיה מקדמת בבסיסה צרכנות נבונה וביקורתית של מידע תקשורתי, ואף יצירה ופרסום של מידע אמין והוגן. במקביל, היא מטפחת מיומנויות של מעורבות חברתית ואקטיביזם, ומקדמת ערכים הומניסטיים כגון חופש המחשבה והביטוי ורגישות רב תרבותית.

עזר אחד הוא אתר אינטרנט בשם fake-or-not, שפותח ביוזמת המכון הישראלי לדמוקרטיה, איגוד האינטרנט הישראלי, משרד החינוך ומכון מופ"ת. האתר מאורגן כמערכי שיעור, וכולל מידע למורות ולמורים מתחומי הדעת השונים, כיצד לשלב אוריינות מדיה בכל תוכנית לימודים. אציג את תכולת האתר בהמשך.

העזר השני הוא חוברת בשם מדריך מעשי לקריאה ביקורתית: איך להתגבר על פייק ניוז ועל המניפולציות של התקשורת בישראל. החוברת נכתבה על ידי העיתונאי תומר אביטל, ופורסמה באתר המגזין "שקוף". החוברת אינה כתובה כתוכנית לימודים, אולם מוצג בה ניתוח של דוגמאות רבות של קשרי הון-שלטון-עיתון, והיא כתובה בשפה קלה, המתאימה ללמידה עצמית.

המסגרת המושגית של חינוך לאוריינות מדיה

מידע חלקי, מוטה או מסולף פורסם, מן הסתם, מאז ומתמיד על ידי בעלי עניין, כגון תאגידים כלכליים או ממשלות ושליטים. עם התרחבות השימוש ברשתות החברתיות, היתה תקווה כי בזכות אופיין הדמוקרטי, הן יסייעו בביקורת המידע. אלא שדווקא ההיפך קרה: המדיה החברתית היתה למאיץ מרכזי בהתפרקות האתיקה התקשורתית, ובהפצת ידיעות כזב.

כבר בשנות התשעים כתב ויליאם אופולוס, פרופ' למדע המדינה, כי "בעולם התקשורת הלא-ישירה של ימינו, הבנת המציאות של האזרחים אינה מבוססת על ניסיון אישי אלא על שמועה – דין וחשבון מיד שנייה, סביר אך לעתים מסולף ואף מטעה". כתוצאה מכך, "האדם הפשוט רק טובע במידע, וממנו הוא דולה אך מעט אינפורמציה ועוד פחות מכך ידע ותבונה".

החל מאותן שנים, התפתח החינוך לאוריינות מדיה, ככזה שנועד "להעצים את הלומדים בכישורי חשיבה ותקשורת". על הלומדים לבחון את המידע התקשורתי (טקסטואלי וחזותי), להעריך את איכותו, מהימנותו וחשיבותו, ולהפיק ממנו משמעות (מתוך הספר: מדברים אקטואליה – אוריינות תקשורת, מופ"ת 2016).

ביסוד הקריאה הביקורתית של מידע תקשורתי ניצבות שלוש שאלות: מי מפיק את המידע ומה האינטרסים שלו עבור קהל היעד של המידע? מהי שפת המידע מבחינת סוגות ואמצעים? ומהם המסרים והערכים שהמידע מייצג? מדובר, אם כך, בפעולות מורכבות למדי, שלא "כל אחד יוכל" להפעילן, ללא הכשרה והתנסות. כאן טמונה חשיבותו של החינוך.

מדד אוריינות מדיה – פינלנד מובילה

מדד אוריינות מדיה האירופי (Media Literacy Index) נערך על ידי שני גופי מחקר בבולגריה. המדד משקלל ארבעה מדדי משנה, שכל אחד מהם נקבע במחקר נפרד. 45 אחוזים מהמדד הכללי נקבעים על פי מדדי חינוך, שהמרכזי בהם הוא ציון התלמידים במבחן הבנת הנקרא של פיזה.

40 אחוזים נוספים מהמדד נקבעים לפי מבחן חופש העיתונות, הנבדק בשני מחקרים בינלאומיים (כאן וכאן). האחוזים הנותרים נקבעים על פי סקר בינלאומי על מידת האמון באנשים אחרים, ועל פי מדד היקף השימוש במדיה דיגיטלית.

את מדד אוריינות התקשורת באירופה לשנת 2023 מובילה פינלנד, ולאחריה מדינות הצפון האחרות: דנמרק, נורבגיה, אסטוניה, שבדיה ואירלנד. במקום ה-41, האחרון, ניצבת גיאורגיה, וקרובות אליה, בתחתית, המדינות הבלטיות: קוסובו, צפון מקדוניה, אלבניה ובוסניה.

ישראל אינה מופיע במדד האירופי, אבל ניתן להניח שאנחנו מדורגים כמדינה בינונית מינוס, קרוב ומתחת לממוצע. זה המיקום של ישראל במבחן הבנת הנקרא של פיזה (תרשים I.3.4), וזה גם המקום של ישראל במבחן חופש העיתונות.

פינלנד – מדיניות לאומית לאוריינות מדיה

המיקום של פינלנד כמדינה מובילה אינו מקרי, אלא תוצר של מדיניות ממשלתית (National media education policy). למדיניות הפינית שני עיקרים. ראשית, לא מדובר רק בתוכנית של למידה פסיבית, המסבירה כיצד להתגונן מפני מידע מגמתי. המטרה המקיפה יותר היא אקטיביסטית: טיפוח יצירתיות, חשיבה ביקורתית וחשיבה אתית, בשאיפה שהתלמידות והתלמידים יהיו שותפים ביצירת תרבות של תקשורת.

מתוך כך, התוכנית הפינית מקדמת ערכים המוניסטיים. התוכנית נוגעת בסוגיות של חופש המחשבה, חופש הדעה, חופש הדיבור וחופש ההבעה. כמו כן, היא מקדמת אחריות כלפי המידע המופץ, הוגנות, רגישות רב תרבותית, וסבלנות כלפי שונות וכלפי עמדות מנוגדות.

המאפיין השני הוא פריסת החינוך לאוריינות מדיה בכל שכבות הגיל ובכל תחומי הלימוד. בפועל, שיעורים של ניתוח מקורות מידע, בחינתם והערכתם, בדגש על זיהוי האינטרסים של מפיצי המידע, שולבו בכל תוכניות הלימודים. על האופן שבו הדברים מקבלים ביטוי בבתי הספר, ניתן ללמוד מתוך כתבה (באנגלית) ששודרה באל-ג'זירה, בינואר האחרון.

אתר ההוראה הישראלי fake-or-not

החינוך לאוריינות מדיה משויך במשרד החינוך בישראל לתחום הפיקוח על הוראת קולנוע ותקשורת, בראשות ד"ר איבנה רטנר. מורות ומורי תקשורת, מיסודי ועד תיכון, מלמדים על פי תוכנית לימודים, הכוללת נושאים כגון: שפת התקשורת, כלי תקשורת לסוגיהם, תקשורת ודמוקרטיה, תרבות, אתיקה ועוד. יחידת לימוד המיוחדת לנושא "פייק ניוז", פותחה על ידי ד"ר קרן קטקו איילי.

רטנר וקטקו איילי שותפות גם לפיתוח התוכן באתר האינטנט החדש fake-or-not. האתר נאמן לשני המאפיינים שהוזכרו במדיניות של פינלנד. תפיסת המטרה הכפולה: מודעות וכלים למגננה מפני חדשות כזב, לצד טיפוח מעורבות והשתתפות אזרחית בחברה דמוקרטית; וכן קידום החינוך לאוריינות מדיה באמצעות מורות ומורי כל תחומי הלימוד, בכל שכבות הגיל.

באתר מוצגים מערכי שיעור בסוגיות כגון: מדוע חשוב ללמוד על מידע כוזב? מה ההבדל בין עובדה לדעה? מהם שבעת הסוגים של מידע כוזב? כיצד נזהה מידע כוזב? וכיצד נאבק בהפצת מידע כוזב ברשתות? מערכי השיעור עשירים בדוגמאות ובהפניות למידע נוסף ברשת, ומתאימים לפיכך ללמידה עצמית, שבה התלמידים חוקרים בעצמם את התופעה.

הקישור לתחומי דעת נוספים נעשה באמצעות פירוט המיומנויות הנרכשות בלימודי אוריינות מדיה. הכוונה למיומנויות שפה כגון איתור מידע והבנת הנקרא; אוריינות מדעית כגון זיהוי כשלים בטיעון מדעי; חשיבה ביקורתית; חשיבה יצירתית; ואף מודעות עצמית וחברתית, כגון השפעה רגשית, הבנת מסרים מרומזים ועוד.

באתר יש הפניה גם לחוברת 68 של ביטאון מכון מופ"ת, ובו 24 מאמרים עשירים במידע על תחום אוריינות המדיה. בתוכם מצאתי גם נייר עמדה, שנכתב על ידי מומחי התחום בישראל, עם המלצות לגיבוש תוכנית לאומית בנושא חינוך לאוריינות מדיה. ויפה שעה אחת קודם.

למורים אמיצים – חוברת "שקוף"

ככל שאתר האינטרנט שלו שותף משרד החינוך הוא טוב וראוי, הוא נכתב (כך אני מפרש) בראייה ממלכתית. למשל, ברשימת הגורמים המפיצים מידע כוזב, נכתב (בין השאר): "גורמים פנימיים המבקשים להרחיב את הקיטוב החברתי מתוך אינטרסים פוליטיים, כלכליים ואידאולוגיים". לא נכתב במפורש: כלי תקשורת המסובכים בקשרי הון-שלטון, וגם לא נכתב: ממשלת ישראל.

את ההשלמה של ההיבט הפוליטי מומלץ לעשות בעזרת החוברת החדשה שפרסם תומר אביטל: "מדריך מעשי לקריאה ביקורתית – איך להתגבר על פייק ניוז ועל המניפולציות של התקשורת בישראל".

בחוברת זאת שפע דוגמאות של ידיעות תקשורת מוטות או שקריות, והאצבע המאשימה היא ברורה ומפורשת. היא מצביעה על גופי תקשורת הפועלים תחת בעלויות צולבות של תאגידים עסקיים, על גופי תקשורת המשרתים מפלגות פוליטיות, ועל האפשרות לקנות בכסף פרסומים המתחזים לתחקירים ולכתבות.

כללו של דבר, יש כיום לרשות המחנכות והמחנכים בישראל מידע רב וכלים טובים על מנת לקדם אוריינות מדיה, בכל דרגות הגיל ובכל תחומי הלימוד. זה חשוב, משום שהיכולת לפרש ולהעריך את המידע שאנו מקבלים, הוא צעד ראשון לקראת טיפוח סדר יום חברתי הומניסטי ביום שאחרי המלחמה, כפי שכתבתי בשבוע שעבר.