משרד הבריאות מתעלם מהתנאים של מתמודדי הנפש בשם חמלה מדומיינת
למרות עדויות חוזרות ונישנות על התעללויות פיזיות, נפשיות ומיניות במטופלים, סקרים שעורך משרד הבריאות במוסדות הפסיכיאטריים בארץ מציגים אחוזי שביעות רצון גבוהים באופן מפתיע בקרב המתמודדים. האם ייתכן שיש לזה קשר לעובדה שהסקרים הללו נערכים תחת עיניו הפקוחות של הצוות המטפל?
כותבת אורחת: מיכל בסן
בחציה הראשון של שנת 2015 ערך משרד הבריאות סקר הבוחן את חווית המטופל בבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. מהסקר, שתוצאותיו פורסמו לאחרונה, עלה כי 86 אחוזים מהמטופלים דיווחו על רמה גבוהה או גבוהה מאד של טיפול מצד האחיות והרופאים במחלקה; 93 אחוז סבורים שהרופאים והאחיות התייחסו אליהם בכבוד; 92 אחוז מרגישים שהצוות מאמין ביכולתם להשתקם; 68 אחוז מהמטופלים דירגו את שביעות הרצון הכללית שלהם מהאשפוז בציונים 8-10, ואילו 16 אחוז בלבד היו מאוד לא מרוצים ודירוגו את השאלה בציונים 1-5.
בנובמבר 2015 הגיע אילן בוטנרו, מטופל במעון אילנית, לבית החולים עם ארובת עין שבורה וחבלות המכסות את כל גופו. משפחתו טענה כי מטפלים היכו אותו קשות. בפעם הקודמת שבה הגיע בוטנרו לבית החולים נמצא כי ידו שבורה, וגם אז הוגשה תלונה במשטרה. באותה הזדמנות, נענתה אמו של אילן במילים: "אנחנו לא יכולים לקחת עדות מחולה נפש". [עדכון, 4.2: לימים קבעה המשטרה שבונטרו לא עבר התעללות מצד הצוות, אלא נדחף על ידי חברו במעון].
זו לא הפעם הראשונה שבה נחשפת פרשיית התעללות בחוסים במעון אילנית. בשנת 2013 הורשעו שתי מטפלות שעבדו במעון בהתעללות מינית בחוסים ונשלחו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
במעון "נווה יעקב" נחקרו למעלה משבעים עובדים בחשד להתעללות פיזית ומינית מתמשכת בחוסים. המעון נסגר ולא הוגשו כתבי אישום ממשיך לתפקד, אך חשיפת הפרשה הובילה את פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות דאז, להכריז כי תגובש תוכנית להעברת כלל המטופלים המאושפזים בבתי חולים ומוסדות בריאות הנפש פרטיים לבתי חולים ציבוריים. התוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל.
שלוש שנים מאוחר יותר התפרסם כי למרות פרשות ההתעללות, בתי החולים הפרטיים ימשיכו לפעול, ומוסדות כמו "נווה שלווה" (שם נפטר חולה מדלקת ריאות ונספרו חמישה מקרי היפותרמיה, לפני כעשור) ו"אילנית" מתחרים במכרז העתיד להפוך אותם לקהילות אקולוגיות שיקומיות – אותה גברת בשינוי האדרת.
> איך מתייחסים אליך בקיבוץ כשאת נפגעת נפש
איך כל כך רע אם כל כך טוב? בית חולים פסיכיאטרי. אילוסטרציה. (צילום: Freaktography, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)
בג"צ כובל את המתמודדים למוסדות
לכאורה הפתרון פשוט: כלקוחות אמורים החולים הפסיכיאטריים פשוט לקום ולהצביע ברגליים. הפסיכיאטר אינו נאה בעיניך, המתקנים מיושנים והיד המחלקת תרופות קלה על ההדק? – קומי וקחי את עסקיך למוסד אחר. אין לנו אלא להניח כי בעולם מתוקן היו מסדרונותיהם של גהה, אברבנאל, אילנית ועוד רבים ורעים מתרוקנים מיושביהם לטובת בתי חולים הומאניים יותר.
ובכל זאת, למרות היחס המשפיל, הקשירות, האלימות המילולית ולעתים גם המינית והפיזית, אחוזי התפוסה במוסדות האשפוז הפסיכיאטרים לעולם אינם יורדים מ91% ולפרקים עומדים גם על 110% ו120%.
נשמע לכם מוזר? אל דאגה—יש לכך סיבה טובה.
גם משרד הבריאות, שתחת אחריותו נמצאים כלל מוסדות האשפוז ובתי החולים הפסיכיאטריים, מודע לסכנה. וב"סכנה" כוונתנו ל"סכנה" שבבריחת חולים ממוסד אשפוז אחד לרעהו, והפיכת בתי-חולים פסיכיאטריים למיותמים. ככלות הכל, אם תעמוד להם זכות הבחירה, עלולים חולים פסיכיאטריים להדיר את רגליהם מאותם מוסדות שבהם מתעללים ופוגעים בהם.
כיוון שכך, מציע משרד הבריאות את הפתרון הבא: הסדר האזוריות בבריאות הנפש. ההסדר, המחלק את הארץ ל-23 אזורי אשפוז, מנתב את נפגעי הנפש למוסדות אשפוז פסיכיאטריים על פי מקום מגוריהם ומונע מהם להחליף בתי-חולים שלא בהמלצת הרופא המטפל שלהם. מיותר לציין כי הסדר דומה אינו קיים ביחס לחולים רגילים בבתי חולים לרפואת הגוף.
עתירתם של דליה וירצברג וצביאל רופא – ממובילי מאבק המתמודדים בארץ – לשינוי הסדר האזוריות באשפוז פסיכיאטרי, נמחקה על ידי בג"ץ.
מנימוקי בג"ץ למחיקת העתירה:
"לטענת המדינה, הגישה העקרונית – שגם באה לידי ביטוי בעתירה הקודמת הנזכרת – היא כי יש רצף וקשר מובנה בין אשפוז לבין מצב המטופל בקהילה, לרבות באשר למקום המשפחה, ועל כן יש טעם באשפוז על בסיס אזורי".
לא פלא, כשזוהי עמדתו של משרד הבריאות: "מבחינה מקצועית יש יתרון לקשר שנוצר בין מטופל לבית-החולים אליו הוא הופנה בעבר ,ו(במשרד הבריאות) אף סבורים כי חופש בחירה מלא עלול לפגוע באפשרויות הוויסות של העומס בבתי-החולים".
חלק מבתי החולים הפסיכיאטרים, יש לציין, הופרטו ומהווים גופים עסקיים לכל דבר ועניין.
כאשר מעבר בין מוסדות אשפוז הוא בלתי אפשרי, אין למאושפזים ברירה אלא להתמודד עם תנאי אשפוז לקויים ו/או עם אלימות ממסדית ברמה המקומית, מול איש הצוות שפגע בהם. בתוך המערכת.
אלימות שקופה
על התוקפנות הגלויה והנסתרת בעולם בריאות הנפש כותב איתי קנדר, עובד סוציאלי וסטודנט למנהל ציבורי;
"מה תעשה אם המטופלים יתקפו אותך?" שואל קנדר. שאלה זו, הוא מסביר, איננה זרה לעובדים סוציאליים במערך הפסיכיאטרי שיקומי. "תשובתי: גם השנה התפרסם מחקר על אלימות בקרב נפגעי נפש. לא מדובר בסתם מחקר אלא במטא-מחקר המסכם חומר מדעי מזמנים שונים וממקומות שונים בעולם. מסקנתו ברורה כשמש (וכרגיל נוגדת את הסטיגמה): אנשים אשר אובחנו כ"סכיזופרנים" לא מועדים ליותר אלימות מאשר אנשים שלא אובחנו".
לעומת זאת, ממשיך קנדר ומדגיש, השאלה "איך תשיב לאלימות הממסדית?" כמעט ולא נשאלת לעולם: "מסמך של מכון המחקר של הכנסת משנה שעברה מאשש סופית את המוכר והעגום: המשטרה אפילו לא טורחת לרשום תלונות שהוגשו על ידי מתמודדים. זה הקצה הגלוי של קרחון האדישות הקרירה. הרי ידוע שבבתי החולים טיפולים רבים נכפים על האדם. הכפייה נעשית באמצעות אלימות שהיא לא אלימות. כלומר, אלימות ממסדית לא נחשבת".
למרות שהשנה כבר 2016, אף אחת מהבעיות הללו איננה חדשה למערכת בריאות הנפש. לאחרונה, פרסמה דליה וירצברג בבלוג שלה פרוטוקול מישיבת ועדת העבודה והרווחה שהתקיימה עוד בשנת 2002. בתגובה לשאלה האם מישהו יודע מה קורה בבתי החולים הפסיכיאטריים מבחינת יחס העובדים למטופלים, מסביר פרופ' אלכס גרינשפון, בכיר במערך בריאות הנפש, כי סקרים שנערכו בבתי החולים הפסיכיאטרים עוד ב-97' וגם בשנים עוקבות העלו מעט מאוד פניות לגבי אירועים חריגים כאלה.
נילי אהרונוב, אז מעמותת "עוצמה" לסיוע לנפגעי נפש, עונה לו כך: "מגיעה אלינו כמות עצומה של תלונות, ובנוסף, החולים חוששים להתלונן באופן ישיר. גם כשהם מתלוננים, מעט מאוד נעשה". לשאלתו של יו"ר הוועדה האם התלונות שמגיעות אליהם מועברות למשרד הבריאות משיבה אהרונוב: "חלק מהן, כי יש אנשים שמבקשים שלא נעביר. הפחד הוא עצום, ואתם צריכים להבין אותו. ברגע שאדם מתלונן, המערכת היא סגורה, התלונה נשארת במסגרת בית החולים, ויש חשש גדול ומוצדק בחלק גדול מהמקרים […] חולה אינו יכול לעבור מבית חולים אחד לאחר אלא אם כן, לפי חוק זכויות החולה, מנהל בית החולים ממליץ על העברתו. כך נוצר מצב, שהוא נשאר תקוע במצב הזה, ולכן אנשים נרתעים עוד יותר מלהתלונן".
> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום
הפיתרון של משרד הבריאות מנתב את נפגעי הנפש למוסדות אשפוז פסיכיאטריים על פי מקום מגוריהם ומונע מהם להחליף בתי-חולים שלא בהמלצת הרופא המטפל שלהם. (הכניסה לבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה". צילום: ORI, ויקימדיה)
תחת עינו הפקוחה של האח הגדול
בינתיים זרמו מים רבים בירקון. אם ב-2002 היו מטופלים שחששו להתלונן פן יבולע להם ופעילים שהצביעו על כך שמערכת בריאות הנפש איננה ערוכה לטפל בתלונות שהיא מקבלת, היום חשה מערכת בריאות הנפש בישראל כי היא כשירה יותר מאי-פעם להעמיד את עצמה למבחן. כה כשירה, למעשה, שסקר שביעות הרצון שהתקיים בתחילת שנת 2015 נערך במתכונת של ריאיון פנים אל פנים עם המטופלים, כשלאורך כל הריאיון נוכח במקום איש צוות מהמחלקה או המוסד האשפוזי הנסקר.
את הבחירה לקיים את הריאיון בנוכחות איש-צוות מנמקת טל ברגמן, פסיכיאטרית וראשת מערך שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות במילים הבאות: "מאוד קשה לשוחח עם החולים האלה, אנחנו לא רוצים לראיין רק את החולים הטובים".
אך גם ההתעקשות להגיע לכל סוגי החולים לא יכולה להסביר את הבחירה לראיין רק את אלו מביניהם שעומדים בפני שחרור ועשויים להרגיש כי עצם שחרורם תלוי בתשובות שיספקו. במיוחד, כפי שמעידים מטופלים בקבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש", כאשר אשפוז פסיכיאטרי בן למעלה מ-90 יום מוביל לתשלום 80% מקצבת הנכות למוסד המאשפז ולשלילת שירותי סל שיקום.
הפסיכולוג אביאל אורן, מארגון "בנפשנו", מסביר: "אחרי 90 יום הרוב המכריע של הקצבה עובר לבית החולים (לאחר הרפורמה לקופות). לפני הרפורמה היו לא מעט מקרים שמטופלים היו מאושפזים חודשיים וחצי, 'משתחררים' לכמה ימים ואז מתאשפזים שוב על מנת להימנע מהקיצוץ בקצבה. לאחר הרפורמה המצב יותר גרוע, כי הימים מצטברים. לדוגמה, אם מישהו היה מאושפז חודש, לא מאושפז חודש ואז חוזר לאשפוז, אז בתחילת האשפוז השני כבר סופרים לו את ה-30 יום של האשפוז הראשון".
כשזה המצב, איזה מטופל יעז להשמיע ביקורת ביחס למוסד ולאנשי הצוות המטפלים בו – בטח ובטח בפניהם ממש – כשיכולתו להשתחרר ולהמשיך לקבל את הקצבה המשמשת לו כדמי-מחייה בסיסיים מרחפת כעננה שחורה מעל לראשו?
את הטענות הללו ואחרות פוטרת ברגמן במשיכת כתף. ככלות הכל, אומרת ברגמן, "לא חשובים התנאים הפיזיים, חשובה החמלה, חשוב החום האנושי, חשוב ה-reaching out". כאילו בחמלה ובחום אנושי המערכת כן מצטיינת.
ועדיין – ללא שקיפות, ללא חופש בחירה, ללא גישה לנתונים וללא שום דרך לבקר אותם – מה הטעם בעריכת סקרים על אנשים שבכל מקרה אינם חופשיים באמת להשיב כרצונם? כשזה המצב, מה הפלא שלדעתה של ברגמן די בחמלה ובחום אנושי, ומה הפלא שדי בחמלה ובחום אנושי, כשמשה סימנטוב, מנכ"ל משרד הבריאות בכבודו ובעצמו, מתאר את חווית הביקור בבית החולים הפסיכיאטרי (כפר שאול–במקרה הזה) במילים הבאות: "זה היה גרוע עד כדי כך – מסריח משתן, מלוכלך ונראה נורא – שלא יכולתי לעמוד שם יותר מעשר דקות רצופות. אני חושב שכל אדם סביר היה רוצה לברוח משם".
ככלות הכל, נתוני המדגם מוכיחים: 68 אחוז מהמטופלים שבעי-רצון מתנאי האשפוז במערכת בריאות הנפש.
מיכל בסן, מתמודדת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
