איך הופכת התוכנית הכלכלית למגזר הערבי לעוד כלי דיכוי של הממשלה?

התוכנית הממשלתית לתקצוב החברה הערבית צמחה מלחץ בינלאומי ומהדרג המקצועי באוצר, בניגוד לרצון הממשלה. התוכנית עצמה אמנם תיטיב עם הערבים, אבל המחיר שהממשלה נערכת לגבות הוא כבד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: דליה חלבי

רק לא מזמן התבשרנו בידיעה היסטורית על כל שהממשלה אשרה את תוכנית החומש לצמצום פערים בחברה הערבית בהיקף של כ-15 מיליארד שקלים. היוזמה, המשותפת למשרד ראש הממשלה, משרד האוצר והשרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, נולדה במטרה לסגור פערים מבניים ואפליה ממסדית רבת שנים כלפי החברה הערבית. ליתר דיוק, לפחות ברמה ההצהרתית היא מתיימרת לעשות כן, במיוחד כשהיא מדברת על שינוי מהותי – שינוי מנגנוני ההקצאה הקיימים שייצרו אפליה מבנית מתמשכת.

התוכנית אכן חשובה ומשמעותית בשתי רמות. הראשונה היא הרמה הפרקטית של שינוי מבני וחלוקה יותר שוויונית של משאבי המדינה תוך טיפול במדיניות ההזנחה רבת השנים כלפי החברה הערבית, שאת השלכותיה אנו רואים היום בכל תחום ותחום בחברה הערבית: רמת החינוך הירודה, התשתיות הלקויות, הרשויות המקומיות שנמצאות במצב של קריסה, המחסור במקומות עבודה ובאזורי תעשייה, משבר הדיור, האלימות הגואה ועוד ועוד סוגיות אקוטיות שמעידות על שנים של הפקרה.

הרמה השנייה היא זו הסימבולית, שטומנת בחובה את ההכרה בעוול ההיסטורי שנעשה כלפי החברה הפלסטינית בישראל על ידי המדינה ומוסדותיה. העוול שבהתייחסות לקבוצת אוכלוסייה שלמה כפחותה, ככזו שיש להשקיע בה פחות תקציבים ופחות משאבים, כקבוצה מדרג ג' או ד' בהיררכיה הקיימת. ההחלטה על תוכנית החומש החדשה אכן לוקחת אחריות ומכירה באי צדק שנעשה כלפי החברה הפלסטינית ואף מתיימרת לתקן את העוול ולתקן את הפערים הקיימים.

> עיתונאיות, מחנכות ורופאות מחוץ לחוק: תכירו את הנשים של התנועה האסלאמית

בנימין נתניהו עם עלי סאלם, ראש עיריית נצרת (חיים צח, לע"מ)

בנימין נתניהו עם עלי סאלם, ראש עיריית נצרת (חיים צח, לע"מ)

ההכרזה על צעדים אלה באה, כמובן, רק בעקבות הלחצים הבינלאומיים והאתגרים הכלכליים והחברתיים עימם מתמודדת ישראל עם כניסתה ל-OECD, ולא חלילה עקב תהליכי התפכחות שעוברים על המדינה וקברניטיה, או על חברת הרוב היהודית.

עדות לכך אנו רואים היטב בכל התהליכים שקורים מאז ההחלטה. התהליכים משקפים מדינה שנמצאת במצב סכיזופרני קשה ואשר סובלת מאי יציבות נפשית ותפקודית, עם מנהיגות ימנית לאומנית מתלהמת ומסיתה שמדברת בשני קולות ומתנהגת באופנים מנוגדים והפוכים. מצד אחד מכריזה הממשלה על השקעה כלכלית חסרת תקדים, מכירה במנגנונים הממסדיים שאחראים לחוסר השוויון הקיים כלפי החברה הפלסטינית ומבטיחה לשנותם, ומצד שני היא עסוקה בהמצאת והכתבת תנאים והתניות למימוש התוכנית שכוללים גיוס לשירות לאומי, אכיפת חוקי הבנייה ומאבק בנשק בחברה הערבית.

הערמת תנאים וקשיים על מימוש התכנית משקפת את הרמה המוסרית הירודה של ממשלת נתניהו, שמתייחסת לתוכנית ככלי לשליטה ולא כאל זכות אזרחית בסיסית. המדיניות נשארה אותה מדיניות שחפצה ועסוקה במלאכת השליטה והשמירה האדוקה והעמקת ההגמוניה והשליטה היהודית על המרחב ועל המשאבים. מהלכים אלה משרטטים בפועל את טיב היחסים ויחסי הגומלין בין הקבוצה השולטת והקבוצה הנשלטת ומגדירים מי הם האזרחים שיש להם מקום במדינה ומי לא.

לא על הלחם לבדו

אל לנו להתבלבל אל נוכח התוכנית החדשה: אנו עומדים היום בפני סכנה אמיתית של ממשלת ימין שאינה בוחלת בשום אמצעי כדי לבסס את חזונה המשיחי ואת המשך שלטונו של העם היהודי בארץ תוך דריסה אכזרית של חוקים בינלאומיים וזכויות אדם. היא עובדת בנמרצות חסרת תקדים בכל רובד אפשרי: מקדמת את מפעל ההתנחלויות והבנייה בשטחים הכבושים, מנהלת מסע רדיפות נגד ארגוני שמאל כדוגמת שוברים שתיקה ובצלם, מבצעת מעצרים נגד פעילים פוליטיים וחברתיים, מצמצמת את מרחב חופש הביטוי וההתארגנות ומוציאה את התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק, מגבירה את הפיקוח ואכיפת חוקי הבנייה בחברה הערבית ופועלת להריסת בתים, מבצעת מעצרים של צעירים ערבים בעקבות סטטוסים שפרסמו בפייסבוק, ומקדמת סדרה של חוקים כמו חוק העמותות, שמהווה פגיעה אנושה באחד מיסודות הדמוקרטיה.

לצד המהלכים המבניים האלה עסוקה ממשלת הימין גם בשכתוב ספר האזרחות, שמלאכת כתיבתו החלה בתקופתו של שר החינוך גדעון סער וממשיכה בתקופתו של בנט. למרות הביקורת משמאל הספר אכן משקף את הלך הרוחות בחברה הישראלית מזה עשור: אובדן טוטלי של המצפן המוסרי והערכי לטובת ביסוס שלטונו של הימין המשיחי וההתנחלותי.

הספר החדש עוסק בביסוס ערכי היהדות על חשבון הערכים הדמוקרטיים האוניברסאליים וקידום השיח ה"התנחלותי" הלאומני. הוא גם מהווה המשכיות למסע הדה-לגיטימציה כלפי החברה הערבית, כך למשל נטען בספר כי מרבית הפיגועים בתקופה האחרונה בוצעו על ידי ערבים אזרחים ישראל, לצד ביסוס האתניות היהודית במדינה והתעלמות מהזכויות הקולקטיביות של המיעוט הפלסטיני.

מהלכים אלה מעלים ספקות לגבי הכוונות האמתיות שמסתתרות מאחורי תוכנית החומש החדשה של הממשלה הנוכחית והנהגתה. יש לציין שתוכנית זו הוכנה על ידי דרג מקצועי, המתמחה בתחומים שונים ואשר ראה בהשקעה בחברה הערבית תנאי הכרחי למען פיתוחה הכלכלי והחברתי של המדינה כולה. אולם שיקולים אלה כנראה לא משחקים תפקיד מול הדרג הפוליטי הנוכחי, שמוכן להקריב גם את המדינה עצמה למען ביסוס שלטונו האידאולוגי. זהו אם כן סוג של הרס עצמי או סימפטומים קשים של מצב סכיזופרני מתקדם.

אבל צריך לזכור שלא על הלחם לבדו יחיה האדם. קונפליקטים וסכסוכים שונים מרחבי העולם מלמדים אותנו שהממדים הרגשיים של הסכסוך אינם פחות חשובים מהממדים החומריים והממשיים. בני אדם וקבוצות אכן מחפשים צדק, שוויון, וחלוקה שוויונית של המשאבים החומריים והסימבוליים, אולם באותה נשימה הם מחפשים גם הכרה, כבוד והערכה.

כך שהזרמת 15 מיליארד שקל איננה שווה הרבה אם המדיניות הממשלתית תמשיך לעסוק בהכפפת המיעוט הפלסטיני  וביחס של זלזול והשפלה כלפיו למען קידום האג'נדה הימנית והלאומנית שלה.

דליה חלבי היא מנכ"לית דיראסאת – המרכז הערבי למשפט ומדיניות.

> במדינת היהודים שוויון לערבים הוא בלתי אפשרי בהגדרה

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf