newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תיעוד הירי הקטלני בפלסטיני בחווארה: חיילים עמדו עם מתנחלים

סרטוני וידאו שהגיעו לידי "שיחה מקומית" מראים: כשלושה חיילים עמדו לצידם של כ-40 מתנחלים בזמן שנורתה הירייה שהרגה את סאמח אקטש בליל הפוגרום בחווארה. "רצחו אותו מול העיניים שלנו", אמרו קרובי משפחה

מאת:
"החיילים הגנו על המתנחלים". איימן אקטש, בן דוד של סאמח שנורה למוות בליל הפוגרום בחווארה, יחד עם שני מבני של ההרוג (צילום: אורן זיו)

"החיילים הגנו על המתנחלים". איימן אקטש, בן דוד של סאמח שנורה למוות בליל הפוגרום בחווארה, יחד עם שני מבניו של ההרוג (צילום: אורן זיו)

חיילי צה"ל ליוו מתנחלים בזמן הירי הקטלני בסאמח אקטש בכפר זעתרה ליד חווארה במהלך הפוגרום שערכו שם מתנחלים ביום ראשון שעבר. כך עולה מניתוח סרטוני וידיאו שהגיעו לידי "שיחה מקומית". בעוד הפוגרום עצמו, שהתרחש אחרי פיגוע שבו נורו למוות שני אחים מהר ברכה, עורר תשומת לב עולמית, הריגתו של אקטש הוזכרה רק מעט מאוד.

בסרטון וידאו המתעד את רגעי הירי הקטלני באקטש, בן 37 ואב לחמישה, שצולם ביום ראשון בשעה 20:44, נראים לפחות שלושה חיילים, לפחות שני ג'יפים צבאיים, ורכב שהבהב אורות כחולים-אדומים, ככל הנראה ניידת משטרה, המלווים קבוצה של כ-40 מתנחלים. עם זאת, בסרטונים לא נראה רשף של ירי, כך שלא ברור אם הירי הקטלני בא מהחיילים או מהמתנחלים שעמדו במקום, או שהגיע ממקור אחר שאינו מופיע בסרטונים.

הכפר זעתרה הוא מתחם קטן של בתים בפאתי חווארה סמוך לצומת תפוח. עדי ראייה פלסטינים אמרו ל"שיחה מקומית" כי מתנחלים תקפו אותם, הוברחו, ואז שבו למקום מגובים בחיילי צה"ל. "שיחה מקומית" ניתחה 14 סרטוני וידאו שצולמו מטלפונים של שלושה אנשים במהלך אירוע הירי הקטלני. מהתיעוד עולה בבירור כי כוחות הביטחון נכחו בזירה לכל הפחות במשך רבע השעה שקדמה לירי, מבלי לעשות דבר כדי להרחיק את הפורעים.

לפי העדויות והסרטונים, האירוע התחיל סביב שבע בערב, כאשר מתנחלים רעולי פנים ירדו לעבר הכפר מצומת תפוח, ותקפו בתי תושבים. תחילה, הגיבו תושבים בהשלכת לעבר התוקפים אבנים והבריחו אותם. כעבור כשעה וחצי שבו המתנחלים לכפר, אך הפעם גיבו אותם כוחות הביטחון.

"המתנחלים הגיעו פעמיים", סיפר עבד, אחיו הגדול של סאמח, "בפעם הראשונה, לבדם, והצלחנו להבריח אותם, בפעם השנייה הם חזרו עם חיילים ועם רבש"צ של אחת מההתנחלויות. מתנחלים זרקו עלינו אבנים, היו להם ג'ריקנים של בנזין, הם היו בערך חמישים. ואנחנו, מתוך שטח הבית שלנו, מאחורי הגדר, זרקנו עליהם אבנים". סרטון שצולם שתי דקות לפני הירי הקטלני באחיו, שבו נראים עשרות מתנחלים רוגמים באבנים את בתי השכונה, ונשמעות בו 11 יריות, מגבה את דבריו.

בסרטון שמתעד את רגע הירי, נשמע אחד התושבים הפלסטינים אומר "אל תפחדו", בעוד חלק מהמתנחלים אוחזים בפנסים ובסמני לייזר, כנראה בניסיון לסנוור את התושבים. מתנחלים אחרים יידו אבנים. אז נשמעות עוד שתי יריות, ואחד התושבים נשמע אומר: "זה באוויר". לאחר מכן נשמעות חמש יריות. התושבים נשמעים אומרים: ״יורים עלינו, אמבולנס". זה כנראה היה הרגע שאקטש נפגע בו. בסוף הסרטון נשמעות עוד שתי יריות ועוד קריאה לעזרה. לאורך כל הסרטון לא נראים תושבים פלסטינים משליכים אבנים או מתעמתים עם המתנחלים או החיילים. לאחר הירי, נראה מתנחל מיידה שוב אבנים.

"התחילו יריות באש חיה. לא זרקו גז, הלם, או כדורי גומי, מיד אש חיה", המשיך עבד. "הכל היה חשוך. לא ראיתי אם מי שרצח את אחי היה חייל או מתנחל". בקבוצת התוקפים נראים כמה עשרות מתנחלים, ושניים או שלושה חיילים. לאחר-מכן נשמע הירי שפוגע בסאמח, מבלי שניתן לזהות מי היורה.

הרופא אמר שאם היה מגיע בזמן, אולי אפשר היה להציל אותו. סמאח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

הרופא אמר שאם היה מגיע בזמן, אולי אפשר היה להציל אותו. סאמח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

"הופתענו כשהמתנחלים תקפו אותנו", אמר איימן אקטש, בן דודו של סאמח. "חיילים בצבא הגנו עליהם, וגם שומרים של ההתנחלויות (ככל הנראה, רבש"צים, א״ז, י"א). המתנחלים ירו לעברנו אש חיה, והשליכו אבנים. הצבא, במקום להחזיר אותם, עזר להם: ירה עלינו גם אש חיה. ככה רצחו את בן הדוד שלי, סאמח. זה קרה מול העיניים של האנשים, בתוך גבולות הבית שלנו. המתקפה קרתה כולה בחסות הצבא. אני לא יודע להגיד מי ירה, מתנחלים או חיילים. עמדתי ממש לידו. הכל היה חשוך".

"סאמח כל הזמן דיבר ואמר: 'אני לא יכול לנשום, תנו לי חמצן, חמצן'. ברכב השני, אחרי מחסום העפר, פתאום השתתק. לדעתי הוא מת אז"

סאמח נפגע מירי בבטן, לפי הרופא שטיפל בו. עדי ראייה טענו כי משום שהחיילים והמתנחלים חסמו את הדרך, הוא לא קיבל טיפול רפואי במשך כ-25 דקות. במהלך הזמן הזה, סאמח גסס, וזעק כי הוא צריך חמצן. כשהגיע לבסוף למרפאת החירום בחווארה, הוא היה ללא רוח חיים.

"המרפאה נמצאת במרחק שלוש-ארבע דקות (נסיעה) מאיתנו, אבל החיילים והמתנחלים חסמו את הכביש הראשי", סיפר אחיו עבד, "לכן לקחתי את אח שלי ברכב ארבע על ארבע, דרך ההר, דרך משובשת. באמצע היה עוד מחסום, ערימת עפר שהצבא הציב. אז סחבתי את אחי בידיים, לרכב אחר, מאחורי המחסום". התושבים מספרים שקיימת דרך אלטרנטיבית להגיע למרפאה בחווארה, אבל הצבא סגר אותה. "אנחנו מבקשים שנים שיפחתו לנו דרך נוספת, שלא נהיה כלואים פה", הם אומרים.

ג'יפ צבאי חנה ליד המתנחלים. מתוך הסרטונים שצולמו בשעת הירי בסאמר אקטש מזעתרה

ג'יפ צבאי חנה ליד המתנחלים. מתוך הסרטונים שצילמו בני המשפחה בשעת הירי בסאמח אקטש מזעתרה

עבד סיפר שבזמן הנסיעה, סאמח "כל הזמן דיבר ואמר: 'אני לא יכול לנשום, תנו לי חמצן, חמצן'. ברכב השני, אחרי מחסום העפר, פתאום השתתק. לדעתי הוא מת אז".

הרופא שקיבל את סאמח במרכז החירום וקבע את מותו אמר ל"שיחה מקומית" כי הקליע חדר לו לחלל הבטן, "היה לו דימום פנימי מסיבי, גם הטחול נפגע, והעורקים הראשיים נקרעו", אמר. לדבריו, ייתכן שאם היה מגיע מוקדם יותר למרכז הרפואי היה ניתן להציל את חייו.

סאמח, הקטן מבין חמישה אחים, גר בזעתרה, כפר שבו בתים בודדים וכמה בתי עסק, מוקף גדר בגובה מטר וחצי ושער ברזל, שבנו התושבים כדי להגן על עצמם מאלימות של מתנחלים.

"בנינו את הגדר כדי להגן על המשפחות והילדים שלנו", סיפר איימן. "תמיד כשיש מתיחות אנחנו סוגרים את השער, נשארים בתחומי הכפר ולא יוצאים ממנו".

בתיעוד הווידאו, נראים תושבי המקום קרובים לגדר שהקימו. לפי התיעוד, איש מהם, גם לא סאמח, לא יצא משטח הכפר. במקום היו ילדים ונערים. על שער הברזל ועל קיר אלומיניום נותרו סימני הירי מאותו הלילה.

מדובר צה"ל נמסר כי "נסיבות מותו של ההרוג מצויות בבירור".

בסרטונים מהעבר שהציגו בני משפחתו של סאמח בפני "שיחה מקומית", הוא נראה מפריח בועות סבון עם ילדיו, מאכיל אייל קטן מבקבוק חלב, ומתנדב ברחבי העולם, לאחרונה בטורקיה אחרי רעידת האדמה. אחיו סיפרו שאהב בעלי חיים, ושנהג לעזור לכל מי שנזקק, גם במדינות עניות באפריקה ובמזרח, וגם בחווארה.

הכפר כולו בהלם. משלחת של האיחוד האירופי בביקור אצל משפחת אקטש בזעתרה (צילום: אורן זיו)

הכפר כולו בהלם. משלחת של האיחוד האירופי בביקור אצל משפחת אקטש בזעתרה (צילום: אורן זיו)

"כשרכב נהרס למישהו, או כשאדם נתקע בשלג, סאמח תמיד היה הראשון להגיע", סיפר איימן, "אחרי רעידת האדמה בטורקיה, הוא אסף את כל הכסף שהצליח, מהחסכונות שלו, מאחים שלו, ונסע. עזר שם לאנשים. ארבעה ימים אחרי שהוא חזר משם, רצחו אותו".

"הוא חזר נסער מטורקיה", סיפר אחיו עבד, "סיפר לי על נשים שבכו, שיחלצו להן את הילדים מההריסות. הוא הלך לעירייה וביקש להתכונן לרעידת אדמה בפלסטין".

ביום שישי בבוקר, עשרות דיפלומטים מאירופה הגיעו לביקור סולידריות בכפר הקטן. איימן קיבל את פניהם. ״אנחנו לא רוצים מזון או בגדים", הוא אמר, "אנחנו מבקשים רק דבר אחד: שהילדים שלנו יוכלו לישון בלילה". לידו ישבו שני ילדיו ובכו. רבים מבין המבקרים התקשו לעצור את הדמעות. גם המתרגם מטעם האיחוד האירופי בכה.

מאז שנת 67', הרשויות בישראל לא מאפשרות לכפר להתרחב, סיפרו תושביו. זה גרם לרבים מהם לעבור לביתא, העירייה הסמוכה. "לא נותנים לנו לבנות בתים או אפילו להרחיב את הבתים הקיימים", אמר איימן, "מגרש משחקים, שנבנה במימון אירופי, נהרס על ידי הצבא".

הכפר הקטן שקוע באובדן. "מאז שסאמח נהרג הילדים לא מסוגלים לישון", איימן אמר, "הם ראו את אבא שלהם, ואת דוד שלהם, נרצח מול העיניים. הם ראו איך ניסו לשרוף להם את הבית. זה הכניס את כל הילדים בכפר לשוק. הם בקושי ישנים, לא בלילה, לא ביום. כל דבר, כל רעש, הם בוכים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf