הבניינים קורסים עלינו, אבל אין מקום אחר להסתתר בו

כאילו מחכים למשהו שאיננו יודעים מתי יקרה. משפחה בעזה ששבה לביתה ההרוס, בנובמבר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מדי לילה, לפני שאני עוצמת עיניים, אני שואלת את עצמי אותן שאלות: האם הבניין שלנו ישרוד לילה נוסף? האם ביתי יתמוטט עליי ועל משפחתי וילכוד אותנו תחתיו? האם נהפוך לעוד סיפור עיתונאי שזוכה ליממה של תשומת לב ואז מתפוגג?

אלה שאלות שרודפות אותי מאז 16 בספטמבר, כששמעתי שמגדל אל-סעאדה בעיר עזה התמוטט ולפחות 21 פלסטינים נמחצו למוות תחת הריסותיו. האסון הזה חשף מצב חירום מתגלגל נוסף בעזה. ישראל פגעה ב-92% מהבניינים ברצועה (80% מכלל המבנים הוחרבו), אבל אלפי פלסטינים, מחוסר ברירה, ממשיכים לחיות בבתים הפגועים והמסוכנים. הקירות סדוקים, העמודים התומכים נפלו והיסודות רעועים. המשך ההפצצות הישראליות מערער עוד יותר את המבנים הפגועים, ועם בוא החורף הגשמים והרוחות מאיימים להחמיר את מצבם.

לפי משרד הבריאות בעזה, בעקבות אסון מגדל אל-סעאדה עלה ל-61 מספר ההרוגים מקריסת מבנים שניזוקו במלחמה, ומספר הפצועים עומד על 270. כ-5,000 משפחות נאלצו לעזוב את בתיהן כיוון שלא היו בטוחים עוד למגורים. המשרד לעבודות ציבוריות ולדיור מעריך כי כ-3,000 מבנים ברצועה בסכנת קריסה. אבל ישראל מונעת הכנסת ציוד כבד לרצועה, ולרשויות בעזה אין אמצעים ותקציב לספק דיור הולם למשפחות עד שבתיהן ייבנו מחדש.

עבורי, התמוטטות מגדל אל-סעאדה אינה סיפור עיתונאי בלבד. מחצית מהדירה שבה אני גרה, בשכונת תל אל-הווא שבמערב העיר עזה, קרסה, אבל אנחנו ממשיכים לחיות בה. אחד העמודים התומכים העיקריים ניזוק במלחמה לאחר שטנק ישראלי חדר לשכונה. באותו הזמן היינו עקורים בדיר אל-בלח שבמרכז הרצועה. לאחר שחזרנו, בסופה הגדולה של דצמבר 2025, קרסה חצי מהדירה כשמשפחתי ואני בתוכה. זו עדיין אחת החוויות הקשות שעברתי, ופרטיה צפים ועולים בכל פעם שאני שומעת על בית או בניין נוסף שקרס.

>> להרוס כדי שלא יוכלו לחזור: חיילים מספרים איך שיטחו את עזה

משפחתי ואני שרדנו. המחצית הנותרת של הדירה היתה לנו לבית. כיסינו את החלקים החשופים בברזנט ואנחנו ממשיכים לחיות כאן, למרות הסדקים בקירות ובתקרה. חיזקנו את התקרה בעצמנו, אבל שום מהנדס או מומחה אחר לא בדק את העבודה. התחושה שאנחנו בסכנה לא חלפה.

מאז התמוטטות מגדל אל-סעאדה, הפחד התעצם. שקט כבד נוכח בבית. אנחנו מביטים בתקרה באופן אחר, כאילו מחכים למשהו שאיננו יודעים מתי יקרה. אבל כמו משפחות רבות, אין לנו לאן ללכת. למשפחות שאיבדו את בתיהן, שאינן יכולות לעמוד במחירי השכירות המאמירים ושאין להן גישה למקלט זמני, גם בניין פגום ומסוכן נדמה בטוח יותר מהחלופה.

הגג שלא הגן על אסלאם

איאד עזאם (35) מתקשה למצוא מילים כשהוא מדבר על משפחתו: אשתו אסלאם (33), שהיתה בחודש הרביעי להריונה, וילדיהם ריזק (3), עבדול רחמן (6) ופרייאל (9). יום לפני שמגדל אל-סעאדה קרס, אסלאם יצאה עם הילדים מהאוהל המרופט שבו חיו והלכה לבית משפחתה שבמגדל, בתקווה שגג הבטון יספק להם הגנה טובה יותר מפני הגשם. היא וריזק נהרגו; פרייאל ועבדול רחמן שרדו.

"גרנו באוהל במרכז עזה. הוא נשחק והתבלה, ומים חדרו לתוכו. אשתי חששה שהילדים יחלו בגלל הגשם הכבד", סיפר עזאם למגזין 972+. בסביבות 2:20 בלילה הבניין התמוטט. עזאם, שנשאר באוהל כדי לשמור על הרכוש, לא ידע על כך עד הבוקר, כשמכר של אביו הגיע וביקש ממנו להתלוות אליו, בלי להסביר לאן פניהם מועדות. ליבו של איאד ניבא לו רעות. הוא ניסה לשאול מה קרה, אך האיש מיעט בדיבור.

המכונית נעצרה מול הריסות הבניין. "יצאתי מהמכונית כמו משוגע", נזכר עזאם, "רצתי סביב המגדל וצרחתי בכל הכוח: 'איפה הילדים שלי? לאן הלכו הילדים שלי? אני רוצה את הילדים שלי!'". אנשי ההגנה האזרחית הקיפו אותו ולקחו אותו אל גיסו, מוחמד אל-עיילה, שמירר בבכי. מוחמד שרד כי גר מחוץ למגדל. ממנו נודע לעזאם שאשתו, העובר שבבטנה ובנם ריזק נמנים עם ההרוגים, לצד בני משפחה נוספים. פרייאל ועבדול רחמן נלקחו לבית החולים שיפא. עזאם מיהר לשם, ורק לאחר שעות של חיפושים מצא את ילדיו שנותרו בחיים. זיהוי גופות אשתו ובנו היה קשה במיוחד: עמוד בטון נפל עליהם והשחית את פניהם.

"כל מה שרצו זה ארבעה קירות וגג מעל הראש". גופת צעיר מחולצת מהריסות מגדל אל-סעאדה בעיר עזה, בספטמבר 2026 (צילום: יוסף זענון)

עזאם ידע זה מכבר כי מגדל אל-סעאדה אינו ראוי למגורים: במהלך המלחמה, הפצצה ישראלית שכוונה לקומת הקרקע ערערה את יסודותיו. אולם לדבריו, למשפחת אשתו לא היה לאן ללכת. "הם ביקשו מקלט בבית שבו גרו שנים. כל מה שרצו זה ארבעה קירות וגג מעל הראש".

יומיים לאחר האסון, פרייאל עדיין התקשתה לדבר. "התעוררתי כי שמעתי רעשים", סיפרה למגזין 972+. "קראתי לאמא. סבא ענה לי, הוא עמד קרוב אליי. הוא אמר לי לחזור לישון, שהכול בסדר". קולות ההיסדקות גברו, ואז התמוטט הבניין ברעש גדול.

פרייאל הרגישה משהו כבד לוחץ על חזהּ וחשבה שהיא מתה. היא קראה לאימהּ, ואז לסבהּ, אבל איש לא ענה. היא הושיטה יד בחשכה ומצאה את גופת הסב. היא נותרה באותו מקום עד שצוות ההגנה האזרחית חילץ אותה.

עבדול רחמן זוכר דבר אחד מרגע ההתמוטטות: משהו נופל על אימו. הוא ישן לימינה וריזק לשמאלה. הוא ניסה לבלום את העמוד הקורס כדי להגן עליה, וידו נלכדה מעל גופתה. במשך שעות שכב שם, ידו נחה על אימו, עד שכוחות ההצלה הצליחו לנסר את העמוד ולחלץ אותו.

מאז, הזיכרון הזה מלווה אותו גם בשינה. בכל פעם שהוא כמעט נרדם, הוא מתעורר ומנסה שוב להגן על אימו: ידו מזנקת באוויר והוא קורא לה.

גם פרייאל, הסובלת מפגיעת ראש, פוחדת לעצום את עיניה. "השינה מחזירה אותי לרגע הזה", היא אומרת. "אני מתעוררת מבוהלת וקוראת לאמא".

כמה מדיירי הבניין ניצלו בזכות חללים צרים שנוצרו בין ההריסות ואפשרו להם להימלט מהמבנה הקורס. מחמוד אל-סוטרי, אחד הניצולים, נחלץ עם כל משפחתו, אך אחת מבנותיו מאושפזת כעת בטיפול נמרץ בשל פגיעת ראש. גם שלושה מילדי אחיו נפצעו.

הבגדים שלגופו הם כל שנותר לאל-סוטרי מחייו הקודמים. השאר קבור מתחת להריסות, כולל האופניים ששימשו אותו לשליחויות שבאמצעותן פרנס את משפחתו. בני המשפחה איבדו את ביתם שבשכונת תופאח בימים הראשונים למלחמה ונאלצו לברוח דרומה. הם חזרו לעיר עזה לפני כעשרה חודשים, זמן קצר לאחר ההכרזה על הפסקת אש.

באין בית, אוהל או כסף לשכר דירה, חיפש אל-סוטרי קורת גג כלשהי למשפחתו. הוא מצא את מגדל אל-סעאדה, שדייריו נטשו. סימני ההפצצות ניכרו בו: סדקים עמוקים בקירות וחלקים שנטו על צידם. הוא ידע שמסוכן לגור שם, אבל לא היה מקום אחר. הוא, אשתו ושתי בנותיהם חלקו חדר, ואחיו ומשפחתו גרו בחדר הסמוך – עשר נפשות בדירה אחת.

"הבניין מעולם לא היה בית בטוח", הוא מסביר. "הוא היה קורת גג זמנית שהגנה עלינו מהחיים ברחוב או באוהל – עד שקרסה עלינו. ניצלנו בנס, אבל איבדנו הכול". כיום אל-סוטרי מתגורר באותו מקום, באוהל שסיפק לו אחד הארגונים לצד מעט ציוד.

"הציבו כמה אוהלים לניצולים במקום שבו עמד הבניין, לאחר שפינו את ההריסות. למה לא עשו את זה קודם? באמת היינו צריכים לעבור את כל זה רק בשביל לזכות באוהל?"

אין הצלה ואין שיקום

צוותי ההגנה האזרחית עבדו יותר מ-15 שעות רצופות באתר המגדל, מספר דובר הארגון, מוחמד אל-מאידנה. הם חילצו 45 בני אדם בחיים, מהם 14 נלקחו לבית החולים, ו-21 גופות, בהן של 12 ילדים וחמש נשים. אל-מאידנה ציין שאילו עמד לרשות המחלצים ציוד חילוץ כבד, הם היו יכולים לפעול מהר ויעיל יותר ואולי אף להציל חיים רבים יותר. אבל ישראל ממשיכה למנוע הכנסת ציוד כזה, וכן חומרים וציוד הנחוצים לתיקון אלפי מבנים אחרים שנפגעו.

מוחמד אסלייה, דובר במשרד לעבודות ציבוריות ולדיור בעזה, אמר למגזין 972+ שהמשבר חורג בהרבה מיכולתן של הרשויות להתמודד עימו. לפי הערכה ראשונית, כ-3,000 מבנים בכלל הרצועה נמצאים בסכנת קריסה. נכון ל-21 בספטמבר נסקרו יותר מ-2,000 בניינים: יותר מ-250 מחייבים הריסה מלאה ומיידית, כ-870 מחייבים הריסה חלקית וכ-880 עדיין בבדיקה לסיווג.

המשרד מזהה מבנים בסיכון גבוה על סמך דיווחי צוותי ההגנה האזרחית, ואיגוד המהנדסים מבצע בהם בדיקות הנדסיות. "בבדיקות נמצאו סדקים ביסודות ובקירות נושאים, חלקי גג חסרים, חלקי בטון תלויים ונזק לעמודים התומכים המרכזיים", אומר אסלייה. יש מבנים שאפשר לייצב בקלות, ואחרים ניזוקו קשה מכדי להצילם. להערכתו, בין 60% ל-70% מהבניינים שהוגדרו מסוכנים מחייבים הריסה.

יותר מ-700 מהבניינים שסקר המשרד והגדיר כמסוכנים נמצאים בעיר עזה. ילדים בבניין מגורים שהופצץ בידי ישראל, בעיר עזה, באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

כשבניין מהווה סכנה מיידית, הרשויות מתאמות את תיקונו או הריסתו עם ארגונים ייעודיים. המחסור בציוד כבד והעלייה במחירי הדלק מעכבים את העבודות. "יעילות הציוד שברשותנו ירדה ב-55% בשל שחיקה ומחסור בשמן ובחלקי חילוף", אומר אסלייה. "אנו זקוקים לציוד להריסה מדויקת של רבי קומות, וכן לפטישים הידראוליים ולמסורים.

"בשנתיים האחרונות הצליח המשרד להרוס כ-320 מבנים מסוכנים בעזרת כלים ידניים וציוד מכני בסיסי, אבל היקף הפעילות מצומצם מאוד ביחס לצרכים". בעקבות אסון מגדל אל-סעאדה ולקראת החורף, הכריזו הרשויות על תוכנית חירום לפינוי ולהריסה של 255 מבנים מסוכנים. הפרויקט אמור להתבצע בסיוע ארגוני או"ם וארגונים בינלאומיים.

אולם פינוי המבנים המסוכנים והריסתם מציבים קושי נוסף: היכן לשכן את דייריהם. התוכנית מחייבת להודיע להם שעליהם להתפנות ואף לספק להם, במידת האפשר, מחסה זמני. לדברי אסלייה, נשקלות העברה למחנה נוסייראת לאחר שיפור התנאים בו, או אספקת אוהלים וציוד, כפי שנעשה עבור ניצולי אל-סעאדה לאחר פינוי ההריסות.

אך מספר המשפחות המתגוררות במבנים מסוכנים ברצועה כה גדול, שספק אם יימצאו די שטחים ואמצעים לשכן את כולן. ויש משפחות שמסרבות להתפנות מבתים שהן יודעות שעלולים לקרוס בכל רגע, משום שאיש אינו נותן להן תשובה לשאלה לאן עליהן לפנות.

"אני שוכבת ערה וחושבת על דרכי מילוט"

יותר מ-700 מהבניינים שסקר המשרד והגדיר כמסוכנים נמצאים בעיר עזה. אחד מהם הוא מגדל אל-מועתאז 4 שבמערב העיר, שכיום מתגוררות בו יותר מ-60 משפחות המודעות היטב לסכנה.

במהלך המלחמה תקפה ישראל שוב ושוב את הבניין בן 14 הקומות, שבו שש דירות בכל קומה. לדברי מוחמד אל-שרפא (45), חבר בוועד הבניין, תקיפה באוקטובר אשתקד הרסה 11 עמודים תומכים בצידו הצפון-מערבי של המבנה. מאז, מדווחים הדיירים, מצב הבניין מוסיף להידרדר.

האם הבניין שלנו ישרוד לילה נוסף? ביתה של המחברת בשכונת תל אל-הווא שבמערב העיר עזה (צילום: עומאר אל-קטעא)

"בכל פעם שיש הריסה יזומה או הפצצה קרובה, אנחנו מבחינים בסדקים חדשים בקירות. חול ואבנים נושרים והתקרה רועדת", סיפר אל-שרפא למגזין 972+. לאחר ההכרזה על הפסקת האש הורתה ההגנה האזרחית לדיירים להתפנות, והזהירה כי החלק הפגוע בבניין עלול להתמוטט ולהביא לקריסת המבנה כולו. אבל עבור עשרות המשפחות, לא די בהוראת הפינוי כדי לעזוב. אל-שרפא, אב לשמונה, לכוד בין שני פחדים: להישאר תחת קורת גג רעועה או לעזוב ולהיוותר ללא קורת גג כלל.

"לא פשוט לעזוב את הדירה", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים לגור באוהל, וקשה מאוד לשכור דירה חלופית, בעיקר כי רוב המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן את ההוצאה הזאת".

אום מרוואן אל-חמס, אלמנה בת 33, מתגוררת עם חמשת ילדיה בחלק הפגוע ביותר של המגדל. "כל לילה אני שומעת קולות של תזוזה במבנה וחושבת על מה שעלול לקרות", היא אומרת. "האם הבניין עלול להתמוטט עלינו? אני שוכבת ערה וחושבת על דרכי מילוט אם זה יקרה. אנחנו לא מרגישים בטוחים".

היא מבחינה בסדקים חדשים בדירתה ובדירות סמוכות, ולדבריה מצבם הנפשי של הדיירים "קשה מאוד". פיצוץ בקרבת מקום, סדק טרי או קול חריקה בלילה – די בכל אחד מאלה כדי להציף מחדש את הפחד.

אל-שרפא מפציר ברשויות לחזק את העמודים והיסודות כדי לצמצם את סכנת הקריסה, אך נענה שקיים קושי גדול להשיג לכך מימון. הוא מצביע על סתירה כואבת: "כשבניין קורס, ארגונים ערביים ובינלאומיים מתגייסים להציל את הנפגעים. למה הם לא יכולים לסייע כבר עכשיו בחיזוק הבניין ובהגנה על הדיירים, לפני שיקרה אסון?"

איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה המתמחה בסוגיות חברתיות, בעיקר בנושאים הנוגעים לנשים ולילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אמיר רותם