"הסערה סביב חוק החשמל היא הצגה פוליטית"

מי שראה את המחאות של חברי הכנסת מגוש הליכוד נגד חוק החשמל בשבוע שעבר, לאחר שעבר בקריאה שנייה ושלישית, עלול לחשוב שמדובר בחוק שיוציא את היהודים ממדינת ישראל.

המתנגדים אמרו שהחוק מאפשר בנייה לא חוקית ותומך בערבים בנגב על חשבון היהודים. הם הזהירו והסיתו נגד החוק, נגד הקואליציה שתמכה בו ונגד רע"ם שהביאה אותו – הסתה שהתחילה לפני כמה חודשים, ועדיין נמשכת.

אולם אם נבחן היטב את החוק, הוראותיו ופרטיו, נגלה שלא ברור על מה הרעש. מדובר בחוק מוגבל מאוד, שאינו כולל את רוב הבתים הערביים, כלומר שאינו צפוי לשנות הרבה במציאות הנוכחית, במיוחד בנגב – האזור שעמד במרכז ההתנגדות וההסתה מצד הליכוד. אותו נגב שכבר חודשים לא יודע שקט. פרויקט אחר פרויקט, הסתה אחר הסתה – מהריסות, דרך ביקורו של ראש הממשלה נפתלי בנט, שהתנהג כמנהיג צבאי מול מדינת אויב, ועד לחוק החשמל, ובימים האחרונים נושא הנטיעות באזור אל-אטרש שעלה לכותרות.

"יש במדינה כ-60 אלף בתים ערביים ללא רישיון, והחוק הזה – אם באמת ייושם בשטח – ישרת רק 5-7 אחוזים מהם", אומר עו"ד ד"ר קייס נאסר, מומחה לדיני תכנון ובנייה, מקרקעין ומשפט ציבורי ושותף במשרד עורכי הדין מ. פירון. "אנחנו מדברים על חוק שנותן את כל הסמכות, בכל צעד, לשר הפנים. כל חיבור חשמל לאזור כלשהו חייב באישור שר הפנים. במקרה שלנו זאת השרה היא איילת שקד, שכולנו מכירים את עמדותיה".

לדברי נאסר, "גם אם נרצה להתמקד רק בהיבטים המקצועיים של החוק, ללא פוליטיקה, לפי החוק הזה, כדי לספק חשמל לבית ללא רישיון, חייבת להיות תוכנית מתאר כוללנית מאושרת של היישוב, וצריכה להיות תוכנית מפורטת של הבית או השכונה. וכמובן שצריכה להיות התאמה בין שתי התוכניות. נוסף על כך, יש להפקיד סכום גדול מאוד כפיקדון.

"לכמעט מחצית מהיישובים הערביים אין תוכניות מתאר כוללניות, ולא בכל יישוב שיש בו תוכנית מתאר מאושרת יש גם תוכנית מפורטת. בשל כך, מספר הבתים שעומדים בתנאים האלה הוא מועט יחסית. אני מאמין שאפילו בבתים שעומדים בתנאים, הבעלים יעדיפו להמשיך במצב הקיים – חיבור חשמל משכנים ומקרובי משפחה – מכיוון שלא יצליחו לספק את הסכום הנדרש להפקדה להמשך תהליך הרישוי.

"מדובר בחברה שיותר ממחציתה חיה מתחת לקו העוני, לפי נתוני הביטוח הלאומי. נתוני בנק ישראל מאשרים כי לערבים בישראל יש קשיים לקבל משכנתאות והלוואות לדיור, עקב בעיות רישום מקרקעין, מקורות הכנסה ובעיות אחרות".

נאסר אומר כי "ב-1996 נחקק חוק דומה ששירת מאות בתים, בעיקר באזור שאגור (הכפרים שליד כרמיאל, ב"ז), אך הוא לא היה קשור לשר הפנים ולהחלטתו, והוא לא חייב אנשים להפקיד סכום כמו הנדרש על פי חוק זה".

לדבריו, "הדבר הגרוע ביותר בחוק הוא שהוא לא כולל את הכפרים הלא מוכרים בנגב. זה לא פותר להם את הבעיות. הכפרים האלה עדיין לא קיבלו הכרה, אז כמובן שאין בהם תוכניות מתאר, ולכן החוק לא חל עליהם. והוא גם לא חל על אזורים אחרים, כמו הכפר דהמש, שממוקם בין לוד לרמלה ולא נכלל בשום תוכנית מתאר".

נאסר מכחיש את הטענה שהחוק נועד לשרת מאחזים והתנחלויות בגדה המערבית, אך אמר שהחוק עשוי לשמש תקדים למתן הנחיות דומות מהמושל הצבאי, כלומר ששר הביטחון יאמץ אותו ויעתיק אותו להתנחלויות.

"הסערה שהתרחשה סביב החוק היא הצגה פוליטית. האופוזיציה שמה לה למטרה להגביר את הרעש כדי להביך ולמזער את הממשלה. מצד שני, בתוך הקואליציה כל מפלגה פעלה כדי לכוון את החוק לכיוון האידיאולוגי שלה, ושקד הצליחה להשיג את הגרסה שמקובלת עליה", אומר נאסר.

לשאלה האם החוק יסייע לבתים המורשים שלא הצליחו להנפיק טופס 4, השיב נאסר כי החוק אינו מתייחס כלל לקטגוריה הזו.

גם אם החוק ישרת רק 10 אחוז מהבתים, מדובר בהישג

מתכנן הערים ד"ר עורווה סוויטאת מחיפה, המשמש גם חוקר בטכניון, סבור כי אף שהחוק מוגבל, הוא אינו רע. לדבריו, "חשוב להסתכל על הנושא בצורה רציונלית, וזו חובתי כאיש מקצוע. התמונה הכללית של החוק מורכבת מאוד, כמו כל חוק או תוכנית אחרת. לחוק הזה בפרט היו כמה נוסחאות לפני שהגיעו לנוסחה האחרונה, והן היו טובות ממנו.

"לדוגמה, בהתחלה היה מדובר בחיבור בתים לחשמל ללא צורך באישור מלא של תוכנית המתאר, וזה השתנה אחר כך. ויש עוד כמה פרטים ונקודות. למרות זאת, החוק ישרת בתים ערביים רבים".

לדברי סוויטאת, "היתרון החשוב ביותר שלו הוא שהמדינה מודה בכישלון בתכנון בחברה הערבית, וקובעת שהמשבר הבוער בעניין החשמל והדיור נגרם ממדיניות וניהול כושל, וכי העניין נדרש לפתרונות קיצוניים.

"ההודאה שניתן לספק חשמל לבתים האלה היא הכרה ולגליזציה שלהם. וטוב שכך. כשאומרים שניתן לספק חשמל לבית, אי אפשר אחר כך לומר שצריך להרוס את הבית. במיוחד כשהחוק כולל כמה בתים שהיה להם צו הריסה לפני יותר משנתיים, שלא יושם. בנוסף, על פי החוק יש לאשר את תוכנית המתאר הכוללת של היישוב, ולגבי התוכניות המפורטות – לבית או לשכונה – מספיק שהן יהיו בשלב הגשה".

לגבי הכפרים הלא מוכרים בנגב, אומר סוויטאת, "החוק לא מכסה אותם וזה לא טוב, אבל המדינה בתמורה חייבת לפעול למציאת פתרונות קונקרטיים להכרה ולתכנון בכפרים הללו, ואז זה הופך להיות הרבה יותר קל לחבר אותם לחשמל.

"אבל אני חושב שכל המספרים שמתפרסמים על מספר הבתים הלא מורשים בחברה הערבית אינם מדויקים. זה ניתן לספירה רק בעבודה אינטנסיבית ורציפה בכל היישובים, ואסור לשכוח שהרשויות המקומיות נמנעות מספירת בתים אלו כדי לא להכניס אותם לבעיות בוועדות האזוריות ולסכנת הריסה".

סוויטאת סבור כי גם אם החוק ישרת 10% מהבתים, הוא טוב, שכן הוא לא יפגע באיש. עוד הוא אומר כי נרשמה עלייה במספר היישובים שסיימו ואישרו תוכניות מתאר, במיוחד אחרי תוכנית החומש 922 ב-2015, שהקלה על היישובים בעניין הזה, ויהיו עוד כאלה.

"בסופו של דבר, החוק, כמה שהוא קשה, יהפוך קל אם הרשויות יחליטו כך. הכדור במגרש שלהן. החוק מצריך עבודה בשטח של מעקב ותכנון, מצד הממשלה, הרשויות המקומיות, עמותות החברה האזרחית וכמובן האזרחים.

"הדבר החשוב ביותר הוא שכדי שהחוק יצליח, נדרש מעקב אמיתי ומקצועי אחר היישום שלו על ידי גוף שאינו מפלגתי או פוליטי".

גם הרשויות המקומיות נושאות באחריות

"כמהנדסת לשעבר ברשות מקומית ערבית, שם הייתי עדה לסבל של האנשים, אני חושבת שגם אם נצליח לחבר בית אחד לחשמל, זה דבר טוב", אומרת אריג' סרחאן, שהיתה עד לפני חודשיים מהנדסת המועצה המקומית מג'ד אל-כרום. "חשמל הוא זכות יסוד ולא זכות מותרת. אי אספקת חשמל לבתים כחוק מהווה סכנה חמורה לתושביהם".

לדבריה, "החוק גם מהווה אתגר לרשויות המקומיות, שיצטרכו לבקש לקדם את אישור תוכנית המתאר ואת המפה המפורטת, כדי שהחוק יחול על יותר בתים. נכון שהליקוי נטוע במדינה ובמוסדותיה, שהזניחו במכוון את החברה הערבית, אבל גם הרשויות נושאות באחריות. ניתן אפילו להטיל חלק מהאחריות על אזרחים שמציבים מכשולים בהתנגדויות לכמה תוכניות. באשר לתחומים שעליהם החוק לא חל, ניתן להיעזר בוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור, או לחוקק תקנות וחוקים שיאפשרו זאת".

בניגוד לנאסר ולסוויטאת, סרחאן רואה בסוגיית הערבות הכספית דבר טוב: "חלק מהבתים שהיו מחוברים לפי החוק מ-1996, בעליהם הסתפקו בחשמל ולא המשיכו במסלול הרישוי. כעת, אם תינתן ערבות כספית, בעל הבית הזה יידרש להמשיך במסלול הרישוי. כלומר נושא הערבות, עד כמה שהוא מקשה, הוא צודק".

סרחאן סבורה כי הצלחת החוק תלויה בהיקף המאמצים של הרשויות המקומיות לזהות את הבתים שחל עליהם החוק, ליידע את התושבים ולסייע להם ליישם את העניין, משום שהאמון בין הרשויות המקומיות לאזרחים גדול מהאמון בין האזרח הערבי למדינה, והמועצה יכולה לשמור מידע זה בתיקיה הפנימיים מבלי ליידע את הוועדות האזוריות, מחשש להריסות.

מחיר יקר על חוק חסר שיניים

לצד הוויכוח המקצועי, החוק עורר גם ויכוח פוליטי סוער בין המפלגות הערביות. בעוד שרע"מ ותומכיה חגגו את העברת החוק ותיארו אותו כהישג חסר תקדים עבור החברה הערבית, גורמים אחרים, בעיקר ברשימה המשותפת ואצל תומכיה, הביעו חוסר שביעות רצון עז מהחוק בגלל המחיר ששילמה ותשלם רע"מ עבורו.

אחרי שהמשותפת תמכה בחוק בקריאה הראשונה, בטענה כי למרות שהחוק לא כל כך טוב, מכיוון שהוא עשוי להועיל לחלק מהבתים הם אינם יכולים שלא לתמוך בו, חברי חד"ש (איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועופר כסיף) נמנעו מההצבעה על החוק בקריאות השנייה והשלישית. לעומתם, הח"כים אחמד טיבי, אוסאמה סעדי וסאמי אבו שחאדה מתע"ל ומבל"ד הצביעו בעד. כפי שנודע לנו, המזכירות הפוליטית של חד"ש היא שדחפה לשנות את העמדה ולהימנע מהצבעה על החוק.

המתנגדים לחוק טוענים כי השרה שקד רוקנה אותו מתוכנו, וכי החוק שטיבי רצה להעביר בקיץ שעבר, ושרע"מ הפילו, היה משרת את רוב הבתים הערבים, בניגוד לחוק זה. עוד טענו כי למרות שהחוק התרוקן והפך למעוות כי הוא תלוי בהלך רוחה ובהחלטותיה של שקד, רע"מ שילמה ותשלם על כך מחיר כבד: ראשית בהסכמה לאפשר את חקיקת חוק חריש, שיביא להרחבת היישוב חריש על חשבון יישובים ערביים במשולש; שנית, המחיר של העברת חוק זה עשוי להיות תמיכת רע"מ בחוק הגיוס, ושלישית, בגלל שהמחירים שמשלמת רע"מ מאז כניסתה לקואליציה גדולים בהרבה מחוק חשמל המצומצם וחסר כוח היישום בשטח. ברע"מ, מנגד, טוענים שהחוק הזה עדיף על כלום, ושהוא יועיל לבתים רבים, בניגוד למה שטוענים במפלגות האחרות.