17 שנה למאבק בבלעין: נוסטלגיה, ייאוש, ובכל זאת תקווה
מאות פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים הפגינו בסוף השבוע בכפר, שהפך לסמל בינלאומי למאבק בגדר ההפרדה. "מאבק לא אלים הוא עבורנו אסטרטגיה, לא טקטיקה"
מאות פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים הפגינו אתמול (שישי) בכפר בלעין שבגדה המערבית, לציון יום האדמה ו-17 שנים למאבק נגד הגדר שהוקמה על אדמות הכפר.
בין 2005 ל-2017 התקיימו מידי יום שישי הפגנות עממיות בכפר, שכללו מיצגים ופעולות ישירות. המחאה בכפר הפכה לסמל בינלאומי למאבק בגדר ההפרדה. ב-2007 החליט בית המשפט העליון להחזיר לכפר חלק מאדמותיו. וב-2011 הושבו כ-600 דונם של אדמות חקלאיות לכפר, אבל יותר מ-1,000 דונם נותרו בצדה השני של החומה החדשה שנבנתה, הפעם מבטון.
לקראת תפילת יום השישי, התכנסו במרכז הכפר מאות פעילים, רבים מהם לקחו חלק במאבק לאורך השנים, בעיקר מקבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר". להפגנה הגיעו גם פעילים מכפרים אחרים, כמו נעלין ונבי סאלח.
"אנחנו מציינים 17 שנים למחאה בכפר. מי שנולדו ב-2005 היום מובילים את ההפגנה. המסר שלנו הוא שההפגנות שלנו נמשכות, עד שנחזיר את האדמות שלנו שמעבר לגדר ועד לסיום הכיבוש", אמר עבדאללה אבו רחמה, ממובילי המחאה.
במסורת בשנים הראשונות של ההפגנות, תושב הכפר ואחד ממובילי המחאה, מוחמד חטיב, הכין מיצג, שהוביל את הצעדה לחומה. שלושה צעירים לבשו בגדים בצבעי דגל אוקראינה, וחבשו על ראשם גלובוסים כשהם סוכרים את פיהם, עיניהם ואוזניהם – סמל להתעלמות הקהילה הבינלאומית, שכעת פועלת נגד הכיבוש הרוסי, מהסבל ארוך השנים של הפלסטינים.
לדברי חטיב, "אנחנו מאמינים במאבק לא אלים. זו לא טקטיקה, אלא אסטרטגיה. ככה כולם רואים את המציאות, מי הקורבן ומי התוקפן". לגבי המאבק העממי, הוא הוסיף: "זו עבודה ארוכה, אנחנו צריכים להיות סבלניים. לכן אנחנו ממשיכים, כי יש לנו תקווה להצליח אף שמאות נפצעו ונעצרו לאורך השנים. אף שהפסקנו לעשות הפגנות מול הגדר בשנים האחרונות, הצבא הישראלי המשיך את הלחץ, בפלישות צבאיות, הטרדה של אנשים וצווי הריסה, ואף הרגו נער, במאי שעבר".
לאחר תפילת השישי, המפגינים צעדו דרך הכפר, עברו את התוואי הישן של גדר ההפרדה, שהוזז ב-2010, והגיעו לחומת ההפרדה. מהצד השני עמדו חיילים ב"מרפסת" שנבנתה על החומה, המאפשרת להם לירות לעבר המפגינים. מאחוריהם עמדו נערים חרדים, שגרים בבתים הסמוכים לחומה.
אשרף אבו רחמה החזיק צילום גדול של אחיו, באסל "פיל", שחיילים ירו לעברו מטול גז מדמיע והרגו אותו, ב-2009. אחותו, ג'וואהר אבו-רחמה, נחנקה למוות מגז מדמיע שנה לאחר מכן.
"אנחנו רק רוצים לחיות את החיים שלנו בשקט, שתהיה לנו גישה לים", אמר ל"שיחה מקומית" אדיב אבו רחמה, אחד הפעילים הבולטים במחאה בעבר. הוא צעד ליד הפעיל הישראלי אילן שליף, בן ה-85, שבמשך שנים ריכז את ההסעות מתל אביב לכפר, ולא החמיץ אף הפגנה. הם נזכרו איך בתחילת המחאה שניהם נפצעו באותו היום ברגליים, וטופלו על ידי חובשים פלסטינים.
גם החיילים שמרו על המסורת ארוכת השנים, והחלו בירי גז מדמיע והשלכת רימוני הלם עוד לפני שראשוני המפגינים התקרבו לחומה. בהמשך, כמה צעירים הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעברם. החיילים לא עברו את החומה, אך לקראת סוף ההפגנה פתחו בירי חי של כדורי "טוטו". שני כדורים פגעו בידו ורגלו של הצעיר אוסמה תמימי מנבי סאלח. חובשים רצו לטפל בו. למזלו, הפגיעות לא היו חמורות.
המקום שבו נפצע תמימי נמצא כמה מטרים בלבד מהנקודה שבה חיילים ירו למוות באסלאם בורנאט, במאי האחרון, לפני שהחלה במקום הפגנת הזדהות עם תושבי עזה. אסלאם היה נכדו של וואג'יה, ממובילי המחאה בכפר. וואג'יה עמד ליד האנדרטה לבנו, וצעק בעברית לעבר מתנחלים שהשקיפו על פיזור ההפגנה: "אין לכם מה לעשות פה".
"הוא נרצח בדם קר", אמר לי וואג'יה לגבי נכדו, ואז שאל: "אתה חושב שאי פעם יהיה שלום?".
"כשהתחלתי לבוא להפגנות בבלעין האמנתי שכן, בגלל זה תלינו צילומים בתל אביב מהמאבק פה, כי חשבנו שאולי אנשים ישכנעו. היום אני כבר לא בטוח", עניתי.
"כן הרבה השתנה מאז בתוך ישראל", הוא אמר בייאוש.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן