תהליך שלום הבנוי על הפרדה אינו הפתרון אלא הבעיה

20 שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, עלינו להכיר בכך שממשלת ברק אחראית לחורבן של היום לא פחות מנתניהו, מהססמה "אנחנו פה והם שם" ועד "רק לא ש"ס". כדי להיחלץ מהמשבר עכשיו נחוץ חזון של קיום משותף

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בזמן שמציינים עשרים שנה לפרוץ האינתיפאדה השנייה, עלינו לזכור שלאסון הפוליטי שבו אנחנו חיים  היום לא אחראי בנימין נתניהו. האסון הזה התרחש דווקא לאחר תבוסתו בשנת 1999, בתקופה הקצרה שבה שלטה ממשלת השמאל של  אהוד ברק. בתקופה הקצרה שבה היתה בשלטון הובילה ממשלה זו בפזיזות וביהירות לחורבן, לא פחות מזה. גם אם לא ניתן היה לשער את עוצמתו, אפשר היה לצפות את בואו.

כבר אין נקודות מפגש בין פלסטינים וישראלים. חומת ההפרדה, בקעה אל גרביה 31 בינואר 2020 (צילום: אורן זיו)

כבר אין נקודות מפגש בין פלסטינים וישראלים. חומת ההפרדה, בקעה אל גרביה 31 בינואר 2020 (צילום: אורן זיו)

תפיסתם העצמית המתמשכת של אנשי מחנה השלום כסמל של נאורות ושוויון הובילו אותם לעיוורון ואותנו אל התהום. באותו זמן עוצבה המציאות, שבתוכה אנחנו חיים עד היום והתקבעו הדימויים שמעצבים את המציאות. הם אלה שהעלו את הטענה שאין פרטנר, שהפלסטינים רוצים להשמידנו, שאזרחיה הערבים של ישראל הם אויבים. שם גדלה השנאה בין יהודים ובין ערבים לרמה שלא היתה כדוגמתה. שם נוצרה חרדה קיומית שהעצימה את האלימות וההתלהמות. שם חוסלה התקווה, שם חוסלה  השפה הפוליטית.

donate

כל זה נעשה על ידי ברק ושריו עוד לפני פרוץ האינתיפאדה, לאחר כישלון הניסיון בוועידת קמפ-דייויד לכפות הסדר סופי, שכל בר דעת ידע שאין לו שום סיכוי. שבויים בתפיסתם המשיחית אודות "קץ הסכסוך" ומשוכנעים שהפלסטינים ייאלצו לקבל בסוף את הצעתם הנדיבה, הם הוליכו אל ההתפוצצות הבלתי נמנעת. אז גם החלה ההסתה כנגד הציבור הערבי ומנהיגיו. נתניהו ואנשיו הובילו אמנם את השנאה וההסתה למקומות קיצוניים, אבל לא נתניהו הוא מי שהניח את היסודות למצב שבו אנחנו נמצאים היום. היתה זאת ממשלת ברק עם שלמה בן עמי, יוסי ביילין, יולי תמיר ורבים וטובים אחרים.

חשוב לעמוד על כך לא בשביל להפנות אצבע מאשימה, אלא משום שרק כך ניתן לחזור אל השאלות המרכזיות, לנסות להפיח את התקווה מתוך ההריסות. השאלה איננה חברי הממשלה, אלא העיקרון המנחה של המחנה המזוהה עם תהליך השלום: פנטזיית ההפרדה, "אנחנו כאן, הם שם", היתה סיסמת הבחירות המנצחת של ברק, סיסמה שזכויות היוצרים שלה היו של מפלגת מולדת הטרנספריסטית. להיפטר מהשטחים על מנת להיפטר מהערבים ולחזור אל הדימוי העצמי הנאור. מובילי הקמפיין הזה אכן הצליחו לממש את העיקרון המנחה שלהם – ההפרדה באופן הבוטה ביותר – על ידי שורה של הפרדות תוך המשך הסיפוח.

צריך לשוב ולהקשיב לנאום ברק בכנסת לפני צאתו לקמפ-דיוויד, נאום הנשמע כהכרזת מלחמה יותר מאשר רצון לפיוס. צריך לשוב ולקרוא את השרים והעיתונאים שליוו את הממשלה באותה תקופה, ולחזור ולשמוע אמירות נוסח "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות", זאת לאחר שיאסר ערפאת, כצפוי וכמתבקש, דחה את מה שהגדירו ברק ואנשיו כ"הצעה הכי נדיבה שראש ממשלה ישראלי יכול להציע" כבסיס להכרזה על סוף הסכסוך.

הגזענות של ההמון הפרוגרסיבי נגד ש"ס

את ההתנשאות ניתן היה לראות כבר עם נצחונו של ברק בבחירות 1999 לראשות הממשלה ברוב מוחץ. ההמון המשולהב בכיכר רבין חגג את הניצחון בצעקות שהמחישו את פנטזיית השלום שלהם: מה שהוגדר כחזרה אל "מורשת רבין", לאחר תקופת נתניהו, לא היה מלווה בקריאות לשלום, לדו קיום או לשותפות יהודית-ערבית, אלא בקריאה: "רק לא ש"ס!" – המפלגה שזכתה באותן בחירות ב-17 מנדטים, ביניהם מזרחים חרדים ומסורתים, מרביתם מהשכבות הנמוכות, חרדים ולא חרדים, גברים ונשים שהאמינו בבשורה של דרעי שדיבר על שותפות ואחריות מבלי לוותר על זהות.

באותם ימים ש"ס גם ביטאה מסר של שלום, לא רק בשל תמיכתה (או אי התנגדותה) לאוסלו, אלא בעיקר בשל המסר של שוויון לאזרחים ערבים שלו הטיף אז אריה דרעי, ואשר בשמו גם פעל (באופן חלקי) כשר פנים. ההמון הפרוגרסיבי לא הותיר למצביעי ש"ס מקום אלא בימין, בגזענותו ההמון הפרוגרסיבי הפך אותם לגזענים. תפיסת השלום שלו היתה בלי ערבים ובלי ש"ס.

מה שלא כן לגבי המפד"ל. בעוד שעל כניסתה של ש"ס לממשלה הוערמו קשיים, צירוף המפד"ל לממשלה של ברק לא עורר כל התנגדות ב"מחנה השלום". ואכן, זמן קצר לאחר הקמתה, החלה ממשלת ברק בבולמוס של בנייה בהתנחלות, בהיקף שנתניהו לא היה מעלה על דעתו בשנות שלטונו הראשונות. הבנייה, שנעשתה לכאורה בשטחים "שאין עליהם מחלוקת", השלימה בפועל את ביתור הגדה המערבית. אמנם, מאוחר יותר פרשה המפד"ל מהממשלה בשל תהליך השלום, אבל זאת לאחר שמימשה לא מעט ממטרותיה, והשלימה את תהליך הנורמליזציה של ההתנחלויות.

לא היה שום סיכוי להגיע להסדר באופן שהציע ברק. אהוד ברק, יאסר ערפאת וביל קלינטון, בקמפ דיויד בשנת 2000 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

לא היה שום סיכוי להגיע להסדר באופן שהציע ברק. אהוד ברק, יאסר ערפאת וביל קלינטון, בקמפ דיויד בשנת 2000 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

אם הפלסטינים קיוו שבחירתו של ברק תוביל לשינוי הכיוון, או לפחות תשפר במשהו את חיי היום יום, הם נחלו די מהר אכזבה מרה. בפברואר 2000 פנו עשרות אישי ונשות ציבור פלסטינים מהשטחים בקול קורא לציבור הישראלי שאותו פרסמו (על חשבונם) ב"הארץ" ובו ניסו לתאר את המציאות שבה חיו והביעו את חששם שתהליך השלום, באופן שבו הוא מתקדם, עלול להוביל לפיצוץ. הם קראו לפשרה היסטורית אבל דחו את הניסיון לכפות הסדר כתנאי לשינוי המציאות. הם שבו ועשו זאת בנובמבר 2000, בעיצומם של אירועי הדמים. זו היתה הושטת יד מצד מי שרצו להעביר מסר. אך הם נדחו בזלזול. מחנה השלום הכריז זה מכבר על קץ הסכסוך, והיה עסוק בענייניו: ריבים עם ש"ס.

בפברואר 2000 פנו עשרות אישי ונשות ציבור פלסטינים מהשטחים בקול קורא לציבור הישראלי והביעו את חששם שתהליך השלום, באופן שבו הוא מתקדם, עלול להוביל לפיצוץ

וחשוב לזכור גם שממשלת ברק, עם  בן עמי כשר לביטחון פנים וביילין כשר המשפטים – היא זו הנושאת באחריות לדיכוי הקטלני של הפגנות האזרחים הערבים בצפון, במהלכן הוצאו להורג 13 מפגינים ומאות נפצעו וממשיכים לשאת את הטראומה בגופם ובנפשם. לא שמענו אז לא את שר המשטרה ולא את שר המשפטים (האחראי על מח"ש). להיפך, שמענו מחבריהם בממשלה ובכנסת הסתה מתמשכת כלפי ההנהגה הערבית, אותה הסתה שאנחנו שומעים היום. הם אלה שהפכו את הערבים (שהצביעו עבור ברק באחוזים דומים לאלה שבהם זכה אסד בסוריה) לאויב. הם קרעו דור שלם של צעירים פלסטינים אזרחי ישראל, שגדלו עם האמונה של קיום משותף יהודי-ערבי.

ההתנגדות הפלסטינית היתה ידועה מראש

אי אפשר לטעון, כפי שטענו אחדים מדוברי ממשלת השמאל, שהם הסירו לכאורה את המסכה מעל פני ערפאת ושותפיו, שהם הראו שהפלסטינים לא מסתפקים במדינה פלסטינית ומטרתם נותרה חיסול ישראל. הם לא הסירו שום מסכה: ההתנגדות הפלסטינית היתה ידועה מראש, ודאי נוכח העמקת הכיבוש בעקבות אוסלו. היה ברור לכל שהפלסטינים לא יכולים לקבל את התכתיב, ולא היתה שום סיבה הגיונית לגרור את כולם להרפתקה שיכולה להביא אך להסלמה.

אין דרך להבין איך הם לא ראו את האסון המתקרב, אלא אם כן הם הניחו שפיצוץ יחייב לבסוף את הפלסטינים לקבל את התכתיב. כך אפשר יהיה להאשים את הפלסטינים במצבם, אזהרה שנשמעה עוד לפני ועידת קמפ דיוויד. כך הפכו הפלסטינים לבני ערובה ל"קץ הסכסוך" של הישראלים, לאשליה שפעם אולי ייווצר מומנטום שיוביל להסדר, מה שיאפשר לשמור על הדימוי הנאור והליברלי של "מחנה השלום".

פלסטיני פצוע בעימות עם המשטרה בתחילת האינתיפאדה השנייה בצומת איו"ש (צילום: יולה מונקוב, פלאש90)

פלסטיני פצוע בעימות עם המשטרה בתחילת האינתיפאדה השנייה בצומת איו"ש (צילום: יולה מונקוב, פלאש90)

לעומת זאת, אפשר להסכים שהאירועים הבהירו שבעת הזו אין תנאים להסדר קבע, שההצעות "הכי נדיבות" של ישראל אינן תואמות את המינימום הפלסטיני. ספק אם היה צריך לגרור את האזור לאסון כזה כדי להגיע למסקנה זו.

ראוי גם להבין ששורשי הפיצוץ היו מצויים כבר בהסכם אוסלו, ואפשר לטעון שהמציאות שיצר אוסלו הפכה את הפיצוץ לבלתי נמנע, גם אם איש לא יכול היה לשער לאן זה יוביל את שני הצדדים. הסכם אוסלו הפיח תקוות לחיים משותפים, והוביל גם לניצנים של פעילות משותפת, אפילו אצל אלה שהתנגדו לאוסלו וקיוו לשנות את תנאיו. את כל זה ניפצה ממשלת השמאל הזחוחה במדיניותה ההרפתקנית.

כאמור, כל זה איננו נאמר מתוך התרסה או האשמה כלפי האישים המעורבים. היה לכך מקום לפני עשרים שנה, בזמן אמת, כאשר ניסינו, המעטים שחזו את האסון המתקרב בזמן אמת, לפקוח עיניים ולהזהיר מפני הסכנה. היה טוב אם הם היו לוקחים אחריות ומנסים להבין כיצד הובילו לאסון. אבל הם מעולם לא נתנו דין וחשבון מספק, ומכיוון שכך, נותר בעיניו הדימוי המסולף של מהלך האירועים, המבוסס על דמוניזציה של הפלסטינים.

אדרבא, אחדים מבכירי הממשלה המשיכו להקדיש מאמצים אדירים להחזיק את תהליך השלום בחיים, ליצור אשליה שתאפשר להתעלם מהמציאות, ואולי גם בתקווה שבסוף תישכח האחריות לעבר. המחויבות לעיקרון ההפרדה הובילה אף לתמיכה בצעדים מוטרפים כמו ההתנתקות החד צדדית מעזה.

ומכיוון שהם אינם לוקחים את האחריות, עלינו לקחת את האחריות כי כל עוד לא לוקחים אחריות על עובדה היסטורית זו, אי אפשר להציב אלטרנטיבה לשלטון הקיים. מבלי לעמוד על אחריות השמאל למציאות השנאה והדיכוי הנוכחית, לא ניתן לעשות דבר לשינויה. כמו כן צריך להבין שכל עוד תפיסת השלום מבוססת על עקרון ההפרדה, תהליך השלום איננו הפתרון אלא דווקא הבעיה. כל עוד המטרה של השלום היא הפרדה והרצון להיפטר מהשטחים, ימשיכו גם להתייחס אל האזרחים הערבים כאל בעיה דמוגרפית. המשך תהליך השלום על בסיס עקרונות אלה לא יוביל אלא להחרפת האלימות ולהצדקת הדיכוי.

מאבק משותף לדה-קולוניזציה

מול ההפרדה יש להעמיד חזון חלופי, חזון של שוויון לאומי ואזרחי, של הכרה הדדית ושל שותפות. מול ה"וילה בג'ונגל" של ברק, להעמיד חזון של קיום באזור שבו אנו חיים. אינני מדבר בשם פתרון זה או אחר, ואינני מוצא טעם לדבר על הסדרים. מדינה פלסטינית (אפילו זמנית) יכולה להוות הסדר לשם הרחבת האוטונומיה הפלסטינית, אבל היא לא קץ הסכסוך. גם אני סבור שאין כיום הסדר סופי, אבל זה לא יכול לשמש הצדקה למציאות האימה הממשיכה להתקיים, ואשר נוצרה בעקבות אוסלו ובעיקר אחרי שהשמאל זכה לניסיון נוסף בשנת 2000. אני מאמין שהסדר כזה יכול להתממש רק במסגרת אזורית, והאזור כולו מדמם ורווי עצב.

אבל גם כאשר האופק נראה רחוק, יש צורך לסמן את הדרך, צריך להבין למה אין פתרון באופק, ומה כן אפשר להשיג. חזון יהודי ערבי משותף, כלומר מסגרת למאבק משותף לדה-קולוניזציה, הוא המסגרת היחידה האפשרית כיום. לא תכניות ומסמכים אנחנו צריכים, אלא מתווה לקיום דו לאומי שוויוני.

בשנות השמונים כבר טען מירון בנבנישתי שהמציאות בלתי הפיכה, שלא ניתן לחזור לגבולות 67. הוא לא ויתר על תודעתו ומחויבותו הלאומית, אבל הוא גם לקח אחריות על מעשים שבהם השתתף ואשר במסגרתם מוסדה "אי הפיכות" זו. מתוך חווייתו הילידית הייחודית, הוא כיוון לחזון של קיום יהודי-ערבי משותף.

הבלתי הפיכות של היום שונה מהבלתי הפיכות של שנות השמונים. בשנות השמונים היתה מציאות של כיבוש שנראה בזמנו נורא, אבל בהשוואה למציאות של "השלום" הוא נראה כמו גן עדן. הבלתי הפיכות ההיא כללה גם היבטים רבים של היכרות הדדית, ומקומות של מפגש מעבר ל"אנושי" או ל"הומניטרי". היום הבלתי הפיכות היא קשה הרבה יותר. קשה לבנות חזון של קיום משותף, בוודאי של שוויון לאומי ושוויון אזרחי, לאחר שדורות כבר גדלו לשנאה, ולאחר שההיכרות של פלסטינים עם ישראל וישראלים נעלמת כמעט לחלוטין.

רבנו נחמן מברסלב לימד אותנו שאם אפשר לקלקל, אפשר גם לתקן. ומכל מקום ייעודנו הוא לתקן. בכל זאת זה הרבה יותר קשה. אבל רק מתוך המודעות לכך שאנחנו נמצאים במצב של חורבן, נוכל למצוא גם את הניצנים של עמדה פוליטית אחרת, עמדה המפרידה בין קץ הסכסוך (שאותו ניתן להשיג רק במסגרת של שוויון מלא) המוצב כחזון, ובין קץ הכיבוש כמשטר השולל זכויות יסוד. מסגרת דו-לאומית מאפשרת לנו לחשוב בעת ובעונה אחת גם על לאומיות יהודית וגם על לאומיות פלסטינית, אבל גם על ההכרה שלא ניתן לדבר על האחת מבלי לדבר על השנייה. לא הפרדה תבטיח את קיומן העצמי.

דבר אחד ברור: חשיבה זה לא יכול להתרחש כשהבסיס הוא רק לא ש"ס. אי אפשר להילחם בעקרונות ההפרדה על בסיס כזה.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

רוצה להתחתן בסוריה? קודם כל תתאסלם

תחקיר על נישואים מעורבים בסוריה חושף הפרות קשות של זכויות אדם ושל זכויות הילד. התחקיר תיעד זוגות שחייהם הפכו לבלתי אפשריים בעקבות החוק שאינו מכיר בנישואים בין אישה מוסלמית לגבר לא מוסלמי, וחלקם נאלצו לעקור לשבדיה ולברזיל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf