הסחבת בהקמת בית חולים שני בנגב עולה לנו בבריאות ובחיים

משרד ראש הממשלה פרסם השבוע ספר דרמטי: "תשתיות לצמיחה". בספר רשימת "פרויקטים לאומיים" ארוכה, בסכום צנוע – 200 מיליארד ש"ח. אחד מהם הפרויקט הקרוי בית חולים שני בנגב. רוח בחירות נושבת, וכל השומע – יצחק.

המציץ בספר יכול ללמוד מעט מאד על בית החולים, שעל הקמתו החליטה הממשלה בספטמבר 2014. "רשות מנהלת – לא רלוונטי. אומדן עלויות הקמה – טרם נקבע. צפי להתחלת הקמה – טרם נקבע. צורת בעלות – טרם נקבע. צורת מימון – טרם נקבע. שיטת ביצוע צפויה – טרם נקבע".

כלומר, מאז הוחלט על הקמתו לפני ארבע שנים ויותר, לא קרה כמעט כלום: לא הוחלט דבר.

קורס תחת הנטל. בית חולים סורוקה (פלאש 90)

מי שמתמצא יודע, שאנשי רפואה נאבקים על הקמת בית חולים נוסף באזור משך כשני עשורים, אך דבר לא קרה. הרשות לפיתוח הנגב בנתה הצעה מפורטת להקמה בשנת 2010, וכלום לא קרה. ההכרזה הראשונה על הקמתו נשמעה מפי השר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום, בשנת 2011, ולא אירע מאומה.

בשנת 2013 ועדת אפק, ובראשה ראש מנהל הרפואה במשרד הבריאות, פרופ' ארנון אפק, דנה בשיפור שירותי הבריאות בנגב חודשים ארוכים, וניסחה המלצות. הראשונה שבהן היתה שיש להקים בית חולים שני בנגב.

הוועדה קבעה כי כדי לקדם את הרפואה ולצמצם פערי בריאות בין מרכז לפריפריה, יש להבטיח מגוון שירותים ולקיים ביניהם תחרות. מוטת השליטה הניהולית של בית החולים הנגב סורוקה, הגדול בישראל, המשרת כמיליון איש, רחבה מדי. יעילות הניהול בו פוחתת. הקמת בית חולים שני חיונית, בין היתר מאחר והוא משרת את הצבא כבית חולים זירתי יחיד בשעת מלחמה. וכמובן – לתושבי הנגב זכות לשירות חלופי, כמו לתל אביבי המתלבט בין איכילוב לבילינסון, להשרון, לאסף הרופא, לבית חולים מאיר ולמגוון מרכזים פרטיים.

מסקנות ועדת אפק פורסמו באוגוסט 2014. שר האוצר לפיד ושרת הבריאות גרמן קדמו בספטמבר 2014 את הנושא להחלטת ממשלה, שעסקה בחיזוק הדרום לאחר "צוק איתן". השניים קיימו מסיבת עיתונאים חגיגית והכותרות קבעו: "בשורה לנגב". ואולם במרץ 2015 שניהם עברו לאופוזיציה.

מאז חלפו ארבע שנים, וקרה מעט. הוקמה ועדה ובה שני נציגי אוצר, אחד מהם החשב הכללי, ושניים ממשרד הבריאות (ובהם המנכ"ל). הוועדה היתה אמורה לפרסם בספטמבר 2016 את המכרז. ואולם, בפועל התנהלה בשופי ובנחת: במשך ארבע שנים קיימה רק שמונה ישיבות, והסתפקה בעיצוב מתווה כללי לבית החולים.

שלושה סלעי מחלוקת צצו בוועדה: מהו התקציב? מה תהיה שיטת המימון? מה יהיה מודל ההפעלה? למשל: מוסד ממשלתי או תאגיד ציבורי? הוועדה לא הצליחה משך ארבע שנים להכריע. לכן, בניגוד לקבוע בהחלטת הממשלה, לא ניסחה מכרז. אכן, חברי הוועדה ראויים לפרס ישראל למפעל חיים בתחום הסחבת.

אם אין די בכך, לאחרונה החליט החשב הכללי על טריק יצירתי לעיכוב ההכרעות: אחרי שהתווכחנו משך ארבע שנים, הגיע הזמן שנלמד את הנושא! הוא דרש להוציא קול קורא לקבלת מידע מהציבור בארץ ובעולם (!) להצעת מודלים כלכליים להפעלת בתי חולים. הניסוח, ההמתנה לתשובות וניתוחן יידחו את הקמת המוסד בשנה לפחות.

אין ספק: סר המפרי מהסדרה "כן אדוני ראש הממשלה" יכול להשתלם בחשכ"ל. זה שפקידיו, שנכשלו כישלון קולוסאלי בפיקוח על בית החולים הדסה בירושלים, מיהרו להעניק לו 1.4 מיליארד שקל סיוע למניעת סגירתו.

את הדסה פקידי החשב הכללי התקשו לסגור – אבל את בית החולים לקהילות המוחלשות בפריפריה הם מצליחים להרוג ברכות, וביעילות. הם מצליחים, כי אין מי שבא עמם חשבון על הפגיעה בבריאותם של מיליון תושבים, על הפרת הזכות לשוויון, ואף על ערעור האמון המועט שיש לציבור בנגב בממשלה שבירושלים.

חולי הסרטן ושאר הנאלצים להתייצב בתורים ארוכים לקבלת שירותים מחפירים במערכת האשפוז הדרומית, דעו: מנכ"ל משרד הבריאות מר בר סימן טוב והחשב הכללי רוני חזקיהו דנים בעניינכם, ומאחלים המתנה נעימה. אולי בזמן ההמתנה תרצו לעיין בדו"ח העדכני הזה של משרד הבריאות, על אי שוויון בבריאות.

בנאומו הראשון כמועמד, גם בני גנץ הבטיח להקים בית חולים שני בנגב. תודה לליצמן, תודה לכחלון, ותודה גם לך, כן, אדוני ראש הממשלה!

 יענקלה פטרושקה הוא פעיל בפורום בריאות דרום, תושב באר שבע.