newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תל אביב, 1949: רבע מהיהודים תמכו בשיבת הפליטים

ספרו של שי חזקני על ההיסטוריה החברתית של מלחמת 1948 מערער כמה מהתפיסות שלנו עליה. הערבים לאו דווקא רצו "לזרוק את היהודים לים", רבים מהיהודים לא הסכימו עם המלחמה, וזכות השיבה לא היתה טאבו

מאת:
55% מיהודים שבאו מחו"ל להתנדב במלחמת 1948 החזיקו דעות שליליות על ישראל. מצעד ביום העצמאות הראשון ב-1949 (צילום: הוגו מנדלסון)

55% מיהודים שבאו מחו"ל להתנדב במלחמת 1948 החזיקו דעות שליליות על ישראל. מצעד ביום העצמאות הראשון ב-1949 (צילום: הוגו מנדלסון)

ב-4 באפריל 1948, שבועות ספורים לפני קום המדינה, השתתף חייל עיראקי בשם עבדאללה דאוד בהתקפה כושלת על קיבוץ משמר העמק. זו היתה אחת המתקפות המרכזיות של תקופה זו. היא נמשכה כמעט שבועיים, כללה ארטילריה כבדה, והסתיימה ב-115 הרוגים משני הצדדים. דאוד, שהיה צלף, היה אחד מאלפי מתנדבים מרחבי העולם הערבי שהקימו את צבא ההצלה הערבי. צבא ההצלה נכנס לארץ מלבנון, וחייליו הם שביצעו את המתקפה.

בשנת 1990 ראיינה העיתונאית הישראלית שרה ליבוביץ-דר את דאוד על שירותו בצבא ההצלה; חמישה עשורים לאחר האירועים, החייל לשעבר עדיין היה גאה ביכולתו כצלף. ״הייתי חייל כל כך טוב״, הוא התפאר, ״שהקצין שלי, חוסיין, שהיה ממזר גדול, אמר לי: עבדאללה, חבל שאתה יהודי". הראיון התקיים בתל אביב: דאוד, שאכן היה יהודי, היגר לישראל בשנת 1950, שנתיים בלבד לאחר שנלחם נגד מה שהפך לצבא הישראלי.

donate

סיפורו של דאוד פותח את "פלסטין היקרה: היסטוריה חברתית של מלחמת 1948" (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2021). ספרו החדש של שי חזקני, מרצה להיסטוריה ולימודי יהדות באוניברסיטת מרילנד, חושף סידרה של מכתבים שנכתבו במהלך המלחמה על ידי חיילים מהצבא הישראלי, מצבא ההצלה, ועל ידי אזרחים פלסטינים.

המכתבים היו מסווגים עד שחזקני הצליח להביא לחשיפתם, והם הוחזקו בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. המכתבים הועתקו בחשאי על ידי הצנזורה הצבאית על מנת להעריך את דעת הקהל, ובכך נשמרו, שלא במתכוון, עבור היסטוריונים עתידיים. הספר נשען גם על חוברות תעמולה מהתקופה, הן אלה שהופקו על ידי ישראל והן אלו שהגיעו לידיה.

"פלסטין היקרה". ספרו של שי חזקני

"פלסטין היקרה". ספרו של שי חזקני

אם יהדותו של דאוד נראית מפתיעה, הסיבה היא כנראה מה שהסוציולוג אולריך בק כינה "לאומיות מתודולוגית": זוהי ההנחה הנפוצה, הבלתי מפורשת, שאנו יכולים להבין אינדיבידואלים ואת מניעיהם על רקע הלאומיות או האתניות שלהם. עבור יהודים רבים בני זמננו, ההנחה הזו מתורגמת לציפיות כי מתנדבים וחיילים ערבים הונעו במידה רבה על ידי אנטישמיות, וכי יהודים הצדיקו את הפעולות של ממשלת ישראל והצבא הישראלי באותה תקופה, ומלחמתם נתפסה כמלחמת הישרדות. בנוסף, אותם קוראים צפויים לייחס דימויים של המשיכה האינהרנטית לכאורה של מזרחים לימין הלאומני העכשווי לחיילים המזרחיים של 1948.

ספרו של חזקני מסבך את כל ההנחות הללו, ומציע שלושה אתגרים מרכזיים ללאומיות מתודולוגית זו בכל הקשור להיסטוריה הישראלית-פלסטינית. הראשון שבהם הוא ביחס לתעמולה בת-הזמן: חזקני מציין כי התעמולה של צבא ההצלה "הייתה מדודה יותר, פחות אלימה, ושמה דגש גדול יותר על ערכים אוניברסליים ומשפט בינלאומי" מזו של צה"ל, שעלוניו השוו את האויב הערבי לעמלק – האומה התנ"כית שבני ישראל צוו להשמיד. גם בן גוריון השתמש באנלוגיה זו, ובכך חרג ממסורת בת מאות שנים של פרשנים יהודים אשר נזהרו שלא להשוות את עמלק לשום קבוצה בת זמנם. לעומת זאת, צבא ההצלה הבטיח כי בעתיד, במדינה הערבית בפלסטין, היהודים "יחיו כאזרחים מן השורה וייהנו מזכויות אזרחות מלאות".

פקודת מבצע של צבא ההצלה הגדירה את מטרתו האסטרטגית של הארגון כ"מניעת חלוקת פלסטין ע"י ביצוע פעולות צבאיות שמטרתן: [1] לשכנע את היהודים כי איבתם לערבים תביא להם אסון. [2] למנוע התקפה יהודית נגד הערבים ולגרום להם אבדות". התעמולה של צבא ההצלה לא הזכירה את השמדת היהודים או את "זריקתם לים", כפי שטענה אז התעמולה הישראלית.

כמובן שמסקנה זו אינה מוכיחה באופן מוחלט שכל צבאות ערב נמנעו משימוש ברטוריקה קיצונית או שהם לא ניסו להשיג מטרות קיצוניות יותר, אך היא מערערת את ההאשמות באנטישמיות נרחבת ואף אוטומטית, ומבהירה כי איננוּ יכולים לייצר הכללות על בסיס הצהרותיו של מנהיג יחיד כמו חאג' אמין אל-חוסייני. באותה מידה, לא ניתן להתעלם מהרטוריקה האנטי-ערבית של צה"ל שדווקא כן דיברה במונחים של השמדה.

הרטוריקה של "צבא ההצלה" לא היתה אנטי יהודית. לוחמי "צבא ההצלה" בלוויה של עבדלקאדר חוסייני באל אקצא (צילום: לע"מ)

הרטוריקה של "צבא ההצלה" לא היתה אנטי יהודית. לוחמי "צבא ההצלה" בלוויה של עבדלקאדר חוסייני באל אקצא (צילום: לע"מ)

ממצא לא אינטואיטיבי נוסף הוא היקף הביקורת של המתנדבים לצה"ל כלפי החברה הישראלית באותה תקופה. 55% מחיילי המח"ל, יחידת החיילים המתנדבים ממדינות המערב, היו בעלי השקפות שליליות על ישראל ואזרחיה, על פי סקר שנערך במרץ 1949 על ידי המכון לחקר דעת הקהל של הצבא.

חלק ניכר מהביקורת הזו כוון לשחיתות ולהתנהגות חסרת נימוס, אך מרטין, יהודי אמריקאי, כתב למשפחתו כי "יהודי ישראל החליפו את דתם באקדח – בכל המובנים". חייל אחר, ריצ'רד מדרום אפריקה, סירב "להילחם עבור האמביציות הטריטוריאליות והאימפריאליסטיות של האפנדים הציונים, גם אם הם קוראים לעצמם סוציאליסטים. המנהיגות הציונית כעת מסיתה למלחמה, למען הרחיב את גבולות ישראל. יוצרים בכוונה אווירה מלחמתית, מתיחות, [ו]עצבנות".

מנגד, היו ילידי הארץ כמו תקווה הוניג-פרנס, חיילת בפלמ"ח, שהתלוננה במכתב להוריה על מתנדבים אמריקאים "אידיאליסטים" ש"עולים לפעמים על העצבים". זאת, בשל החמלה שלהם על "הנשים והילדים המנסים לחזור לכפריהם והרעבים ללחם […] והם התחילו בערב לצעוק שאם אין למדינה היהודית אמצעים לקחת אחריות על הכלכלה של שטחים נכבשים – אין צורך לעשות מלחמה בכלל ואין צורך להרוג ערבים סתם ללא צורך". לאחר שנים הוניג-פרנס הכירה בתפקידה בנכבה.

מַימוֺׄן, חייל צפון אפריקאי: "דעו לכם כי הערבים הם אחינו, לא כמו אותם האשכנזים אשר ממררים את חיינו בארץ"

סביר להניח כי רוב החיילים לא חלקו את הביקורות הללו, אך הן לא היו חסרות משמעות. ביחס למעורבות הצבא בגירוש פלסטינים, הדעות לא היו אחידות כפי שניתן לדמיין היום. באפריל 1948 פרסמה מחלקת החינוך של הצבא חוברת שכותרתה "תשובות לשאלות שחיילים מרבים לשאול". החוברת נפתחה בשאלה: "מדוע אין אנו מסכימים להחזיר את הפליטים הערבים ארצה בתקופת ההפוגה?". בעיני חזקני, בולטוּת השאלה ממחישה עד כמה היא היתה נפוצה בקרב החיילים עצמם.

גם לאחר המלחמה, ב-1949, יותר מרבע מתושבי תל אביב תמכו בהחזרת פליטים פלסטינים, על פי סקר של המכון לחקר דעת הקהל של צה"ל. כיום, השיבה נחשבת לנושא טאבו, שכמעט ולא נדון בתקשורת או בקרב מפלגות יהודיות. לכן מעניין לציין כי בעת האירועים עצמם, למרות המחיר הגבוה שהחברה הישראלית שילמה במלחמה שזה עתה הסתיימה, דעת הקהל התייחסה לשיבה הפלסטינית כאל סוגיה לגיטימית, אשר זכתה לתמיכת מיעוט משמעותי.

האתגר האחרון של הספר ביחס ללאומיות המתודולוגית נוגע לחיילים יהודים ממדינות ערב. חזקני לא הצליח להתחקות אחר סיפוריהם של יהודים אחרים כמו דאוד שנלחמו נגד הכוחות הישראליים. אבל גם בקרב אלה שהתנדבו לצה"ל הייתה רמה יוצאת דופן של ביקורת. תנאי המלחמה לא הובילו לאחדות וסולידריות, אלא להגברת המודעות לגזענות כלפי יהודי ערב.

היהודים התייחסו לשיבת הפליטים הפלסטינים באופן פחות שלילי ממה שאפשר לתאר. תושבים בתל אביב מוצאים מחסה מאש נורתה מיפו (צילום: הנס חיים פיין, לע"מ)

היהודים התייחסו לשיבת הפליטים הפלסטינים באופן פחות שלילי ממה שאפשר לתאר. תושבים בתל אביב מוצאים מחסה מאש נורתה מיפו (צילום: הנס חיים פיין, לע"מ)

נעים, חייל צפון אפריקאי, כתב למשפחתו כי "היהודים האירופאיים, שסבלו כה הרבה מהנאציזם ההיטלריסטי, רואים את עצמם כגזע עליון ואת הספרדים כמשתייכים לגזע נחות דרגה. האפריקני המסכן שבא הנה ממרחקים מבלי שהיה נאלץ מסיבת הפליה גזעית לעזוב את ביתו ואת משפחתו מושפל על כל צעד ושעל".

מַימוֺׄן, חייל צפון אפריקאי נוסף, הסביר למשפחתו כי "טוב יותר לאכול לחם יבש במרוקו מאשר תרנגולות כאן. דעו לכם כי הערבים הם אחינו, לא כמו אותם האשכנזים אשר ממררים את חיינו בארץ. בעד כל הכסף בעולם לא אסכים להישאר כאן". הרמטכ"ל דאז, יגאל ידין, הקריא לקצינים שלו קטעים ממכתבים ששלחו חיילים שהיגרו לא מזמן מעיראק, והביע דאגה מכך שרובם לא ביטאו את רמת האיבה לערבים שהוא ציפה לה.

על פי הצנזורה האזרחית שקראה מכתבים של חיילים צפון אפריקאים, 60% מהם ניסו באופן פעיל לחזור לארצות הולדתם, בעוד 90% אמרו למשפחותיהם לא להצטרף אליהם בארץ. אך הדרכונים שלהם הוחרמו על ידי ישראל, ככל הנראה משום שהם עדיין היו שימושיים לממשלה: הם סיפקו עבודה זולה ונשלחו לאכלס אזורים שטוהרו לאחרונה מתושביהם הפלסטינים.

הספר מנתח קבוצות נוספות של מסמכים, כולל מכתבים קורעי לב של פליטים פלסטינים שנעקרו מבתיהם, אשר קיוו לשוב אליהם במהירות. עם זאת, בחרתי להתמקד בשלושת האתגרים הללו להנחות הנפוצות ביחס למניעי הצדדים ב- 1948, מכיוון שהשקפתנו על העבר משמשת לעתים קרובות להצדיק את ההווה ולמנוע עתיד אחר.

לתומכים בשיבת הפליטים הפלסטינים נאמר לרוב כי לישראלים של 1948 לא היתה ברירה, שהם היו עם הגב לקיר, או שהם היו בסכנת שואה נוספת. לחילופין, נאמר לנו שהלאומנות של הישראלים בימינו היא בלתי נמנעת, והמזרחים הפכו לעתים קרובות למייצגים של אותה קיצוניות, כביכול בשל השנאה שרכשו במשך דורות רבים של חיים במדינות ערב.

ספרו של חזקני אינו משנה לחלוטין את השקפתנו על העבר, אך הוא מוסיף ניואנסים, ומוכיח כי גם בשנותיה הראשונות של המדינה ישראלים יכלו לראות את שכניהם הערבים והפלסטינים בפחות שנאה מזו שההנהגה הישראלית שאפה אליה באותה תקופה. איבה ולאומנות אלה נוצרו במאמץ רב, כתוצאה מאינדוקטרינציה שיטתית. ואם עוינות כזו לא תמיד הייתה קיימת בעבר, אין הכרח שהיא תתקיים בעתיד.

“Dear Palestine: A Social History of the 1948 War,” by Shay Hazkani, Stanford University Press, 2021

המאמר פורסם במקור במגזין 972+

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

הנוכחות היתה דלה, אבל המסר מאיים. מצעד הדגלים בלוד (צילום: אורן זיו)

מצעד הדגלים והניסיון של המתנחלים להפוך את לוד לירושלים

מאות בודדות של פעילי ימין השתתפו במצעד הדגלים אתמול בלוד, אבל התושבים הערבים בעיר לא חושבים שהסכנה חלפה. הגרעין התורני מנסה לייבא את השיטות של המתנחלים מירושלים ללוד, הם אומרים. "הם נלחמים נגד הנוכחות הערבית בעיר"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf