צרפת בלהבות, הסיפור האמיתי
המחאה שהחלה בבתי הספר חושפת משבר חברתי עמוק. ישראלים שמצמצמים את הבנת המהומות ל"מוסלמים אלימים ברחובות", מחמיצים את הנושאים המרתקים שעל הפרק וחושפים חרדות מקומיות
משבר חברתי רב-משתתפים וניסיון לחבר בין מאבקים חברתיים. הפגנות בפריז, ב-17 באוקטובר 2026 (צילום: FreCha / ויקמדיה, CC BY-SA 4.0)
מכונית בוערת, חלון ראווה מנופץ, צעירים מתעמתים עם שוטרים. עבור רבים בציבור הישראלי, התמונות מצרפת מגיעות עם הסברים מוכנים: הערבים שורפים את המדינה שמארחת אותם; הרב-תרבותיות נכשלה; אירופה גמורה. אפשר לדלג על שאלות מהותיות כמו מה דורשים המפגינים, מי יוצא לרחוב ומה הקשר בין המחאה ובין האלימות שמלווה אותה. ככה זה כשהסיפור ידוע מראש, כשאין מקום לשאלות או למורכבות.
התבוננות בסיקור הצרפתי ובמחקר החברתי מעלה תמונה אחרת. גל המחאה הנוכחי התפתח סביב תנאי הלימוד בבתי הספר והתחבר להתקוממות לנוכח יוקר המחיה ושחיקת השירותים הציבוריים. בהפגנות משתתפים תלמידים, סטודנטים, עובדים, איגודים מקצועיים ואנשי תנועת האפודים הצהובים. האלימות ברחובות קשה וממשית, אך הצגת האירועים כמרד מוסלמי מחליפה את בירור העובדות בסיפור מנותק מהאמת ומתבססת על דימויים אתניים גזעניים.
בדיווח על הפגנות שהתקיימו ב-17 באוקטובר תיאר "לה מונד" את המתרחש כמשבר חברתי רב-משתתפים וכניסיון לחבר בין מאבקים חברתיים, והבחין בין הקהל הגדול שהפגין בשלום ובין קבוצות שפעלו באלימות.
מסורת צרפתית של מוסדות, סמכות ומרד
כדי להבין את עוצמת המחאה צריך להרחיב את המבט מעבר לגל הנוכחי. פרופ' אריק בלייך, חוקר מדע המדינה במידלברי קולג', שואל מדוע אזרחי הרפובליקה הצרפתית משתתפים במחאות תכופות וסוערות כל כך. תשובתו מחברת בין היסטוריה, מוסדות, זהויות ואינטרסים: מסורת של התקוממות מעניקה למחאה לגיטימיות וצורות פעולה מוכרות; ריכוז הכוח מציב מולה כתובת שלטונית ברורה; ואיגודים מקצועיים וארגוני סטודנטים מסייעים להפוך תסכול לפעולה משותפת ("מקרי בוחן בפוליטיקה השוואתית", פירסון, 2012).
מהפכות 1789, 1830 ו-1848 והקומונה הפריזאית של 1871 קדמו להגירה המוסלמית הגדולה של המאה העשרים. גם שביתות הענק של מאי 1968, המאבק על מדינת הרווחה ב-1995 ומחאות הפנסיה ממחישים מדוע קשה לייחס את ריבוי העימותים בצרפת לאוכלוסייה אחת. האירועים שונים בתכלית, אך דבר אחד נותר קבוע: הרחוב הצרפתי הוא זירה פוליטית מרכזית.
בלייך אינו טוען שההיסטוריה מכתיבה את ההתנהגות או שריכוזיות לבדה מסבירה את המחאות. הדימוי של הצרפתים כעם שאוהב להתפרע מסיט את תשומת הלב מהתנאים שבהם המחאה מתפתחת. כדי להבין אותה, עלינו לשאול אילו דרישות אינן זוכות למענה, מי מארגן את המאבק ואילו אפשרויות השפעה עומדות לרשותו.
ההיסטוריון מושיק טמקין טען במאמר במאי 2023 שכדי להבין מדוע הצרפתים יוצאים לרחובות, צריך לבחון את הדרכים הפתוחות בפניהם להשפיע על השלטון. לדבריו, מקרון קידם את רפורמת הפנסיה למרות התנגדות ציבורית רחבה וללא הצבעה על החוק באספה הלאומית. במצב כזה, השביתה וההפגנה נותרו האמצעים המרכזיים להשמעת קול ולבלימת מדיניות. כשהמוסדות מתקשים לתרגם התנגדות ציבורית להשפעה פוליטית, הלחץ עובר לרחוב.
>> למה מחאת האפודים הצהובים לא יכולה להתרחש בישראל
למרות סמכויות הפרלמנט ובתי המשפט בצרפת, קבלת ההחלטות עדיין ריכוזית מאוד. בתנאים מסוימים הממשלה יכולה להעביר חוק ללא הצבעה בפרלמנט, כל עוד אינה מופלת בהצעת אי-אמון. כך, גם מהלך חוקתי עשוי לחזק את התחושה שהדרך להשפיע עוברת ברחוב.
מכאן גם החיבור לבית הספר: כשהמערכת אינה קשובה לתלמידים ואינה נותנת מענה לתביעותיהם, המחאה יוצאת אל הרחוב. השתתפותם של צרפתים בני הדור השני והשלישי להגירה אינה מעידה כשלעצמה על התנכרות לצרפת; היא עשויה לבטא דווקא השתלבות במסורת המחאה הפוליטית שלה.
הרפובליקה נכנסת לכיתה
החיים בצרפת במשך כמה שנים חידדו עבורי את הפער בין התיאור של מערכת ציבורית בעלת מסורת מפוארת, המעניקה ידע וכלים, ובין המפגש איתה בפועל. לצד אנשי חינוך מסורים ורגישים, אפשר לפגוש פורמליזם, היררכיה ונוקשות, שמותירים מעט מקום לחריגה מהמסלול. זו התרשמות אישית, שאינה מייצגת בהכרח את המערכת כולה, אך ערכה בכך שהיא מפנה את תשומת הלב לממד הרגשי של המפגש היומיומי עם המוסדות, שהדיון בתקציבים ובפערים חברתיים אינו ממצה.
בית הספר הוא אחת המסגרות הראשונות והממושכות שבהן האדם בא במגע עם המדינה. עבור התלמיד בצרפת, אזרח העתיד, הרפובליקה מתגלמת במורה, בתקנון, בציון ובמסלול שאליו הוא מנווט. שם הוא לומד אם קולו נשמע, כיצד מגיבים לקשייו, ובעיקר אם ההבטחה של הרפובליקה לשוויון אכן מתממשת בחייו.
"אין עתיד מחוץ לבית הספר, ובית הספר אינו יכול להבטיח שום עתיד". רחוב בפריז לאחר ליל מהומות, באוקטובר 2026 (צילום: אורלי נוי)
במערכת הצרפתית פועלים אנשי חינוך אכפתיים ויש בה גם יוזמות לשינוי. אבל מסירותם אינה יכולה לפצות על נהלים נוקשים, מחסור במשאבים ותנאים פיזיים לקויים, ובהם כיתות ללא מיזוג ומבנים שאינם מותאמים לחום ולקור קיצוניים – בעיה שהולכת ומחריפה בשל משבר האקלים. גם הסמכות החינוכית נשחקת: קשה לדרוש אמון וציות בלי להקשיב לקשיים ולספק להם מענה. מורים זקוקים להגנה מפני איומים ותקיפות, ותלמידים זקוקים לתנאים ראויים ולקול שנשמע בתוך המערכת.
בכתבת שטח מ-29 בספטמבר הביא "לה מונד" את קולם של תלמידים בפרברים, שדיברו על הפער בינם ובין תלמידי פריז ועל רצונם לקבל הזדמנויות ויחס שווים. המחסור במורים ובתנאים ראויים מקבל כך משמעות נוספת: הוא נחווה כעדות למקומם של תלמידי הפריפריה בסדר החברתי.
הדברים מעוגנים במחקר. נתוני פיז"ה 2022 בצרפת מראים עד כמה ההצלחה בלימודים קשורה לבית שממנו מגיעים. הפער במתמטיקה בין תלמידים ממשפחות מבוססות לתלמידים ממשפחות מעוטות משאבים גדול מהממוצע במדינות OECD, ונותר יציב בין 2012 ל-2022. במילים פשוטות, מערכת החינוך מתקשה לצמצם את הפערים שהתלמידים מביאים איתם מהבית. הנתונים אינם מסבירים מדוע אדם יוצא להפגין, אך ממחישים את הפער בין הבטחת שוויון ההזדמנויות ובין המציאות בבית הספר.
הסוציולוג פרנסואה דובה ניסח את המלכודת במאמר ב"לה מונד" בתחילת החודש, שכותרתו: "אין עתיד מחוץ לבית הספר, ובית הספר אינו יכול להבטיח שום עתיד". בצרפת, תעודות ההשכלה עדיין חיוניות ביותר, אך כבר אינן מבטיחות מעמד כבעבר. התחרות מתעצמת, ואיתה הפחד מהידרדרות חברתית. המאבק על תנאי הלימוד נוגע אפוא גם למשמעות הלימודים עצמם: התלמידים נדרשים להשקיע ולהתחרות, אך מתקשים להאמין שהמאמץ יאפשר להם לבנות עתיד טוב יותר.
במאמר ב"לה מונד" שהתפרסם שבוע לאחר מכן הסביר הסוציולוג קמיל פֶּנְיִי כי תלמידים בצרפת נדרשים כבר בתחילת התיכון לקבל החלטות שמשפיעות על עתידם: הציונים מגבילים את הגישה להתמחויות, ובחירת ההתמחויות פותחת או סוגרת אפשרויות בהשכלה הגבוהה. ככל שההחלטות מתקבלות מוקדם יותר, גדל היתרון של מי שמשפחתו יכולה לספק הכוונה, מידע ותמיכה כלכלית. כך, לצד הלחץ להצליח, המערכת נוטה לשמר את הפערים בין המשפחות.
החסמים אינם נעצרים בשער בית הספר. מחקר של המכון למדיניות ציבורית (IPP), שפורסם ב-2021, בחן 9,600 מועמדויות ל-2,400 משרות. נמצא כי סיכוייהם של מועמדים ומועמדות ששמותיהם מרמזים על מוצא מגרבי לקבל פנייה ממעסיק נמוכים ב-31.5% מסיכוייהם של מועמדים בעלי כישורים דומים ששמותיהם מרמזים על מוצא צרפתי. מי שמבקש להסביר את התסכול של אזרחים ממוצא צפון-אפריקאי צריך להביא בחשבון גם את הדלתות שנסגרות בפניהם.
מצוקה, כעס והדרך אל האלימות
אין להסיק מכך שכל המחאות בצרפת נוגעות לאותן סוגיות. מהומות 2005 ו-2023 פרצו בעקבות מות צעירים בנסיבות הקשורות לעימות עם המשטרה. הגל הנוכחי נולד מתוך תביעות חינוכיות וחברתיות אחרות. המחקר על הגלים הקודמים מסייע לזהות תנאים ומנגנונים, אך אינו מסביר את מניעיהם של המשתתפים בהפגנות כיום.
מחקר של המרכז הצרפתי לחקר המשפט, הפשיעה והמשטרה (CESDIP) מיוני 2026, שהתבסס על נתונים ועל כ-120 ראיונות בשמונה ערים, מצא כי מהומות 2023 התרכזו במקומות שסבלו ממצוקה ומניתוק חברתי. הריגתו של נאהל מרזוק, בן 17 ממוצא אלג'יראי, בידי שוטר הציתה כעס שהצטבר גם סביב בעיות מקומיות. בניתוחים ראשוניים של המכון למדע המדינה (Sciences Po) הצביעו החוקרים על חלקם של ריכוז העוני וההפרדה בין אוכלוסיות בשכונות ובבתי הספר ביצירת התנאים לפרוץ המהומות. עוני אינו הופך אדם לאלים, אבל הצטברות של חסמים והדרה מסייעת להבין מדוע הכעס מתפרץ היכן שהוא מתפרץ.
החסמים אינם נעצרים בשער בית הספר. רחוב בפריז, סמוך למוזיאון הלובר, באוגוסט 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
מהניסיון שלי ושל משפחתי, ובמיוחד מהמפגש של ילדיי עם בתי הספר בצרפת, הממד הרגשי הוא חלק מרכזי מהסיפור. חווינו מערכת היררכית ונוקשה, שממעטת להקשיב ומצפה מהילד להתאים את עצמו למסגרת גם כשהוא זקוק למענה אחר. התחושה היתה שיש מעט מקום למי שחורג מהתבנית. גם פנייה לחלופות אינה פשוטה: בתי הספר האלטרנטיביים הם פרטיים ופועלים מחוץ להסכם עם המדינה. היא אינה מממנת את שכר המורים, מה שיוצר קשיים בתפקוד בתי הספר ומייקר את הלימודים באופן שעלול להרחיק מהם משפחות.
לחוויה שלנו יש הד גם במחקר: לפי פיז"ה 2022, שיעור התלמידים בצרפת שדיווחו כי המורים מתעניינים בלמידתם ועוזרים להם בעת קושי היה נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD. גם המרכז הלאומי הצרפתי לחקר מערכות חינוך (CNESCO) ממליץ במחקרו על רווחה בבתי הספר לתת יותר מקום לקולם של התלמידים, לשתף את המשפחות ולהתאים את המסגרת לצרכים שונים. המסר פשוט: בית הספר צריך גם להקשיב לילדים, להבין את קשייהם ולעזור להם להתמודד איתם.
שריפת מוסד חינוכי או תקיפת מורה פוגעות באנשים ובמשאבים שהמחאה מבקשת להגן עליהם. בכתבה ב"לה מונד" על מנהלי בתי הספר מתוארים גם הפחד והשחיקה שלהם לנוכח האלימות. האחריות למעשה פלילי אינה מתבטלת משום שמצוקתו של המבצע אמיתית.
בצרפת מכנים את מי שמשחיתים רכוש בהפגנות casseurs, "שוברים". לא כל המפגינים הם פורעים, ולא כל הפורעים באים מבחוץ: יש מי שמנצלים את ההפגנות לביזה ולעימותים, ויש משתתפים במחאה שבוחרים באלימות. אפשר לתמוך בדרישות המחאה ולגנות את מעשי ההרס שנעשים במהלכה.
המשטרה נדרשת להגן על הציבור, לרבות המפגינים ואנשי החינוך, אבל הדרך שבה היא מפעילה כוח יכולה להרגיע את המצב או להסלים אותו. בעדותו בפני הסנאט בינואר 2024 הסביר חוקר המשטרה סבסטיאן רושה כי אלימות משטרתית עלולה להצית מחאה, ואילו הצטברות של מפגשים פוגעניים עם המשטרה שוחקת את האמון בה. בהיעדר אמון, המשטרה מתקשה להרגיע את הרוחות ולמנוע התפרצות נוספת.
סקר של נציבות זכויות האדם בצרפת (Défenseur des droits), גוף עצמאי שמעמדו מעוגן בחוקה, שפורסם ביוני אשתקד, מצא כי הסיכוי של גברים צעירים הנתפסים כשחורים, כערבים או כמגרבים להיעצר לבירור זהותם גבוה פי ארבעה מזה של יתר האוכלוסייה, והסיכוי שיעברו בדיקה מעמיקה גבוה פי 12. כצפוי, הסקר מצא גם קשר בין חוויות שליליות במפגש עם המשטרה לבין אמון נמוך בה. אם כך, כאשר דנים בקשר בין מוצא לאלימות, צריך לבחון גם את היחס שאנשים מקבלים מהמשטרה בגלל מראם או מוצאם.
צרפת כמסך לחרדות ישראליות
הקריאה הישראלית של האירועים ראויה לביקורת משלה. בחלק מהשיח, צרפת משמשת ראיה לתפיסה שלפיה חיים משותפים עם ערבים ומוסלמים יסתיימו בהכרח באסון. בני הדור השני והשלישי להגירה, ובהם אזרחים צרפתים, ממשיכים להיקרא "מהגרים"; דרישותיהם לשוויון מתורגמות לכפיות טובה; ומשבר חברתי רחב נתפס כהתנגשות בין ציוויליזציות.
ההגירה, קשיי הקליטה והמחלוקות על חילוניות וזהות לאומית הם חלק מהמתחים בחברה הצרפתית, אבל אינם מסבירים לבדם את המחאה והאלימות. מוצאו או דתו של אדם אינם מלמדים כשלעצמם על עמדותיו או על מעשיו. גם ההנגדה בין "צרפתים" ל"מוסלמים" מטעה: מוסלמים רבים הם אזרחים צרפתים, חלק מהחברה ומהמאבקים בתוכה, וגם הם נפגעים מהאלימות.
מערכת החינוך היררכית ונוקשה. "סליחה על ההפרעה, אנחנו רק רוצים עתיד", שלט בפרפיניאן שבדרום צרפת, ב-2 באוקטובר 2026 (צילום: Aurelio Cárdenas / ויקימדיה, CC BY 4.0)
נדמה שיש כאן לעיתים גם השלכה. בחלק מהתגובות הישראליות למתחולל בצרפת משתקפת החרדה שלנו מפני המרחב הערבי שבתוכו אנחנו חיים. בישראל עצמה יותר מחמישית מהאזרחים ערבים, בין הירדן לים חיים מיליוני פלסטינים לצד היהודים, וסביבנו מדינות וחברות ערביות גדולות. עבור חלק מהציבור היהודי, המציאות הזו נתפסת כאיום מתמיד. לכן קל לפרש את התמונות מצרפת כאישור לפחד מוכר: שהערבים והמוסלמים מבקשים להשתלט, ושהאלימות בדרכה אלינו. נדמה שאנחנו רואים בצרפת את הפחדים שלנו יותר משאנחנו רואים את החברה הצרפתית.
בזמן שיש ישראלים שחוגגים את המהומות בצרפת כהוכחה לקריסתה, כדאי להביט גם בבית: ב-5 באוקטובר דיווח האתר Drop Site על הערכה מסווגת המיוחסת ל-CIA, המזהירה מפני סכנת מלחמת אזרחים או קריסה בישראל לקראת הבחירות. המסמך לא פורסם לציבור ולא אומת, אבל הדיווח מזכיר שהחשש ממשבר פנימי אלים נוגע גם לנו. במקום לשמוח לאידה של צרפת, מוטב לנסות להבין מה מוביל חברה לעימות ומה עשוי למנוע אותו כאן.
לצרפת יש בעיות עמוקות, ואת האלימות ברחובותיה צריך לבלום. אבל כדי להבין את הכעס צריך להביט גם מעבר למכוניות הבוערות: בבתי הספר, בהזדמנויות התעסוקה וביחס המשטרה לאזרחים. במפגשים היומיומיים האלה אדם לומד אם החברה מקשיבה לו, אם יש לו מקום בתוכה ואם הוא יכול לבנות בה עתיד. גם בצרפת וגם בישראל, חברה מורכבת ראויה להסבר מורכב. סיסמאות על קריסה ועל אויב מבפנים אינן עוזרות להבין אותה, ובוודאי שאינן מציעות דרך לתקן.
ד"ר ערן צדקיהו הוא חוקר מדיניות בכיר בקרן לשיתוף פעולה כלכלי, שמחלק את חייו בין צרפת לירושלים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
