כל מה שאתם צריכים לדעת על מאבק הנכים לחיים בכבוד

כותב אורח: אשר רוכברגר

בשבועות האחרונים אנו עדים להחרפת המאבק של האנשים עם מוגבלויות למען השוואת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום במשק. למעשה, המאבק הזה צבר תאוצה כבר לפני שנתיים, כאשר אלכס פרידמן, יו"ר ומייסד עמותת "נכה לא חצי בן אדם", התחיל בקמפיין בפייסבוק שהפך לאחד המאבקים הציבוריים המשמעותיים במדינת ישראל של היום. אולם רבים אינם מעורים מספיק בכל נבכי המאבק, לכן אנסה לעשות קצת סדר.

ברצוני להתייחס ברשימה זו אך ורק לאנשים עם מוגבלויות השייכים לנכות כללית ולא לנכי צה"ל, לאלו המוכרים כנפגעי פח"ע או לנפגעי תאונות עבודה – וזאת משום שתנאי הזכאות והקצבאות משתנים מקבוצה לקבוצה. איני מתכוון לומר שאצלם הכול ורוד, אלא שכל קבוצה דורשת את ההתייחסות הראויה לה.

> "אני לא מתבייש. שתתבייש מדינת ישראל ששולחת נכים לקבץ נדבות"

כל הקצבאות, לרבות קצבת נכות כללית, הן לא עניין של תקציב המדינה, היות ומדובר בכספי המוסד לביטוח לאומי, שנגבים מכלל האוכלוסייה. בעצם מדובר בכספי ביטוח, כאשר משלם דמי הביטוח לאומי מצפה שאם חלילה יידרש לכך, יקבל תמורה הוגנת. למרות שתקציב הביטוח הלאומי נפרד מתקציב המדינה, הממשלה היא זו שמחליטה על רמות ההשתתפות של המעסיקים בדמי הביטוח הלאומי. בשנים האחרונות השתתפות המעסיקים ירדה מ-15% ל-5%, דבר שגרם להפרת האיזון התקציבי במוסד לביטוח לאומי וכתוצאה מכך נמנעה מהנכים (ולא רק מהם) הדרך לקבל קצבאות הוגנות. בנוסף, הממשלה מתייחסת לרזרבות של הביטוח הלאומי כמו לקופה הקטנה שלה.

שננו את המספרים הללו: הקצבה שלא מאפשרת לחיות בכבוד

נכון להיום, במדינת ישראל חיים כ-880,000 אנשים המגדירים את עצמם כאנשים עם מוגבלות אחת או יותר, כזו או אחרת. מתוכם כ-235,000 המוכרים על ידי הביטוח הלאומי כאנשים עם נכות של 100% ואי-כושר השתכרות, והם מהווים 4.7% מהאוכלוסייה. ל-91% מהם הנכות מוגדרת כצמיתה, מה שאומר במילים אחרות כי רוב מקבלי קצבת הנכות חיים מקצבאות ויחיו מקצבאות כל ימי חייהם. קצב הגידול השנתי של אוכלוסיית בעלי המוגבלות הוא 2.7%, לעומת קצב הגידול של האוכלוסייה הכללית שהוא 1.9%. אם נוסיף לזה גם בני משפחה לפחות מקרבה ראשונה, אזי להערכתי הגסה ישנם לפחות מיליון אנשים שחיים וחווים מדי יום ביומו את המוגבלות שלהם או של קרוביהם.

למעשה ניתן לומר שאנשים עם מוגבלות מוכרים כקבוצת המיעוט הגדולה ביותר בחברה. יש לזכור ש-80% מהאנשים עם נכות קשה הם אנשים עם נכות נרכשת ולא מולדת. זה אומר שלצערנו כל אחד מאתנו עלול מתישהו להפוך לנכה קשה. לכן מוטב שתפסיקו לחשוב ש"לי זה לא יקרה". היה ולך זה לא קורה, זה עלול לקרות חס וחלילה לאנשים היקרים לך..

למה נועדה קצבת הנכות? היא נועדה להיות קצבת קיום ותחליף להכנסה בשביל אדם שאינו מסוגל להשתכר, ומשמשת למימוש מספר זכויות: הזכות לביטחון תזונתי, הזכות לדיור, הזכות לבריאות ורפואה, הזכות להשתמש בשירותים פיננסיים, הזכות לנגישות ותחבורה, המצטמצמות כולן למושג אחד: "כבוד האדם". ברור כי במקרים רבים לאדם עם מוגבלות יש הרבה יותר הוצאות מאשר לאדם בריא, שכרוכות במוגבלותו והשפעתה על חייו.

איך בשנת 2017 כנסת ישראל והממשלה מתרגמות את הערך "כבוד האדם" לכסף? גובה קצבת הנכות המרבית לה זכאי אדם עם מוגבלות, לאחר שעבר שבעה מדורי גיהינום של ועדות רפואיות והוכר ככזה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הוא בסביבות 2,342 שקלים בחודש בלבד, נכון להיום – 48% מגובה של שכר המינימום במשק. במילים אחרות, מבחינת חברי הכנסת והשרים, אדם נכה הוא לא אדם, אלא אפילו פחות מחצי אדם. כאשר בקרוב שכר המינימום יעלה ל-5,300 שקלים, הפער הזה רק ילך ויגדל.

בשני העשורים האחרונים נשחקה קצבת הנכות הראלית כתוצאה משיטת העדכון המוצמד למדד, כאשר אוכלוסיית הנכים נאלצת להתמודד עם ירידה מתמדת ברמת ההכנסה הפנויה (שלמעשה לא קימת בכלל). היום גובה הקצבה משתווה ותואם לרמת השכר הממוצעת שהתקיימה במדינה בשנת 1991.

יש למשרדי הממשלה את כל הנתונים ביד, אך היא עושה הכל כדי לא להגדיר מה צריך כדי לחיות פה

לפי הנתונים, כ-95% מהנכים חיים מתחת לקו העוני, שהוא 3,158 שקלים, כפי שעולה מהדו"ח השנתי של המוסד לביטוח הלאומי – "קצבאות הקיום מכסות רק כ-50% ממינימום המחיה בכבוד". החוקרים, ובראשם פרופסור גוטליב, סמנכ"ל המוסד לביטוח הלאומי, בחנו אפשרויות שונות של הגדרת מינימום זה, שניתן למעשה להשוואה לקו העוני. יש לזכור שבישראל לא קיימת הגדרה מוסכמת למונח "מינימום דרוש למחייה בכבוד", ולכן החוקרים השתמשו בשלושה קווי עוני שונים ובשלושה מודלים של קווי עוני: קו העוני הישראלי (מחצית מההכנסה החציונית נטו), מדד SES של הבנק העולמי, ומדד NRC של הוועדה שהקים הקונגרס האמריקאי בשנות התשעים.

כל הקצבאות, ולאו דווקא קצבת נכות – בדומה לשכר המינימום – מנותקות מהמציאות והן תוצאה של איזו נוסחה מלאכותית, כיפופי ידיים או הסכמות. מישהו יכול להסביר מדוע קצבת נכות מהווה כ-25% מהשכר הממוצע במשק ופחות מ-50% משכר המינימום, וקצבת זקנה היא כ-17% משכר המינימום? ההסבר שיש לי הוא די פשוט: המדינה מסרבת בתוקף להכיר במושג "מינימום של קיום בכבוד", מפני שביום שהיא מכירה בכך יתברר שגם השכר מינימום הרבה יותר נמוך מסכום הקיום בכבוד, ועל הקצבאות אין מה לדבר.

"מינימום קיום בכבוד" נהוג במדינות רבות, ולמעשה זהו סל של מוצרים ושירותים שלהם זקוק כל אדם באשר הוא אדם. יש נורמות בינלאומיות – למשל צריכת מים לנפש, ואף חשמל. ידוע כמה בן אדם צריך לאכול, כדי לקבל את המינימום הנדרש של קלוריות ומרכיבי תזונה נחוצים, ולמשרד הבריאות יש טבלאות כאלה. ברור שלאדם צריכה להיות קורת גג הראויה למגורים, וגם לזה יש סטנדרטים. השקלול של כל המרכיבים הללו הוא קיום מינימאלי בכבוד. בג"ץ, במשך שנים רבות, גורר רגליים מלקבע את המושג הזה ולתרגם אותו למציאות הישראלית.

בנייר עמדה של המכון לאחריות אזרחית "מדד מחיה בכבוד" מנובמבר 2013 שנערך ע"י ד"ר עירית קינן, רף המחיה בכבוד לשני מבוגרים ושלושה ילדים (המשפחה הישראלית הממוצעת) הינו 13,717 שקלים. אם נוסיף לזה שכמחצית מהמועסקים בישראל משתכרים פחות מ-6,500 שקלים בחודש, משמעות הדבר שכאשר אחד מבני המשפחה בעל מוגבלויות ומתקיים מקצבת נכות גם ברמה המקסימלית שלה – המשפחה נידונה לעוני.

כל עוד המדינה לא אימצה את שיטת המינימום של קיום בכבוד, יש להשוות את כל קצבאות הקיום לשכר המינימום במשק. כל הכלכלנים המקורבים למשרד האוצר יתקפו אותי מיד ויאשימו בפופוליזם, ברצון לפרוץ את מסגרת התקציב ולחבל בכלכלת המדינה. איני מתכוון להתווכח איתם. חבל על הזמן. העיוור הוא לאו דווקא זה שאין לו יכולת לראות, אלא אף זה שלא רוצה לראות. טענתי היא פשוטה: ברגע ששכר המינימום, יהיה כמה שיהיה, מוגדר כסכום המינימלי הראוי שבן אדם יקבל למחייתו, אין שום סיבה שנכה יסתפק בחצי ממנו, והקשיש בפחות מרבע.

האם זה יגרום לאינפלציה? סבורני שלא. להזכירכם, לפני 11 שנים, לקראת הבחירות ב- 2006, יו"ר "העבודה" דאז ח"כ עמיר פרץ הבטיח את העלאת שכר המינימום לרמה של 1,000 דולר בחודש. האשימו אותו בכל חוץ מברצח ארלוזורוב, אך מאז ועד היום שכר המינימום עלה כמה פעמים וכבר מזמן חצה את הרף של 1,000 דולר – והכלכלה לא נפלה, ואף האבטלה בשפל היסטורי. אין שום סיבה שהעלאת הקצבאות תגרום לאינפלציה, במיוחד כאשר מדובר בתקציב סגור של הביטוח הלאומי.

> ימים של סולידריות: עיתונאים, נהגים, מטפלות ומלצרים בשורת מאבקי עובדים

כאשר הקצבאות יושוו לשכר המינימום, מקבליהן לא יהפכו לשועי עולם – הם פשוט ישתדרגו ממצב של חרפת רעב למצב של מחסור יחסי. יכול להיות שהמדינה תצטרך להעלות את אחוזי הגביה לביטוח לאומי, מה שלא נחשב להעלאת המסים במובן המילולי הפשוט. רוב הציבור מתייחס להעלאת הפרשות לביטוח לאומי בשונה מהעלאת מיסים, ובצדק, כאמור – אלו כספי ביטוח.

הבעיה המרכזית שמונעת טיפול ראוי באנשים עם מוגבלויות, היא שהטיפול בהם מפוזר בין משרדים, כאשר לכל משרד יש את האינטרסים שלו ואין שום ראיה כוללנית של בעיות הקשורות לאנשים אלה. כולם עוסקים בבעלי מוגבלויות: ביטוח לאומי, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד המשפטים, משרד התחבורה, משרד החינוך, משרד האוצר (כמשרד על). אולי, בדומה למשרד לענייני הגמלאים או משרדים לענייני הצעירים שקיימים במדינות מערביות רבות, יש מקום להקים משרד שכל כולו יעסוק בבעלי מוגבלויות ובצורה הוליסטית.

אמירה ידועה ושגורה גורסת כי כל חברה נבחנת ביחסה לחלשים שבה – ילדים, זקנים, נכים. מבחינה מוסרית, המדינה כממסד והחברה ברובה נכשלו כישלון חרוץ בכל הקשור ליחס לנכים (וגם כלפי הילדים והזקנים). אך יש לזכור שמעבר לערכים ולמוסר, למדינה קיימת חובה משפטית וחוקית כלפי אנשים עם מוגבלויות, היות ואנחנו חתמנו ואשררנו את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות (CRPD). אשרור האמנות אינו אות מתה, אלא דבר מחייב. בנוסף, ניתן להזכיר את הצהרת זכויות האדם של האו"ם והאמנה הבינלאומית לזכויות חברתיות וכלכליות שגם אותה חתמנו ואשררנו. יש לנו גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אז מה אנחנו יכולים לעשות ואיך אפשר לתרום למאבק? יש לכם כמה אפשרויות: קודם כל, וזה הדבר הפשוט ביותר, תכנסו לדף "נכה לא חצי בן-אדם" בפייסבוק ותעשו לייק. הרי זירת הפייסבוק היום היא כיכר העיר. באמצעות הדף תוכלו גם להתעדכן בפעילות וגם ליזום דברים, כי אין כמו חכמת ההמונים. אופציה נוספת היא כנסים להעלאת המודעות, כי אין כמו המפגש הבלתי אמצעי, כשהחלק החשוב שבו אלו השאלות והשיחות המתקיימות בסיומו. האפשרויות רבות, העיקר הרצון.

בהיסטוריה הלא רחוקה היו כמה חברות שראו בנכים תתי-אדם ופעלו למיגור "התופעה". האם מדינת ישראל של שנת 2017 רוצה להידמות לחברות כאלו, או למדינות מערביות מפותחות שהן החברות שלנו ב-OECD?

אשר רוכברגר הוא פעיל זכויות האדם וחבר בוועד המנהל של העמותה "נכה לא חצי בן אדם" הפועלת בתחום זכויות האדם ורווחת האנשים עם מוגבלויות. אשר הוא בעל מוגבלות רב מערכתית, נושא תעודת עיוור שהוכר על ידי הביטוח הלאומי כבעל 100% נכות ו-100% אבדן כושר השתכרות.

> ההצבעה על העלאת קצבאות הנכות היא אירוע היסטורי רק בשביל חברי הכנסת