הוויתור על הקמת ארבע תחנות כוח עשוי לסמן שינוי מגמה

כשמשרד האנרגיה מודיע שהוא מוותר על תוכניות לתחנות כוח חדשות זה בהחלט חדשות טובות. אבל כשמסתכלים בתמונה הרחבה, אין מה למהר להרעיף שבחים על השר יובל שטייניץ וחבריו. אם כבר, אלה בשורות עבור מחאת האקלים.

בשבוע שעבר הודיע מנכ"ל משרד האנרגיה, אודי אדירי, למועצה הארצית לתכנון ולבנייה שהמשרד לא יקדם יותר ארבע תחנות כוח מבוססות גז שהיו אמורות לקום. ההודעה הזאת הצליחה אפילו להוציא את המסחר במניות שותפויות הגז משלוותו.

עם זאת, במקביל ממשיך המשרד לתמוך בהקמה של לא מעט תחנות כוח אחרות – תשע תחנות לפי המצגת שהציג אדירי, או 15 לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה מיוני.

ויש לזה סיבה. משרד האנרגיה עדיין מתכנן ש-70% מהחשמל בישראל יופק מגז טבעי ב-2030 – השנה שעד אליה העולם אמור להפחית כמעט חצי מפליטות גזי החממה שלו כדי שיהיה סיכוי סביר להימנע מההשלכות החמורות ביותר של קריסת האקלים.

למעשה, אפילו במצגת שהציג המשרד למועצה הארצית לתכנון ובנייה אין שום התייחסות להיקף הפליטות הצפוי. בעצם, אין שם אפילו איזכור, וגם לא איזכורון, לפליטות גזי חממה או להתחייבויות הבינלאומיות של ישראל. כאילו שמשבר האקלים בכלל לא קיים.

מה הסיכוי שכל תחנות הכוח שעדיין מתוכננות לקום באמת יוקמו? חברת שברון, שהודיעה לפני חודש שהיא קונה את נובל אנרג'י, כולל קידוחי הגז הישראליים, כנראה תעשה כל שביכולתה כדי שהתוכניות האלה ייצאו לפועל, במקביל לקידום תוכניות ליצוא גז. הרי מישהו צריך לקנות את כל הגז הזה.

ההיסטוריה של שברון מראה שהיא לא בוחלת באמצעים – ובתור אחת מענקיות האנרגיה העולמיות, לא חסרים לה אמצעים.

מצד שני, עננה כבדה מרחפת מעל ראשה של תעשיית הגז העולמית בימים אלה. על פי דו"ח של Global Energy Monitor שפורסם ביולי, כמעט חצי מהפרויקטים להקמת תשתיות ליצוא גז נוזלי בעולם מתקשים להתרומם בחודשים האחרונים.

עודפי האספקה של גז היו בעיה עוד לפני הקורונה. המגיפה העולמית רק החריפה את המצב, וגם הוסיפה עיכובים בבנייה של פרויקטים כאלה. בנוסף, מסבירים מחברי הדו"ח, החששות הגוברים ממשבר האקלים, ובפרט מחאות האקלים המתרחבות בשנה החולפת, מערערים את הלגיטימציה הציבורית שהיתה לגז קודם לכן.

סגן נשיא הבנק האירופי להשקעות אמר לסוכנות הידיעות "רויטרס" כי "השקעה בתשתיות דלקים מאובנים חדשות כמו טרמינלים ליצוא גז נוזלי היא החלטה יותר ויותר רעועה מבחינה כלכלית".

בשנים האחרונות העניק הבנק הלוואות נדיבות במיוחד לשורה ארוכה של פרויקטים לתשתיות גז. אבל בנובמבר האחרון אימץ הבנק – שהוא המוסד הפיננסי הציבורי הגדול בעולם – החלטה פורצת דרך להפסיק לממן פרויקטים של דלקים מאובנים החל מ-2021.

לאן נעלמה ההתייעלות האנרגטית?

גם בישראל אין הצדקה להקמה של תחנות כוח מבוססות גז. למעשה, לפי דיווח ב"כלכליסט", במשרד האנרגיה צופים שהביקוש לגז בישראל בעשור הקרוב יהיה נמוך ב"עשרות אחוזים", עד כדי כך שהמהלך של זניחת התוכניות לארבע תחנות כוח מבוססות גז "עוד עלול להיזכר בדיעבד כסנונית הראשונה בשורה של ביטולי פרויקטים גדולים נוספים".

צריך לקוות שההערכה הזאת תתגשם, ובקרוב. תחנות כוח שמבוססות על דלקים מאובנים הן פרויקטי תשתיות גדולים במיוחד, בדרך כלל עם אורך חיים של כמה עשרות שנים – כלומר כאלה שימשיכו לפלוט גזי חממה עוד הרבה יותר זמן ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בעידן של משבר אקלים שמחריף והולך.

מעבר לזה, מומחים בעולם מזהירים כבר היום שהרבה מתשתיות הגז והנפט שמיועדות להיבנות בשנים הקרובות – ופעמים רבות בפרויקטים יקרים מאוד שמקבלים סובסידיות כאלה ואחרות – עלולות להפוך לפיל לבן.

משרד האנרגיה מדבר על שדרוג של יעד האנרגיות המתחדשות של ישראל ל-2030 ל-30%. זה נשמע מרשים רק מפני שהסטנדרטים שלנו נמוכים.

במקביל, משרד האנרגיה שותק שתיקה רועמת לגבי יעד אחר, לא פחות חשוב, להתייעלות אנרגטית. השקעה רצינית בהתייעלות אנרגטית – ובפרט בהורדת הביקושים לחשמל – סביר שלבדה היתה מייתרת תחנות כוח נוספות. אבל זה לא קורה.

החלטת ממשלה מ-2008 קבעה יעד להפחתה של 20% מצריכת החשמל הצפויה ל-2020. בינתיים, בנובמבר האחרון נמסר מהמשרד להגנת הסביבה שעד עכשיו נחסך 1% מצריכת החשמל.

לא ברור מדוע אפיק הפעולה הכל כך חשוב הזה נדחק לשוליים, אבל אין ספק שהפחתת ייצור החשמל לא בדיוק מתיישבת עם האינטרסים של תעשיית הגז.

בנוסף להתייעלות אנרגטית ולעצם ההכרה במשבר האקלים, גם אנרגיית רוח נעדרת מהאסטרטגיה שמקדם משרד האנרגיה, או לפחות נמצאת בשוליה. בעולם, אנרגיית הרוח ממלאת תפקיד יותר ויותר מרכזי כמקור אנרגיה מתחדשת עם אפס פליטות גזי חממה, וגם בישראל אין לנו את הלוקסוס לוותר עליה לחלוטין.

אבל כאן גם החדשות הטובות באמת. סביר להניח שאחת הסיבות שמשרד האנרגיה לא מדבר יותר מדי על אנרגית רוח היא פשוט מפני שבשנה-שנתיים האחרונות היא הפכה לסוגייה מעוררת מחלוקת בארץ.

באותה מידה, להחלטה של המשרד לוותר על ארבע תחנות כוח גזיות קדם מאבק ציבורי של שורה של ארגוני סביבה, לאו דווקא סביב הפרויקטים הספציפיים שננטשו עכשיו, אלא כנראטיב שהפך את הגז לפחות ופחות לגיטימי.

בסופו של דבר, קברניטי משרד האנרגיה עדיין לא קולטים מה זה משבר האקלים, והמשרד ממשיך להיות מחויב לתעשיית הגז יותר מאשר לאינטרס הציבורי באופן שצריך להדאיג כל אזרח.

למרות זאת, יש חשיבות רצינית למהלך הזה, מכיוון שכן מדובר בפריצת דרך. ההחלטה מראה שמשרד האנרגיה מסוגל לחשב מסלול מחדש – במידה רבה כתגובה להתגייסות ציבורית עקבית, שיכולה להשפיע באופן משמעותי, לטוב ולרע, על סדרי העדיפויות של המשרד.

עידו ליבן הוא פעיל סביבה ועיתונאי לשעבר