סוף עידן נתניהו לא מבשר את סוף הכיבוש. אולי אפילו להיפך
ליברמן וגנץ לא עומדים להסיר את המצור על עזה או לסיים את המשטר הצבאי בגדה המערבית. בתרחיש הגרוע, החזות הממלכתית של "כחול לבן" אף תוריד את הלחץ הבינלאומי על ישראל לסיים את הכיבוש
אתמול בלילה והיום בבוקר נשמעה אנחת רווחה בחוגי השמאל-מרכז, ובמקומות מסוימים אפילו קריאות שמחה. לפי התוצאות המסתמנות עכשיו, הימין חטף מכה קשה, קמפיין ההסתה וההפחדה לא הביס את הבוחרים הפלסטינים אלא הוביל לעלייה בכוחה של הרשימה המשותפת, השמאל הציוני הצליח לשמור על כוחו, ועידן נתניהו כפי שאנחנו מכירים אותו ככל הנראה מגיע לקצו. בין אם בקואליציה שבה כוחו של נתניהו יצטמצם, בין אם במסגרת מרד בליכוד, ובין אם (רחמנא ליצלן) בבחירות שלישיות – נתניהו לא יצליח לבלום את כתבי האישום שבדרך, וייאלץ בקרוב לפנות את מקומו.
זהו כמובן לא הישג קטן, ובהתחשב במגמות הפוליטיות של העשור האחרון, זה בהחלט סוג של שינוי כיוון. מאוד ייתכן שעשור של הסלמה בהסתה נגד האזרחים הפלסטינים, נגד ארגוני החברה האזרחית של השמאל, נגד התקשורת ומערכת בתי המשפט הגיע לקצו, ושאנחנו עדים לשובה של הממלכתיות הישראלית הישנה.
אבל מה שלא הולך לשום מקום הוא הכיבוש: השליטה הצבאית הישראלית היומיומית במיליוני פלסטינים בגדה המערבית, המצור על תושבי עזה הגוועים בעוני ובקריסת תשתיות מוחלטת, הדיכוי והאפליה נגד מאות אלפי תושבי מזרח ירושלים. כל אלה לא היו זכאים להצביע בבחירות. הליכוד, שכנראה יישב בקואליציה הבאה, לא הולך לשים סוף לכיבוש. גם לא ליברמן המתנחל הגזען. וגם לא מפלגת הגנרלים שעשתה לעצמה כבר קריירה מתוכניות שונות לכתישת עזה. זה אולי לא ייראה כמו סיפוח בקעת הירדן או קרית ארבע, שעליהם הכריז נתניהו בימים האחרונים של הקמפיין, אבל זה גם לא תחילתו של תהליך שלום חדש.
נשים פלסטיניות חוצות את החומה באזור בית לחם ברמדאן 2019, בדרכן לירושלים (ויסאם השלמון / פלאש90)
לא רק שהכיבוש לא הולך לשום מקום, הוא יכול לצפות גם לתקופה של שגשוג. בבחירות האחרונות אף מפלגה, למעט הרשימה המשותפת, לא הציגה חזון לסיום הכיבוש, והמציאות בשטחים הפכה לקונצנזוס כל כך חזק, שהיא הצליחה לסדוק ולפרק את הימין (כפי שמירון רפופורט תיאר להפליא).
אף על פי כן, בזירה הבינלאומית כוחות ליברליים, שעוינים את נתניהו ונוטים חסד לאליטה האשכנזית של המרכז-שמאל, עלולים לחשוב שהנה נפתח דף חדש, וכוחות השלום חוזרים להכתיב את סדר היום בישראל. מכיוון שכך הם עלולים לסגת מהמגמות הגוברות של ביקורת ולחץ על ממשלת ישראל, שראינו בשנים האחרונות בעיקר במפלגה הדמוקרטית ובקרב בוחריה בארה"ב. גישה סלחנית כזו תהיה בעוכרי הפלסטינים, שכרגע, חוץ מהתגייסות בינלאומית, אין להם כל מנופי לחץ על ישראל, שרק מרוויחה מהתמשכות הכיבוש ויש לה רק מה להפסיד מסיומו.
ברקע, יש לזכור, מרחפת "תוכנית המאה" של טראמפ, שנועדה, מכל הידוע לנו עד כה, לבצר את הכיבוש באמצעות ייצוב השליטה הישראלית בשטחים לצד מתנות כלכליות "מרגיעות" לפלסטינים, ולצדה תהליכי הנורמליזציה של ישראל עם העולם הערבי בהובלת סעודיה, שנובעים מאינטרס משותף מול הציר האיראני, ומסירים עוד יותר את תחושת הדחיפות בשחרור הפלסטינים.
אז עכשיו, בין אנחות הרווחה לחגיגות, חשוב מתמיד להזכיר את הקולות המושתקים של המציאות הפוליטית שלנו. מיליוני פלסטינים שאנחנו שולטים בחייהם יום-יום, ומתעמרים בהם, לא הולכים לשום מקום. האחריות לשים לזה סוף מוטלת עלינו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
