שתיקת הנציגים החרדים בענייני מלחמה ושחיתות מנוגדת להלכה

בתקופה האחרונה גועשת הרשת בעניין חשדות לשחיתות לכאורה של שרת התחבורה מירי רגב, שנחשפו בתחקיר המקור. משום מה, בביקורת זו לא מוזכרת, אפילו בדרך אגב, העובדה כי במשרד התחבורה מכהן כבר שנים סגן שר חרדי, הרב אורי מקלב. לכאורה, ככל שחשדות האלה מבוססים, היה עליו לדעת לפחות חלק מהדברים.

באופן דומה, פורסמה לאחרונה ברשת דרישה של חברי כנסת שונים מהמפלגות החרדיות והדתיות לפטר את השוטרים, שגילו לכאורה אלימות ביחס לחרדים שהתפרצו מתחם בהר מירון, בניגוד להנחיות. אבל חברי כנסת אלה לא השמיעו דרישה דומה ביחס לאלימות המשטרה כלפי ערבים, יוצאי אתיופיה, מפגינים בקפלן וכן הלאה.

באופן כללי, כמעט ולא שמענו מנציגי ציבור חרדים כל אמירה ביחס לכל מה שמעסיק אותנו כמדינה בשמונת החודשים האחרונים – להוציא סוגיית גיוס בני הישיבות, שהיא הלחם והחמאה שלהם: לא בנוגע להחזרת החטופים, לא בנוגע לסוגיות ביטחוניות, לא בנוגע לסיום/אי סיום המלחמה וכן הלאה.

נדמה, כי התרגלנו כבר שחברי כנסת החרדים דואגים לקהל המצביעים שלהם, והפסקנו לפתח ציפיות שיביעו עמדה בנוגע לסוגיות ערכיות, שעל פניו אינן נוגעות לקהל זה. בשורות הבאות אנסה לאתגר תפיסה זו, גם מבחינה ערכית וגם מבחינה תועלתנית:

מבחינה ערכית, המשנה במסכת ביצה אומרת: פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ (כלומר, בשבת, כמו שאסור לעשות מלאכה, צריך לדאוג שבעלי חיים השייכים לאדם לא יבצעו מלאכה. על דרך זה אסרו חכמים, שבעלי חיים יטלטלו על גופם חפצים שאינם מוגדרים כפרטי לבוש).

הגמרא שואלת (דף כ"ג ע"א) איך אפשר לדבר על פרתו של ר' אלעזר בן עזריה, הרי ר' אלעזר בן עזריה היה ידוע כעשיר מופלג, ובהונו עשרות אלפי פרות. על זה מתרצת הגמרא, שהמקרה כלל לא אירע בפרה שלו, אלא בפרה של השכן שלו, והאירוע נקרא על שמו, מכיוון שהוא לא מיחה. אנחנו מסיקים מכך, כי מצופה מאדם, המתנהג בהתאם להלכה, לא רק שיתנהג בעצמו לפי ההלכה, אלא גם לדאוג שאחרים יתנהגו בהתאם לכללי ההלכה, הצדק, המוסר וכדומה.

מבחינה תועלתנית, שיעור לא מבוטל בחברה החרדית מתמודדים עם לא מעט סוגיות, שאינן סוגיות קלאסיות המעסיקות בשגרה את החברה החרדית. כך, חרדים לא מעטים גרים בערים שאינן מוגדרות כערים חרדיות; לא מעט חרדים שמאלנים עלולים להיקלע למחאות המזוהות עם השמאל הישראלי; לא מעט חרדים משרתים בצה"ל, וסוגיות שנוגעות למלחמה מאוד רלוונטיות להם; וכן הלאה.

ניתן היה לצפות שנציגי ציבור החרדים ידאגו גם לאוכלוסיות אלה. אך בחברה החרדית, למרות תדמיתה כמגזר בעל חוסן וגיבוש פנימי (תדמית שמושפעת בעיקר מכוחו הפוליטי הגדול), סובלים רבים מאפליה ומפגיעה חמורה בזכויותיהם.

הפגיעה מתאפשרת, בין היתר, כיון שלעתים קרובות המוצא האחרון העומד בפני אוכלוסיות חלשות, הוא פנייה לבתי משפט, דבר אשר אסור בתכלית האיסור ומלווה בסנקציות חמורות, בהתאם לפסיקה המקובלת בחברה החרדית.

לסיכום, כאשר נציגי החברה החרדית ממלאים את פיהם מים בסוגיות שעל סדר היום הלאומי, הלא-חרדי במובהק, הם לא רק מפירים נורמה הלכתית ומוסרית, אלא גם פוגעים בחלקים לא מבוטלים של האוכלוסייה, שאנחנו נוהגים לחשוב לעתים קרובות שהם מייצגים.

יעקב יוסף טייכמאן הוא פעיל חברתי בחברה החרדית