תערוכת אומנות של תלמידי הדו-לשוני: עדות מקומית נדירה ומרגשת

כותבת אורחת: נטשה דודינסקי

ביום רביעי 22 במרץ נפתחה במוזיאון לאומנות האסלאם בירושלים תערוכה המציגה את עבודות הגמר של מגמת האומנות של שכבה י"ב בבית הספר יד ביד, "הדו-לשוני", בירושלים.

אינני מבקרת אומנות ואני לא יכולה לכתוב על ההיבטים האומנותיים של התערוכה. אני מודה שהבת שלנו היא אחת ממשתתפות התערוכה, אבל לא אכתוב על גאוות אם בעבודתה של בתה. אני כותבת כמי שחיה כאן, בירושלים, והתערוכה נגעה בה עמוקות כעדות למקום, לכאן ועכשיו, דרך עיניים של נערות ונערים ערבים ויהודים בני 17-18 הלומדים ביחד שנים רבות.

בעידן של פוסט-אמת ועובדות אלטרנטיביות, הנערות ונערים האלה מחפשים את האמת ועומדים מולה פנים אל פנים בלי פחד ובלי שנאה, גם אם זה כואב, במיוחד בגיל הרגיש שלהם. מתמודדים עם האמת כדי לומר את מה שבוער להם על עצמם, על המשפחה, החברה או הארץ שלהם, ועל העולם כולו. כל אחת ואחד מהם עבר תהליך מורכב שבסופו של דבר הביא לגלריה יצירות אותנטיות, בלי קישוטים ובלי זיופים, מרגשות, מצמררות ומרשימות.

> "הילדים צריכים לברוא ולעבד הכל מעצמם ואנחנו המורים צריכים רק להובילם"

בלי שנאה ופחד. עבודת הגמר של יזיד עליאן, ללא שם (צילום: יואל משי)

בכניסה לתערוכה תלויות זו מול זו שתי עבודות. הצילומים של מאי מספרים על משפחתה, שהביטחון שהיא מרגישה במחיצתה מאפשר לה לעבור לצדה השני של המצלמה. נראה שחלק מתחושת הביטחון שלה נובע מסיפור האהבה של סבא וסבתא שלה, החוצה גבולות ודתות. מג'ד צייר את כפרו עיסאוויה בצבעים סגולים עזים, "כמו של פרחים", כמו שהוא היה רוצה לראותו, אבל האור המשטרתי הכחול המהבהב ללא הפסקה מערער את חלומותיו.

באולם הראשי של התערוכה, העבודות לא רק מדברות לקהל אלא גם מיצרות שיח רב קולי ביניהם.

עבודתה של למא נעה בין הסתרה לגילוי. כולנו מכירים את הרצון שיכירו ויקבלו אותנו כמו שאנחנו, אבל הפחד מאי-הבנות ודחייות יכול להיות כל כך משתק. לפעמים אוזרים את האומץ ולפעמים לא. כמה יותר קשה זה בגיל ההתבגרות. למא מכסה את ליבה המדמם בנייר עטיפה כמו מתנה שמציצה ממנה כפייה שחורה-לבנה.

הגר מתמודדת עם סודות שמשפיעים על חייה דרך מיצב וידאו. היא מזמינה את הצופים להיכנס לרגע לראש שלה ולהתחבר לרגעי השיגעון, ומזכירה לנו שלדעת את האמת יכול לכאוב, לכאוב מאוד אפילו, אבל לא לדעת אותה לפעמים כואב עוד יותר.

ג'סיקה מביאה הופעת ספוקן וורד מהפנטת על רקע תמונות קשות של הרס ומוות באזורינו שהפכו לזיכרונות אייקוניים לאורך 18 שנות חייה, במקום אלבום משפחתי. הספוקן וורד של ג'סיקה הוא צעקה מעומק ליבה, וגם מניפסט פמיניסטי ופוליטי של נערה בת 18 שמזכיר לנו ש"כולנו בני אדם וחווה" וש"האדמה הזאת היא לא שלי ולא שלך, האדמה הזאת היא לכולנו".

"נשים במלחמה" – הספוקן וורד של ג'סיקה:

דיוקן עצמי וחתיכות גוף ארוזות

שרה בנתה דיוקן עצמי מחוטי ברזל שמקיא החוצה ספר מתמטיקה, סכין גילוח, לקים לציפורניים, מברשת שער, תמונות ילדותה ודגלי פלסטין וישראל. בטקסט המלווה היא כותבת: "אני מקיאה הכל בבת אחת – מחשבות, רעיונות, זכרונות, קשיים, תקוות, מציאות. אני סוף סוף פותחת את הפה".

עאישה מציירת את דיוקן עצמה על קנבס גדול וכותבת בתוכו את מחשבותיה בארבע השפות בהן היא חיה. כך, כל צופה יכול להבין חלק מעולמה הפנימי, אך רק מעטים יכולים להבין אותה כולה. רזאן יצרה את עבודת הווידאו שלה בהשראתן של שירין נשאט ומונה חאטום. לבושה בניקאב שחור המכסה את כול גופה מלבד עיניה, היא חופרת קבר בשדה מלא כלניות אדומות. בתוכו היא קוברת את כל אמירות הגברים והאיסורים המונעים ממנה לחיות בדרך שהיא מחליטה לחיות בה.

העבודה של יזיד מפתיע ביופי השקט שלה. היא מעוגנת עמוק בתוך מסורת אומנותית עשירה של ערבסקות וקליגרפיה שבתוכה הוא שוזר תובנות חיים העוברות מדור לדור, וגם מוסיף כמה משלו. העולם הערבי, כמו עולם כולו, עובר סערות רבות, אבל יזיד מאמין בכוחה ובהמשכיותה של המסורת ובחלקו האורגני בתוכה.

מיכל מקרינה על הדיוקן של עצמה את התמונות של חברותיה ובנות משפחתה. היא חולמת עם עיניים עצומות, והן מחייכות. בשנות התבגרותה היא גילתה שיכולתה להצחיק עוזרת לה לגשר בינה לבין העולם. היצירה שלה עדינה ועוצמתית, תנו לה זמן להיכנס לכם מתחת לעור.

ביסאן מוכרת חתיכות מגופה, כל חתיכה ארוזה בניילון עם מחיר, כמו חתיכות עוף או בשר בסופר. תרגעו, זה רק פסל, ביסן חייה ונושמת. אבל עבודתה בכל זאת מצמררת. בעצם אל תרגעו, הרי מעל למאה מיליארד בעלי חיים נשחטים מדי שנה ומשמשים לצריכת האדם. ביסאן לא טבעונית. גם אני לא, שתיינו רק צמחוניות. כדאי להתחיל איפושהו.

מחמד בונה פסל של רגליים גרוטסקיות שמהן עפים שטרות של כסף. הוא כבר יודע שהעולם עומד על הכסף ושבלעדיו לא יגיע רחוק. בכל זאת, הוא רוצה לשמור על צנעותו ונדיבותו ובעיקר על חוש פרופורצה, מה באמת חשוב ומה חולף עם הרוח. חלומה של גיולין הוא להיות כמו דודתה, אומנית מוכשרת בהרבה תחומים. כוחה של אומנות הוא היכולת ליצור עולמות, והשמים הם הגבול. ואם זה אומר לשבור את ההגבלות, לחצות את הגבולות ולהכיר את האחר גם אם האחר הוא אני, אז תלכי על זה ג'ולין ותהיה מי שאת רוצה להיות.

איה החליטה להכיל בתוכה את כל משפחתה הגדולה עם דעות פוליטיות הנעות בין שני הקצוות, וכמעט מעבר להם. הם לא מצליחים לדבר ביניהם על פוליטיקה, אז היא שואלת כל אחד בנפרד: "איך הייתם שואפים שהמדינה תראה בעוד 20 שנה?". היא שמה את כל התשובות ביחד על קיר אחד בתקווה שככה הם יצליחו להקשיב אחד לשני.

"קבר", עבודת הגמר של רזאן:

קרדיט רב על התערוכה המפעימה הזו מגיע לאפרת מאיר, המורה לאומנות שהובילה את התלמידים בתהליך היצירה ועודדה כל אחת ואחד לחפור עמוק, לכוון גבוה ולומר מה שיש לו לומר בשפה האומנותית היחודית שלו. וכל הכבוד למוזאון לאומנות של איסלאם שבחר לארח את התערוכה ומאפשר לקהל הרחב לראות מה שיש לתלמידות ותלמידים של בית הספר יד ביד לומר על עצמם ועל כאן ועכשיו. נראה לי שהיכולת שלהם להתמודד עם המציאות בלי פחד ובלי שנאה היא אחת התוצאות של הלימודים שלהם בבית הספר הזה.

לכו לראות את התערוכה ותבחרו בעצמכם אם לצאת ממנה עם חזון של איחוד של המזרח התיכון או של אחרית הימים, או שאולי בכלל תחליטו כי בשם שלום בית עדיף לא לדבר על העתיד. אני מאחלת לכל הנערות ונערים בהצלחה ביתר הבגרויות, ושלא יפחדו לשנות את העולם בצלמם. אני סומכת עליהם. אם הם פני העתיד כאן, אני כולי תקווה.

התערוכה פתוחה עד שניים באפריל.

נטשה דודינסקי היא במאית וצלמת של סרטים תיעודיים.

> חיפה חוזרת להיות בירת התרבות הפלסטינית