שיר מפרסית: המכתב
מאת ז'ילא מוסאעד
אין מענה מאיש
לא מן המוכר
ולא מן הזר
מזה זמן רב שהקולמוס נשבר
הניירות הפכו לעיסה
ומדיפים את ריחה של שתיקה שהחמיצה
בשעת בין ערביים
זה לא עניין של שנה או שנתיים;
הדוור לא הגיע כבר אי אלו שנים
הציפייה לא מרפה ממשקוף הדלת
בסופו של דבר
מוכרח להיות מישהו שליבו כבד עליו כל כך
שהפקעת בגרונו לופתת כל כך
שמתגעגע אלי כל כך
עד שיימצא שוב את העט
אני מחכה ליום
שבו יגיע לידי מכתב
מכתב שמריח כמו דם שנקרש
שנכתב בחושך
ללא שם אך מוכּר
ואני אפתח אותו
ואקרא אותו בקול רם מאוד
ברחובות
בשווקים
בגנים הציבוריים
ובכיכרות
בכיכרות
בכיכרות
ואקרא ואקרא
שיישמעו כולם ויידעו
שכאשר הכאב הוא מחט הדוקרת
בבשר קרבייך
והצלפות השוט ניחתות
על שלוש מאות וחמישים אלף העצבים החשופים של פנייך
כדי שתברכי על השקר
הסָפק סותם את התדרים של קולך
אני אקרא את המכתב בכל יום
בדרכים הדוהרת במהירות אל העתיד
בגזוזטראות הנפתחות אל עבר
עננים ריקים מגשמים וריקים מאלוהים
מכתב שלא חתום עליו גוף
אלא עַם
בואו
התאספו
הקשיבו
אני אקרא את המכתב בכל יום
במקום כלשהו בעולם
בשפת האהבה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
