מחר אחותי תסרב להתגייס ותיכלא, ואני גאה בה כל כך
בילדותנו היינו נאבקים במפלצות מדומיינות ותמיד מצליחים לנצח אותן. בחיים האמיתיים מפלצת הכיבוש גדולה וחזקה בהרבה, אבל עתליה ממשיכה להיאבק בה באומץ לב, ומוכנה גם לשלם על כך את המחיר
כותב אורח: אמיתי בן-אבא
מחר, יום שני, אחותי עתליה בן-אבא תסרב להתגייס לצבא ותיכלא.
עתליה ראתה יותר מהמציאות המורכבת של ארצנו מאשר מרבית בני גילה. היא עשתה שנת שירות בשומר הצעיר ועבדה עם נוער מהפריפריה. היא ראתה את מציאות ההפרדה במו עיניה בירושלים המזרחית ובסיור לחברון. בחודשים האחרונים היא התחילה להצטרף לפעילות ליווי רועים וחקלאים פלסטינים בבקעת הירדן ובדרום הר חברון, ולראות אורח חיים שהשלטונות מנסים למחוק מעל פני האדמה.
אני צופה בה בגאווה כשהיא מצטרפת לפינוי הריסות בתים בגדה המערבית. היא אומרת שהצבא לא יכול לפתור בעיה שהיא ראשית כל מוסרית ופוליטית. "הרי בנינו חומה", היא אומרת בעודה שולפת מההריסות קרש ראוי לשימוש חוזר, "אבל מאחורי החומה הזאת יש אנשים שסובלים, אנשים שהמציאות שלהם היא כלא. אין להם את החופש לחיות, אין להם את הדברים שלנו נראים מובנים מאליהם, אדמותיהם נגזלות, בתיהם נהרסים".
> שתי סרבניות מצפון נכלאו בפעם הרביעית
ממשיכה להילחם במפלצות, עתליה בן-אבא (צילום: יונה בנשטיין)
על אנשים ומפלצות
מחר אני אלווה אותה לחוויית הכלא שלה. היא לא תלך לבד, שתי סרבניות נוספות — תמר אלון ותמר זאבי — יכלאו בפעם החמישית, וגם אתם הקוראות והקוראים מוזמנות להגיע לתמוך. בעוד השלטון ממשיך בדרכו הלא מתפשרת לסכסוך אינסופי, הנשים הצעירות האלה מראות נכונות לקחת יותר סיכונים עבור שלום צודק מכל נציגיהן הממשלתיים.
עתליה הייתה בת שלוש ואני כמעט בן עשר כשהיא התחילה להתעמת עם יריבים גדולים ממנה. באחד המשחקים שלנו, נהגתי להעמיד פנים שמפלצות משתלטות לי על הגוף והיא היתה צריכה להכניע אותן. כל מפלצת הייתה מיוחדת באישיותה ובשיטות הלחימה שלה, ועתליה הייתה צריכה לפענח מה החולשה של כל מפלצת כדי להביס אותה ולהחזיר אותי לעצמי. אם היא בכתה, המפלצות התחזקו, ולפעמים אחותי הייתה חוטפת מכות די רציניות, אני מודה, בלי להוציא הגה מפיה. תמיד נתתי לה לנצח בסוף, אבל בחיים האמיתיים לא תמיד מנצחים. אני מוצא את עצמי מהרהר בדבר בדאגה. מה אם ישברו את רוחה בכלא? אילו סיכונים אני אהיה מוכן לקחת עבור מה שאני מאמין בו?
עתליה כותבת במכתב הסירוב שלה: "גדלתי בשכונת מוסררה בירושלים, השכונה נמצאת על הגבול בין ירושלים המערבית והמזרחית. לגדול שם איפשר לי לראות את שני הצדדים ובעיקר יצר אצלי את ההבנה החשובה שכולנו פשוט בני אדם. היות וגדלתי בירושלים הפחד הוא לא זר לי, חוויתי מה זה אומר לא לנסוע באוטובוס כי יש אזהרה, מה זה לשמוע יריות ולקרוא כמה שעות אחר כך על הפיגוע שהיה מעבר לכביש. לכן אני יודעת באופן כל כך עמוק שאסור לתת למצב הזה להמשיך".
זה מאבק מפרך נגד מפלצות מאוד אמיתיות בדמות מכונות מלחמה משומנות, תעמולה לאומנית וממשלות. אף על פי כן, כשאני רואה את חברותיה של אחותי מבית הספר ומתנועת הנוער מתייצבות לתמוך בה, אני מתמלא בתקווה שחומקת ממני בשחיקה של האקטיביזם היומיומי. אולי זה כבר סוג של ניצחון.
אמיתי בן-אבא פעיל וכותב בירושלים. ניתן ליצור איתו קשר דרך הבלוג שלו
הפוסט התפרסם גם באנגלית באתר מגזין 972+
> יהודים לא צריכים לסרב להיות אויבים, הם צריכים לסרב להיות אדונים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
