תפסיקו לבקש מאתנו לגנות אלימות. זו דרישה חצופה

"תגני, תגנה, תגנו, צריכים לגנות!" – המילים האלה הפכו לברכות החדשות של "בוקר טוב" או "ערב טוב" שיהודים בישראל מפנים לפלסטינים אזרחי המדינה. במופע הזה אני לא מתכוונת להשתתף. אסביר למה.

אבל לפני ההסבר, הנה כמה דוגמאות לאופן שבו הבקשות האלה לגינוי הופכות למופע אימים.

ביום חמישי שעבר הופיע ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, באולפן בערוץ 12. הוא תיאר את המצב של הפלסטינים בישראל ונתן תמונה שרוב אזרחי ישראל מתעלמים ממנה כבר 73 שנה. המנחה יונית לוי קטעה אותו ושאלה אותו אם הוא מצדיק את האלימות. הוא ענה בשלילה, אבל היא לא ויתרה והמשיכה להטיח בו שאלות והאשמות.

עודה נענה ללוי, הלך עם הזרם והסביר לה שהוא פנה לחברה הפלסטינית בערבת וניסה להרגיע את הרוחות. אבל לוי, בתגובה, הקטינה אותו והטיחה בו: "אבל הם לא מקשיבים לך!"

זו דוגמה קלאסית של חבר כנסת ומנהיג בולט בחברה שלנו המגנה את האלימות ואף נגרר לענות לכל השאלות המציקות של המראיינת ושל חברי חברי הפאנל שהצטרפו לקרקס של לוי, אבל שום דבר לא עוזר. אם גינית, סימן שאתה חסר משמעות כי הציבור לא מקשיב לך, ואם לא גינית, אז אתה תומך באלימות.

דוגמה נוספת למופע אימים תקשורתי מהסוג הזה התרחש בערוץ כאן 11. באולפן ראיון עם הפעילה החברתית והעיתונאית סמאח סלאימה (שכותבת ב"שיחה מקומית") ועם חברת מועצת העיר לוד פידא שחאדה. המראיינת שאלה את שחאדה שאלות, והיא ענתה ברוגע ובכבוד, ואז המרואיינת שישבה לידה – שרית אביטן כהן, כתבת "גלובס" – קטעה אותה בוולגריות וצעקה: "את לא מגנה את הציבור שלך, את צריכה להתבייש", וציינה שמות של אישי ציבור יהודים שגינו את האלימות. שחאדה ענתה לה ברוגע: "למה את צועקת? מה קורה לך?"

מופע האימים הזה נמשך עם סלאימה. אביטן קטעה אותה וצעקה ללא הפסקה, ואז פרצה בבכי ויצאה מהאולפן. אבל המופע הזה לא הסתיים כשאביטן יצאה. בסיום הראיון המנחה שאלה את שחאדה אם יש לה מה להגיד לביטון שעזבה את האולפן בבכי. היא ביקשה משחאדה מסר מפייס, כאילו היא זאת שרבה אתה או צעקה עליה.

מופעי האימים האלה רק חיזקו אצלי עוד יותר את ההחלטה לא לגנות את האלימות.

בראש ובראשונה, אם אנשים מכירים אישית אותי, אותנו, שלא יעזו לבקש מאתנו לגנות. הרי נקודת המוצא אמורה להיות אמון ביננו. כמו שאני לעולם לא אבקש מאדם יהודי לגנות את האלימות, מכיוון שאני מניחה ומאמינה שהוא לא מצדיק אותה, אני מצפה שגם יהודים שמכירים אותי יתנהגו בצורה זהה.

ובאופן כללי, אני לא אגנה כרגע את האלימות, כי אני מגנה את האלימות כבר שנים ואתם אוטמים אוזניים. התחלנו לגנות לפני יותר מ-73 שנה. גינינו את האלימות, את הכיבוש, את השליטה באוכלוסייה שלמה בשטחים בניגוד לחוק הבינלאומי. גינינו את האפליה ואת הדיכוי, את האלימות הכלכלית, המעמדית והמשטרתית, גינינו את הגזענות ואת יצירת פערים מגיל אפס. ידענו שלכל אלה יהיו השלכות ישירות על החברה ובסופו של דבר הדברים גם ייצאו החוצה. עכשיו הם יצאו ופגעו גם בכם.

לפני שתדרשו מאתנו לגנות ולפני שתתנפלו עלינו באולפנים שלכם, עצרו רגע ותשאלו מה קורה ועל מה הכעס. ולפני שתכניסו לי מילים לפה, אני לא מצדיקה אלימות, אבל חייבים להבין שפגיעה ממושכת, דחיקה, דחייה, דיכוי ואלימות על כל רבדיה לפעמים מוציאים אנשים לרחוב, ולפעמים היציאה לרחוב היא לא מנומסת ולא שקטה ואף אלימה. ראינו את זה בכל העולם, לא חידשנו לכם דבר. ומה שצריך לעשות עכשיו זה לא רק להרגיע את הרוחות, או יותר נכון להעניש ולהפחיד – כמו שעושה השלטון – אלא לשבת, לדבר ולמצוא פתרונות.

אני לא מגנה אלימות כדי שתסמנו אותי וכדי שתגידו לי משפטים גזעניים בנוסח: "את ערביה שפויה וטובה והלוואי שכולם כמוני, וככה כולם צריכים להתנהג", כמו שאתם עושים עם המנסור עבאסים למיניהם.

ודבר אחרון, אל תתנו לי ולנו דוגמאות מאנשי ימין גזענים שכתבו פוסט או העלו אמירת גינוי, כי אדם שתומך באופן עקבי באפליה, דיכוי ואלימות, לא יכול לכתוב פוסט שקרי וצבוע ולגנות לינץ'. אם נפתלי בנט יכול להגיד "הרגתי הרבה ערבים בחיים שלי ואין לי בעיה עם זה", אז חבר שלו בצלאל סמוטריץ' לא יכול פתאום להזדעזע מלינץ' בערבי.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית