רצח התלמיד בכפר קרע: כך נראית נורמליזציה של הפשיעה

הצבע השחור, המזוהה עם גורמים עברייניים, הפך כמעט למדים אחידים אצלנו. שלט באום אל פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, 5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

מוחמד מראזקה מכפר קרע, תלמיד בן 17 בסך הכל, נדקר אתמול (שני) למוות בידי חברו.

בעקבות הפשע הזה, פורסמו ברשתות החברתיות בערבית פוסטים שביקרו את מי שמטילים את האחריות למה שקורה בחברה שלנו על המשטרה ועל הרשויות. תחת זאת, האשימו את ההורים ואת החברה הערבית כולה, ואף היו שכינו אותה "אלימה ושטופת דם". במודע או שלא במודע, דברים אלה מהדהדים את הנרטיב שנשמע לא פעם מפי פוליטיקאים ואנשי תקשורת, הממשיכים להטיל עלינו את האחריות לאלימות ולפשיעה ולהסיר אחריות מהמדינה.

נכון, פשע נורא כמו זה שהתרחש בכפר קרע עלול לקרות בכל בית ספר בעולם. וכן, הורים ללא ספק נושאים באחריות להתנהגות ילדיהם. אבל טועה ומטעה מי שחושב שהתוכנית להטביע את החברה הערבית בפשיעה באה לידי ביטוי רק ברציחות ההולכות ומתרבות בקצב מטורף מדי שנה.

>> ההכרזה על ארגוני הפשיעה כארגוני טרור היא לא יותר מהונאה

התוכנית לפירוק החברה הפלסטינית בתוך ישראל באמצעות הצפתה בפשיעה, שנוחלת, יש לומר, הצלחה מסחררת, ניכרת בכל פרט מחיי היומיום שלנו. היא חלחלה כמו נמלים אל תוך הסדקים שלנו מבלי שנרגיש בה, עד שהציפה אותנו. חיינו הפכו ספוגים בפשע, טובעים בו. הפשע הפך לאוויר שאנחנו נושמים, לשגרה שלנו. הוא נורמל והפך להיות המצב הרגיל.

אנחנו שומעים זאת בשיחות יומיום, עם הילדים שלנו, רואים זאת ברשתות החברתיות – במיוחד בטיקטוק, שהפך לרשת החברתית הנפוצה בחברה הערבית. פושעים הפכו מודלים לחיקוי עבור צעירים, נערים ואפילו ילדים. איך לא? סממני העושר והפשעים המתועדים ללא ענישה וללא חשש מהמשטרה הפכו את חיי הפשיעה למפתים. שהרי גם אם נעצר מישהו, הוא ישתחרר בהמשך ותהילתו תגדל. כל זה בלי המעמסה של לימודים אקדמיים, בלי עמל. אז איך לא יהיה זה מודל לחיקוי?

לא כל הצעירים שלנו נכנסים לעולם הפשע – אבל ההשפעה שלו ניכרת בכל. הדוגמה הפשוטה ביותר היא בלבוש. הצבע השחור, המזוהה עם גורמים עברייניים, הפך כמעט למדים אחידים אצלנו – המכנסיים, הנעליים, האביזרים, המכוניות והמראה הכללי.

הסתכלו על סרטוני חתונות ואירועים משנות התשעים של המאה הקודמת. ראו את הבגדים של הצעירים, הצבעים חיים ומגוונים, והשוו אותם ללבוש הצעירים שלנו היום. אולי תאמרו: "זו אופנה ישנה". לכו לאיטליה או לצרפת – מדינות האופנה – וראו את צבעי הלבוש של הצעירים שם. השוו בין חבל כביסה אצלכם לחבל כביסה בכפר אירופי. תגידו, אירופה רחוקה ואינה דומה לנו? הסתכלו על ירדן, על לבנון, על המדינות סביבנו ועל העמים שאנו חולקים איתם שורשים, מסורת, דת ואף קשרי משפחה. גם שם הצבעים השחור אינו שולט. המצב הגיע לידי כך שכיום אפשר לזהות את הצעירים שלנו בכל מקום בעולם רק לפי צבע הבגדים.

אי אפשר להתכחש לאחריות ההורית. משפחה בריאה יכולה להגן על בנה מפני שקיעה בפשיעה. אבל כוחותיהם של בני אדם, והורים בכללם, אינם שווים. מול הגל העצום הזה, מול הסערה הנוראה הזאת, אנשים נחלשים ומשפחות רבות נכשלות במניעת ההידרדרות של ילדיהן.

מה שקרה בכפר קרע היה מעורר במקומות אחרים סערה גדולה. אבל במקום שבו הפשע הפך לנורמה, האירוע המזעזע הזה הופך לעוד מקרה, ועוד ביום שבו נרצח נער נוסף בעראבה.

הפשע בכפר קרע התרחש בחברה שבה הרצח קל לביצוע, שבה המילה "רצח" נאמרת בקלות והנשק נישא בקלות כזו, עד כדי כך שדקירה בסכין כבר נחשבת נדירה. בחברה שאין בה שלטון חוק – לא במקרה ולא מחולשה אלא מתוך כוונה תחילה. בחברה שבה הפושע אינו חושש מתוצאות מעשיו ולא מעונש על פשעיו. בחברה שנפלה קורבן לתוכנית ערמומית והיתה חלשה מכדי להתנגד לה.