המשותפת צריכה לפנות ישירות לאזרחים היהודים שרוצים דמוקרטיה

מחנה ה"לא ימין" ימשיך בבחירות הקרבות לשלם מחיר על הוויתור שלו להציע אלטרנטיבה פוליטית-אידיאולוגית לשלטון הימין הלאומי הקיצוני, השולט בזירה הפוליטית מאז 2009. המחנה הפוליטי הזה, המתחמק ככל האפשר מלהגדיר את עצמו כ"שמאל" ולפעול בהתאם, נצמד בכל כוחו, בדומה לימין, לכללי המשחק הפוליטי המושתתים על המושג "יהודית ודמוקרטית" וחושש להציע כל תרחיש או עתיד אחר.

מדובר לא רק על הישענות על הקונצנזוס הציוני בסוגיות של כיבוש והתנחלויות, אלא גם בכניעה לשיח כלכלי ליבראלי, לפערי המעמדות והשוק החופשי, ולתמיכה בפועל בדירוג אזרחויות לפי קריטריון הלאום, שבא לידי ביטוי בחוק הלאום ובשורה ארוכה נוספת של חוקים מפלים.

הכמיהה של "הלא ימין" לחזור לשלטון דחפה את המפלגות במחנה הזה לאמץ שיח אתנו-לאומי מבלי לאתגר אותו. זה הביא דווקא לתוצאה הפוכה וכמעט להיעלמותן של מפלגות "השמאל הציוני" בכנסת היוצאת ולצמיחת מפלגות מרכז, הקרובות במצען לימין המסורתי.

כבר שלוש מערכות בחירות רצופות שבהן אין תחרות אידיאולוגית בין מצעים פוליטיים, והן מתמקדות רק בסוגיה אחת: דמותו של ראש הממשלה. לפי המפלגות המתנגדות לו, הרצון להחליף את בנימין נתניהו נשען בעיקר על השחיתות והתיקים המשפטיים שלו, ועל כישלונו להתמודד עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה. הן כלל לא עוסקות בחובה המוסרית לעמוד מול הסכנות שהתפשטות הימין הפשיסטי בפוליטיקה ובתרבות הפוליטית מציבות בפני כלל האזרחים, ומתעלמות מבעיות היסוד האמיתיות החוסמות כינון משטר דמוקרטי מהותי לכלל האזרחים.

בהיעדרה של אופציה אמיתית למפלגות שמאל בחברה היהודית, ודווקא במציאות העכשווית, הרשימה המשותפת היא האלטרנטיבה הדמוקרטית הממשית לכלל האזרחים. יעדה המרכזי של הרשימה המשותפת הוא אמנם לייצג את האינטרס הלאומי והאזרחי של החברה הערבית, ולפעול למנוע גזענות ואפליה כלפיה, אך סביר להניח שיעדים הללו לא יתממשו כל עוד לא יהיה שינוי מהותי גם בחברה היהודית ובתרבות הפוליטית ההגמונית.

האופציה האחת – שנכשלה עד כה – היא לנסות להשיג שיתוף פעולה פוליטי בין המשותפת למפלגות או קבוצות פוליטיות הנמנות עם ה"לא ימין", בשאיפה להגדיל מספרית את המחנה בכנסת ולאפשר הקמת ממשלה חלופית לממשלות נתניהו. התקווה היתה שממשלה כזו תהיה פחות גזענית ועוינת לאוכלוסייה הערבית ואולי תחזור לשולחן המשא ומתן עם נציגי העם הפלסטיני, ותתניע תהליך שלום חדש.

האופציה השנייה, והגרועה יותר, היא הנכונות לאמץ התנהגות פרגמטית, שמוכנה לשיתוף פעולה פוליטי עם נתניהו ועם מאמציו להתחמק מן הדין, תוך כדי ויתור על אידיאולוגיה ועל ערכים שבשמם נבחרה הרשימה המשותפת. אופציה זו התמקדה בתביעות בתחום התקציבים וטיפול בבעיות אקוטיות בחברה הערבית. אבל חשוב לציין שהבעיות האלה הן תוצר של מדיניות הממשלות העוקבות, ולא גזירת גורל.

הגישה זו מוכנה לעסקת חילופין בין התביעות היומיומיות של האזרחים הערבים לבין עמדות והתנהגות פוליטית, ותוך ניתוק בין בעיות המחייה לבין מעמדה הפוליטי של האוכלוסייה הערבית. סביר להניח שגם האופציה הזו לא תצליח להפוך למיינסטרים בחברה הערבית ולא תשיג תוצאות של ממש.

במציאות הזו על הרשימה המשותפת לבדוק בצורה רצינית פיתוח יוזמה פוליטית, שתוסכם  על כל מרכיבה ותוצע לכלל האזרחים במדינה. זאת במקום הניסיונות לבנות שיתוף פעולה עם מפלגות ציוניות. יוזמה כזו תגדיר, בין היתר, כיצד היא תופסת את מהות המשטר הדמוקרטי הרצוי אשר יבטיח שוויון וצדק לכל האזרחים, ללא פריווילגיות לאף קבוצה, ואת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67.

פנייה ישירה לאזרחים היהודים, במקום שיתוף פעולה עם המפלגות, היא מבחן אמיתי לאזרחים היהודים המבקשים להראות שהם אכן מעוניינים בשינוי מהותי, לא חוששים להתעמת עם בעיות היסוד המונעות הקמת משטר דמוקרטי, וחוששים מההשלכות של התפשטות והשתלטות הימין הפשיסטי. אך זהו גם אתגר חשוב לרשימה המשותפת, שיכולה ואף מחויבת לאתגר את הקונצנזוס הציוני השולט.

דר אמטאנס שחאדה הוא ח"כ מטעם מפלגת בל"ד ברשימה המשותפת