שינוי הסטטוס קוו בהר הבית מאיים על היהדות והחברה בישראל

פסיקת בית המשפט השלום בירושלים, שנטען שהיא מאפשרת ליהודים להתפלל בהר הבית, מתעלמת לכאורה משאלות פוליטיות ומדיניות לגבי מעמד הר הבית/חרם א-שריף. אולם יותר מכך, היא מאותתת במעט על המשמעות של שינוי בהר הבית לעם היהודי בכלל ולחברה הישראלית בפרט.

בית המקדש היהודי היה ככל הנראה אחד המבנים המפוארים בעולם העתיק. בית המקדש היה מקור לצבירת כוח פוליטי, עושר והשפעה על העם היהודי בכל רחבי העולם העתיק. בעת העתיקה, הפולחן היהודי והחיים הפוליטיים והתרבותיים סבבו סביב בית המקדש.

חורבן המקדש, בעקבות מרד היהודים ברומאים, במאה הראשונה לספירה, ומאוחר יותר כשלון מרד בר כוכבא במאה השנייה, הובילו להשמדת הקהילה היהודית ביהודה ולשינויים בחברה והאמונה היהודית.

לאחר החורבן, התמקדה התפילה והארגון החברתי בבתי כנסת, התפתחה מנהיגות חכמים, ובהמשך, רבנים שהובילו את העם היהודי, ובוטלו מנהגי העלייה לרגל והקרבת הקורבנות. ממקום פולחן אחד מרכזי, היהדות התפרסה והתפתחה למרכזים קהילתיים ותיאולוגים שונים ומשתנים ברחבי העולם.

במאות השנים האחרונות, המקום הקדוש ביותר שפועל כמקום תפילה יהודי הוא הכותל המערבי, וההנהגה הכוהנית התחלפה בהנהגה הרבנית והפוליטית של ישראל היום.

קדושת הר הבית עולה עשרות מונים על קדושת כל מקום אחר. יש חלקים בציבור שהקדושה הבלתי מושגת מושכת אותם, אולם השינוי יכול להיות גם מסוכן ליהדות של ימינו.

הדרישות של ארגוני בית המקדש לאפשר תפילה יהודית, לא יסתיימו באישור להתפלל (כבר כיום מתקיימת תפילה יהודית בהר, והמשטרה לא מונעת זאת). חיזוק המעמד היהודי של הר הבית לא יסתיים בהסכם כזה או אחר, אלא ימשיך ויסלים, כאשר יימשכו הדרישות להרחבת התפילה וככל הנראה, לימים, גם להקמת בית מקדש והקרבת קורבנות.

מבחינת הציבור הישראלי, השאלה היא אם אנחנו רוצים לחזור למבנה החברתי של לפני יותר מאלפיים שנה. מרכז פולחני בהר הבית משמעותו מקור לצבירת כוח, כסף ומעמד פוליטי, שמשפיע על החברה והמבנה הפוליטי בישראל.

ככל שהתפילה והפולחן בהר הבית יתפסו מקום מרכזי יותר ביהדות, ייחלשו הרבנים ומנהיגים מקומיים, שלא ייקחו חלק בחיזוק הפולחן היהודי במקום. שינוי בסטטוס קוו יוביל לשאלות לגבי חגי ישראל ומנהגיו. האם יש להחזיר את מנהגי העלייה לרגל בחגים שבועות, פסח וסוכות? האם יש מקום לצום תשעה באב ולמנהג חשבון הנפש הלאומי? אולי יש לקדם שיח על בנייה וחיזוק לאומי, במקום שיח של חשבון נפש.

האם לא ראוי להעביר את שבועת החיילים מהכותל המערבי להר הבית? האם לא צריך לדרוש מכל יהודי תרומות ומעשרות לבית המקדש, כפי שהיה נהוג בעת העתיקה. האם אירועי בר מצווה יעברו להר?

עד כמה יהיה קשה לבעלי אמונה אחרת, או מזרם יהודי שונה, להשתלב בחיי הדת, ניתן לראות ממקרה נשות הכותל. כבר עשרות שנים יהודים מונעים מקבוצת נשים יהודיות להתפלל בעזרת הנשים של רחבת הכותל המערבי. ניתן להניח שאם תפילה של זרמים שונים ביהדות במקום קדוש פחות מהר הבית, גורמת לעימותים ואלימות, תפילות של בני דתות שונות במקום הקדוש ביותר יהיו מתכון לאסון גדול יותר.

החשש מריכוז הכוח בהר הבית אינו זר לקהילה היהודית האורתודוקסית. לא בכדי החרדים אוסרים תפילה במתחם. מי כמותם מכיר את האיום הנשקף ליהדות והחברה, כאשר הר הבית הופך למוקד דתי ותרבותי. לצידם יש מספיק היסטוריונים שיכולים להזכיר לנו איך הסתיימו הפעמיים האחרונות שהעם היהודי נלחם על בית המקדש – במרד הגדול נגד הרומאים בשנת 70-65 לספירה ובמרד בר כוכבא, 60 שנה אחר כך – מהפכה דתית, חורבן ירושלים, וסופה של הקהילה היהודית ביהודה.

שינוי הסטטוס קוו בהר הבית הוא מונח מתעתע. לא מדובר בפתרון לבעיה, אלא ביסודות למהפכה. לכאורה, זהו מאבק בין יהודים למוסלמים, אולם לא פחות מכך זהו גם מאבק בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ובעולם היהודי. לרוב מציגים את האויב החיצוני, האחר שאינו משלנו. בפועל, האיום הפנימי מסוכן לא פחות.

יונתן מזרחי הוא ארכיאולוג שעוסק בקשר שבין ארכיאולוגיה והסכסוך הפוליטי