איך מבקשים סליחה על תקיפה מינית?

"שני תנאים אפוא לסליחה: רצונו הטוב של הנפגע [הסכמתו להעניק סליחה] והכרתו המלאה של הפוגע. אולם יש שהפוגע אינו מודע למעשיו. תוקפנותו נעוצה אז בלא-מודע שלו, היא חוסר תשומת הלב פר אקסלנס. הסליחה במקרה זה היא, על פי מהותה, בלתי אפשרית" (עמנואל לוינס)

"מודה ועוזב ירוחם" מבטיח לנו הפסוק בספר משלי. אם רק נתחרט, נתוודה ונעזוב את דרכינו הרעות – מובטחת לנו מחילה אלוהית.

אבל זה אינו הפסוק המלא. הוא מתחיל בהסתייגות "מכסה פשעיו לא יצלח", ומזהיר כי מי שמסתיר את מעשיו לא יזכה לחסד. הווידוי הנדרש פה הוא וידוי פומבי, מפורש וכן. בשיח חילוני בן ימינו קוראים לזה "לקיחת אחריות".

אבל מהי אותה לקיחת אחריות כאשר מדובר בעבירות מין? לפני כשבועיים וחצי הצטרף המשורר והעיתונאי רועי צ'יקי ארד לשורות המתנצלים בפוסט שפירסם המתייחס לתחקיר אודותיו שהתפרסם ביום המחרת ב"המקום הכי חם בגיהנום", שבו העידו כמה נשים על ניצול ותקיפה מינית, בהן גם קטינות.

ההתנצלות זכתה מחד לתמיכה, אך גם לקיתונות של ביקורת – לא רק על ארד, אלא גם על מי שמיהרו למחול לו על מעשיו ולעודד אותו.

נוסחי ההתנצלויות שפורסמו בשנים האחרונות מראים שגברים שהואשמו באלימות מינית אמנם מבינים כי עליהם להגיב לפגיעה, אך הם אינם מצליחים לזהות את עצמם כתוקפן.

מ"סליחה אם פגעתי" של חיים רמון; דרך "אם מישהי חשה פגועה, אף שזו לא היתה כוונתי" של ינון מגל; ועד "אני מבקש סליחה מכל אישה שהרגישה אי פעם שפגעתי בה" של ארד, שנערך אמנם לאחר ביקורת ל"אישה שפגעתי בה", והגיע אחרי הצהרה שאמנם אינו זוכר את המקרים אבל "לא היה בי זדון".

כל הניסוחים האלה מעבירים מסר ברור אחד – האחריות לפגיעה מוטלת על כתפי הקורבן, אין כאן פשע, אלא רק בעיית תקשורת, אי הבנה.

ההתנצלות בכל המקרים האלה אינה על המעשים. רמון אינו מתנצל על שפלש למרחבה של חיילת וכפה עליה מגע. מגל אינו מתנצל על כך שדיבר באופן מיני על גופה של עובדת שלו ונגע באופן בלתי הולם באחרת. ארד לא מצר על כך שלא כיבד את זכות הנשים שהיו אתו על גופן והפעיל לחץ וכוח.

"אם יש דבר מה שעליו יש לסלוח, הוא עשוי להיות מה שמכנים בשפה דתית חטא מוות, הגרוע ביותר, פשע או עוון בלתי סליח. מכאן האפוריה שניתן לתארה בנוהלה היבש והאכזר, ללא חמלה: הסליחה סולחת רק לבלתי סליח" (ז'ק דרידה)

המחילה מתקיימת באופן הזה בין אדם לאלוהיו. בין אדם לחברו, הסליחה דורשת לרצות את הנפגע ולכפר על המעשים. ומה בין אדם לקהילה ולחברה שהוא חי בה? החברה, כך נראה – מימי השופטים ועד לבית המשפט המחוזי ולחשבון הטוויטר שלכם – עוסקת בעיקר בענישה.

לפני 50 שנה פירסמה קרול האניש את "האישי הוא הפוליטי", שתיאר את חשיפת הדיכוי המשותף בחיי הבית והיומיום של נשים שונות. הכותרת, שהפכה מאז למטבע לשון שגורה, הוציאה מהארון ומחדר השינה את הפשעים שנחשבו עד כה לפרטיים, והפכה אותם לעניין ציבורי.

סמנתה גיימר, שנאנסה על ידי הבמאי רומן פולנסקי ב-1997, יצאה בקריאה לפני שלוש שנים כי היא סלחה לפולנסקי, שנמלט לארה"ב ולא ריצה את עונשו. לקורבן עומדת הזכות לסלוח או לא, ולפעול באופן שמיטיב עם ההתמודדות האישית שלה. אבל האם אנחנו, במישור הפוליטי, מוכנים להיות חברה שבה גבר בשנות ה-40 לחייו אונס נערה בת 13 ומתחמק במשך 40 שנה מהעמדה לדין?

מערכת המשפט, שאמורה לייצג את הקהילה, פשטה את הרגל בכל הנוגע לעבירות מין. העובדה שרק 13.7% מהפונים והפונות למרכז סיוע מגישים תלונה למשטרה מצביעה על תת דיווח משמעותי.

הנתונים האמיתיים ככל הנראה חמורים אף יותר. לפי מחקר של ה-CDC (המרכזים האמריקאים לבקרת מחלות ומניעתם) מ-2015, 4.7% מהנשים דיווחו על אלימות מינית ב-12 החודשים שקדמו לראיון, ו-1.7% מהנשים דיווחו על אונס או ניסיון אונס באותה תקופה.

אם נניח כי השיעורים דומים גם כאן, לאור זאת שבסוף 2016 חיו בישראל 3,160,900 נשים בנות 15 ומעלה, 10,610 הפניות למרכזי הסיוע באותה השנה לא מתחילות לגרד את פני השטח, שכן 4.7% מהנשים הן כמעט 150 אלף נשים, כל שנה.

היקפי הפגיעה העצומים מעלים תהיה מדאיגה נוספת. אותן עשרות אלפי נשים, שאליהם מצטרפים גברים וילדות.ים, מותקפים על ידי מישהו. אם היינו קמים מחר בבוקר למערכת משפט שעושה דין צדק עם כל התוקפים, האם נכלא מאות אלפי גברים? והאם זאת בכלל הדרך הנכונה?

"בעיות אישיות הן בעיות פוליטיות. אין בשלב הזה פתרונות אישיים, יש רק פעולה קולקטיבית עבור פתרון קולקטיבי" (קרול האניש)

ג'סיקה נבו, סוציולוגית ופעילה חברתית, מאמינה כי בכל הנוגע לעבירות מין ופשעים נגד נשים, יש לפנות לאפיקים של צדק מעברי. " פשעים נגד נשים הן תופעות פוליטיות", אומרת נבו, "ואני באה לאתגר את השיח, גם המשפטי וגם הטיפולי, שמתעסק באלימות נגד נשים, אז בעצם צריך את הכלים הפוליטיים של המאקרו בשביל להתמודד עם בעיה פוליטית".

נבו, ילידת ארגנטינה שהיגרה לישראל ב-1978, חוקרת את הנושא של צדק מעברי שנים רבות, ופועלת לקידום הקמת בית משפט עממי לעבירות מין.

"מהרגע שידעתי על ועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, חשבתי שצריך ועדת אמת לפשעים נגד נשים", היא מספרת. "בארגנטינה ב-1984 היתה הוועדה הראשונה בלי שקראו לה ככה, ואחרי זה היו הוועדות בדרום אפריקה, שהפכו למודל גם כי זה היה באנגלית ושודר בכל העולם, ואנשים הבינו מה קרה".

יש קשר ברור בין העבירות הבין-אישיות לכאורה, שאני רואה אותן כעבירות פוליטיות, לבין התהליכים הפוליטיים. אחד הדברים שהכי היכו בי זה שנפגעי עבירה ונפגעי עוולות מכל הסוגים – כמו משפחות ילדי תימן, נפגעי הדיור הציבורי ונפגעי עוולות בכל העולם – עושים פחות או יותר את אותם דברים כשהם אינם מקבלים מענה לעוול ולאי-הצדק.

בישראל ארגוני נשים מקימים פרויקטים, עושות עצרות זיכרון, מדליקות נרות או מדביקות את השמות של נשים שנרצחו ברחובות. באירופה יש פרויקטים שונים של הנצחה במרחב הציבורי, אחד מהם, למשל, הוא פרויקט "אבני הנגף" שפרוש בכמה ערים ביבשת – אבנים שנטועות במדרכות ועליהן מופיעים שמות היהודים שנרצחו שגרו באותו רחוב. דברים דומים מתבצעים גם במקומות אחרים בעולם.

ועדות האמת והליכי צדק מאחה (שנבו מסבירה בהרחבה בפודקאסט הזה) נועדו להתמודד עם פשעים נגד האנושות, מונח שהוגדר רשמית במשפטי נירנברג כתקיפה רחבה או שיטתית של אוכלוסייה אזרחית.

פשעים אלה, שהם החמורים ביותר במדרג הפלילי, מובחנים בכך שהם פוגעים באופן חמור בכבוד האדם ושהם מבוצעים מתוך מדיניות ממשלתית או זוכים להסכמה מצד המשטר. הרעיון של התייחסות לחברה שלנו כאל כזאת ששולחת אנשים לבצע עברות מין נשמע מופרך, אבל זאת הלכה למעשה ההשפעה של תרבות האונס.

"באמצעות פסקי דין כמו של רונן ביטי, שקיבל תשעה חודשי עבודות שירות על עבירות מין בקטינות, או התנהגויות של שוטרים שאומרים לנערה – תדגימי מה עשו לך, או הפרסומות וכל הדברים האלה, החברה בעצם כן שולחת פלוגות אינוס", אומרת נבו.

"זאת גם הלגיטימציה וגם המנגנון הבלתי נראה לכאורה של האשמת הקורבן. זה מנגנון כל כך מוצלח, שגורם לזה שהרוב המוחלט של המקרים לא מתועדים דרך תלונה, מכיוון שאם אני מרגישה אשמה על משהו אני לא אלך להגיד – עשיתי את זה, עשו לי משהו שאני אשמה בו. המנגנון עובד כך שכל המערכות בעצם מתואמות כדי שהמקרים לא יגיעו למשפט".

כשיש הרבה פושעים, כמו באפרטהייד בדרום אפריקה או ברצח העם ברואנדה, שכל בנאדם שני היה פוגע, אי אפשר לעשות משפטים לכולם. בגלל החינוך והמסרים רוב הגברים מבצעים סוג של פשעים נגד נשים. אי אפשר להעמיד את כולם למשפט, וזה גם לא אפקטיבי.

מה שכן ניתן לעשות הן פעולות קולקטיביות, שבמסגרתן הקהילה הרחבה לוקחת אחריות ומעבירה את החברים בה תהליך כלשהו של תיקון.

אם החברה היא מה שמתחזק את תרבות האונס, אפשר אפילו לטעון שהעמדתם לדין של הנערים שחשודים באונס קבוצתי באילת היא סוג של צביעות – אותן זרועות של השלטון מחנכות לכך, ואז שמות את מי שלמד מהן בכלא.

כיוון נוסף לתיקון הוא שהחברה לוקחת אחריות ואומרת – אנחנו היינו הזרועות של הפטריארכיה, ועכשיו אנחנו שמים קו, לוקחים אחריות כחברה ועוברים לתהליך של מעבר.

החזון שלפיו הכרה בפשעי הפטריארכיה תוביל לתהליך תיקון חברתי נתקל במכשול משמעותי אחד. בצדק מעברי, הצעדים לקראת ריפוי מתחילים לאחר שהעוולות נפסקות. הסליחה על מה שלא ניתן לסלוח עליו יכולה להגיע רק כשהוא מונח בעבר, מתוך הכרה ברורה שמעניקה ביטחון שהדברים לא יישנו.

"ואני רוצה יום אחד של הפוגה, יום חופש אחד, יום אחד שבו לא יערמו שום גופות חדשות, יום אחד שבו שום ייסורים חדשים לא יצטרפו לישנים, ואני מבקשת שתיתנו לי אותו. ואיך אוכל לבקש מכם פחות מזה – זה כל כך מעט. ואיך תוכלו להציע לי פחות – זה כל כך מעט. אפילו במלחמות, יש ימים של הפסקת אש. לכו ותארגנו הפסקת אש. תפסיקו את הצד שלכם ליום אחד. אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס" (אנדראה דבורקין)

הפסקת האש לא נראית באופק, והתהליך שאנחנו זקוקים לו עכשיו הוא זה שיוביל אותנו אליה. עד שנפצח את הדרך לשם, אפשר להתחיל מלקחת אחריות אישית, לעודד את האנשים סביבנו לעשות זאת, ולהתנגד.