ראיתי מהתא את החרדים שפרצו לכלא ונמלאתי תחושת סיפוק
מראה הסוהרים האבודים שהתרוצצו אחרי קבוצת החרדים שביקשו לשחרר את הסרבן החרדי הצעיר הסב נחת לכל אסירי האגף, ואני בתוכם. אך כסרבן מצפון, לא יכולתי לשכוח איך אותם אסירים עצמם התגאו בהתעללות בפלסטינים, ואיחלו לעוד מוות ודם
אני חי בארץ שבה אנשים התומכים בדמוקרטיה ומסרבים להרוג, נכלאים. חרדים מפגינים נגד מעצר סרבן גיוס חרדי, בני ברק, 8 במרץ 2022 (צילום: פלאש 90)
זה היה הלילה האחרון שלי בכלא, לאחר 20 ימי המאסר האחרונים שריציתי בגלל סירובי לשרת בצבא. זמן קצר אחרי שנעלו אותנו בתאים, שמענו צעקות רמות. בהתחלה חשבתי שיש בעיה באגף שלנו, אולי התמרדות של אסירים, אבל אז ראינו מבעד לחלון קבוצה של כ-20 חרדים רצים וצועקים בהתרגשות. כשהאסירים הבינו מה קורה, קריאות שמחה ושירים נשמעו בכל האגף, בעוד הסוהרים מתרוצצים אנה ואנה, צועקים.
לפי שמועות שנפוצו בקרב האסירים, המוחים הגיעו במטרה לשחרר נער חרדי שסירב להתגייס ונמצא באגף הבידוד, שבו האסירים כלואים בתאים קטנטנים ובתנאים מחרידים. מונעים מהם שינה, כי נורה בהירה דולקת בעוצמה 24 שעות ביממה, בתא ללא אוורור בחום הנורא, כשהאסירים מחויבים להישאר במדים מלאים, כולל מגפיים צבאיים. האסירים חשופים לעלבונות ולהשפלות מצד סוהרים, שמאלצים אותם לשבת בתנוחות מסוימות לאורך היום. ידי האסירים ורגליהם נאזקות לעתים קרובות כאמצעי ענישה.
>> מה לחילונים ולמאבק החרדי נגד הגיוס?
אני יודע את כל זה כי אסירים מחלקים אחרים של הכלא נשלחים לשמש שומרים באגף הבידוד, עד שש שעות משמרת בתנאי עינוי אלה, תחת איום שהם עצמם יוכנסו לבידוד אם יסרבו לעשות זאת. במהלך שעות השמירה האלה, בעיקר בלילה, אפשר לשמוע את בכיים של האסירים והשומרים כאחד, המתחננים שיאפשרו להם לצאת כי הם מתקשים לנשום. הסוהרים מתעלמים מהקריאות האלה.
בסופו של דבר, הרוחות בכלא נרגעו וראינו מכוניות משטרה, שהגיעו לקחת את המוחים. הידיעה שאני עתיד להשתחרר בתוך כמה שעות, בבוקר, שיוותה לכל הסיטואציה תחושה של מחזה קומי. מראה המוחים שהתרוצצו בכלא מחויכים, לקול תשואות האסירים המותשים, שכאילו קידמו בברכה את משחרריהם. תחושת סיפוק חלפה בי למראה המפקדים המיוסרים, מזיעים, צועקים ואפילו בוכים אחרי שהבינו שאת הבעיה הזו לא יוכלו לפתור בצרחות ובאיומים.
אך למרות תחושת הסולידריות הקצרה שחלקתי עם שותפיי לתא, בעודנו צוחקים יחד על כישלון המדכאים המשותפים שלנו, לא יכולתי להוציא מהראש את הדברים האיומים שאותם אנשים אמרו לי שוב ושוב. הסיפורים של קציני מג"ב שהתרברבו במכות שהחטיפו לאסירים פלסטינים חסרי הגנה. השירים הפופולריים שנהגו לשיר, "מוחמד מת", או "שיישרף לכם הכפר". או את המילים של הצעיר, שאמר לי "לראות טנקים בתוך ג'נין זה כמו חלום בשבילי. הורגים נשים וילדים. את כולם. מגיע להם".
איך יכולתי להרגיש אחווה כלשהי עם אנשים שמסוגלים להגות מילים כאלה? אותן מילים שאני שומע גם באוניברסיטה, בעבודה וברכבת?
בבוקר יצאתי מהתא כשריח החופש עומד בנחיריי. הסוהרים היו מותשים אחרי הלילה הלבן. על רצפת האגף טיפות דם, שאת מקורן לא יכולתי לקבוע. אבל ליציאה הזו אל החופש, יש טעם מתוק-מריר, מפני שאני יודע שאצטרך לחזור לכאן שוב ושוב, כזה הוא גורלם של סרבני מצפון. מפני שאני חי בארץ, בין הים לנהר, שבה אנשים התומכים בדמוקרטיה ומסרבים להרוג, נכלאים, בעוד שפושעי מלחמה ופשיסטים מהלכים במסדרונות הפרלמנט ושמותיהם מונצחים על שלטי רחובות.
ד' צבר עד היום 34 ימי מחבוש בכלא הצבאי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
