מי מפחד מנעמה לזימי?
במקום לברך על השינוי במפלגת העבודה, עלה נגד לזימי גל של גזענות מנציגים של המרכז-שמאל. אך מעז יכול לצאת מתוק: הגל העכור יעזור לקדם את ניקוי האורוות הנחוץ לבניית מפלגת שמאל חברתית אמיתית וראויה
המזרחיות של לזימי היא חלק מהאג'נדה שלה, וחלק ממה שמגדיר אותה. ח"כ נעמה לזימי ובעלה אבי, בערב הפריימריז במפלגת העבודה, ב-9 באוגוסט 2022 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
נפל דבר בישראל! בפריימריז במפלגת העבודה נבחרה במקום הראשון נעמה לזימי. לראשונה בהיסטוריה של מפלגת העבודה, ובכלל בפוליטיקה הישראלית, צעירה אקטיביסטית, המחזיקה בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות, מעיירת פיתוח, שהמזרחיות שלה היא חלק מהפנים שלה, כמו גם האג'נדה החברתית-כלכלית שלה, במקום הראשון.
המזרחיות של לזימי היא חלק מהאג'נדה שלה, וחלק ממה שמגדיר אותה – חברתית, כלכלית ופוליטית – להבדיל מאשר אצל יושבי הראש המזרחים של מפלגת העבודה בעבר, ובמיוחד עמיר פרץ, שברחו מהסיפור האתני כמו מאש.
כל איש שמאל בר דעת והגיוני היה מברך על בחירתה. זה הישג חסר תקדים למפלגה, שעד לפני שנה נראתה בדרך לסיום דרכה הפוליטית. המפלגה שהקימה את המדינה כמעט נעלמה.
בדמיוני ראיתי מאמרי דעה ומערכת בכל העיתונים, ובטח ב"הארץ", מברכים על השינוי בעבודה, שאולי מעיד על תקומתה. ציפיתי להתייחסויות בתקשורת לאומץ של נשים רציניות וגברים רציניים, ובראשן מרב מיכאלי, לקפוץ לאונייה טובעת בניסיון להציל אותה, במקום, למשל, להתחבר לאחת ממפלגות המדף.
לצערי הרב, לא כך היה. רוב הכותבים היו במקרה הטוב אדישים, ובמקרה הרע אכזריים וגזענים כלפי לזימי, וכלפי מה שהיא מייצגת. זה כלל חיפוש בביוגרפיה שלה בניסיון נואל למצוא נושא שיש כלפיו מחלוקת, כדי להכפיש את שמה ואת זכייתה, יחד עם המפלגה כולה, בגדר תמות נפשי עם פלישתים. אורי משגב ונחמיה שטרסלר,יצאו בתגובה בסדרה של מאמרים נגד "עלילת הדם היהודית" של המזרחים בהאשמת האשכנזים בחטיפת ילדי תימן והבלקן.
את מאמרי הדעה הארסיים על ונגד זכייתה של לזימי הוביל משגב, פובליציסט שהוא קלאסיקה של הגמוניה שלא מודעת להגמוניותה: גבר, אשכנזי, קיבוצניק, שחושב שהוא הישראליות, המבין בזהות, ואת מורכבות חטיפת ילדי תימן והבלקן.
משגב החליט שהוא יכול לכתוב עם היבחרה של לזימי שהיא לא ראויה למקום הראשון ברשימת העבודה, או לכל הפחות, שדבק בה רבב, מכיוון שהיא תומכת במאבק עמותת עמר"ם בעניין חטיפת ילדי תימן והבלקן.
במאמר שמנותק מהמציאות ושהקשר בינו לבין עובדות מקרי לחלוטין, כתב: "היא מקורבת לעמותת עמר"ם, שמשלמת משכורות לעסקני שנאת אשכנזים כדי שיקדמו את עלילת הדם הזאת לתוך המיינסטרים". וכל זאת תחת הכותרת "מפלגת חטיפת ילדי תימן והבלקן". לא פחות.
התקווה מתעוררת מחדש
חשוב לציין שמשגב או שטרסלר אינם הבעיה. הם רק עוד סימפטום של הגזענות הממוסדת, המסורתית, במרכז-שמאל הישראלי כלפי מזרחים, שעדיין מוצאת במה בעיתון "הארץ".
צריך לדייק: הגזענות הממוסדת של מפלגת העבודה, כמו גם של עוד מפלגות, לא רק מהשמאל, באה לידי ביטוי באופן הברור ביותר בניסיונות לטשטש את הגזענות הממוסדת, בישראל בכלל ובמפלגה בפרט. הנציגים התורניים של הגזענות הזאת, שמגיעים באופן בולט יותר ממחנה השמאל-מרכז, חושפים אותה לעיני כל.
לכן, במובן מסוים אני רוצה להודות להם. תמשיכו כך. תתמידו בתפיסותיכם הגזעניות. אתם נקודה ארכימדית, שדרכה אנחנו רואים את הגזענות הממוסדת במפלגת העבודה, כמו גם במרצ – גזענות שצריך לעקור מהשורש כדי שמתישהו תוקם מפלגת שמאל חברתית אמיתית וראויה.
לצערי, בשנים הקרובות, האמירות הגזעניות באמצעות הבמה שנותנים להם אמצעי התקשורת, שלדעתי לא מעט בוחרי שמאל מתנערים מהן, יהפכו לקרדום לחפור בו בידי אנשי ימין, בעיקר ימין מזרחי, לניגוח השמאל על אליטיזם, התנשאות, גזענות ועוד. ובצדק!
הנציגים התורניים הללו עוזרים לקדם את ניקוי האורוות הנחוץ במפלגות המרכז-שמאל, שאותו התחילה כבר מיכאלי עם הקבוצה שלה. אם המגמה תימשך, יש סיכוי שמפלגת העבודה תרד טיפה במספר המנדטים, על מנת בהמשך לעלות. לשם כך עליה לדבוק בתפיסותיה, כמו גם בגיוון שלה. רק כך זה יצליח.
יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
בדרך הזאת היא חושפת את ערוותם של מי שהקשר שלהם לזכויות עובדים, לצדק מאחה, לשינוי מתקן, לזהות פרטיקולרית ומסורתית, להבנות אוניברסליות בזכויות אדם, הוא רק מראית עין. וגם את קריסת תפיסת העולם הכלכלית הניאו-ליברלית, שפשטה את הרגל במקרה הטוב במשבר הפיננסי של 2008.
בעיני, הם מסתכלים על לזימי ומבינים שהיא יכולה להיות כל מה שהם רק חלמו. זה הפחד הגדול שלהם, שהיא תצליח בכל המקומות שבהם נכשלו, בטח ביחס למזרחים. כל שנותר להם הוא לגדף ולהכתים את שמה.
בשנת 2006 נבחר עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה. לא אשכח את נאום הניצחון שלו, שגילם בתוכו תקווה גדולה עבורי. בוקר הניצחון הזה היה עבורי באמת שחר של יום חדש. התפקדתי למפלגת העבודה ובחרתי בה.
די מהר התקווה נגוזה, ועכשיו יש תחושה שהיא מתעוררת מחדש – פחות מרגשת, אבל יותר אמינה. אסור לנו לתת לה לברוח. זו האופציה היחידה מזה שנים, שאולי, אבל רק אולי, יש מקום לתפיסות חברתיות כלכליות סוציאל-דמוקרטיות, לגיוון במועמדים, לשיח של שלום שהמזרחיות היא חלק ממנו, גם אם כל הערסים יבואו. מזרחיות לא מתביישת, לא מתנצלת ולא מפוחדת. טבעית.
ד"ר מוטי גיגי הוא סוציולוג, מרצה בכיר וראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
