newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שינוי המצב הקולוניאלי עובר בתנועה שבה היהודים הם מיעוט

אבראהים אבו לועו'ד ובהאא אבו לבן, ילידי יפו שגלו בנכבה, כתבו בשנות ה-70 ספר שחזה למעשה את נפילת המשטרים הקולוניאליים באפריקה. המשטר בישראל/פלסטין שרד. מה הלקח שאפשר ללמוד מההצלחות במקומות אחרים

מאת:

אבראהים אבו לוע'וד נולד בשכונת מנשיה שעל שפת ימה של יפו באביב שנת 1929. שנתיים אחריו נולד בעיר בהאא אבו לבן. העיר היתה ביתם ופלסטין היתה עולמם. בה צמחו, התחנכו וסיימו את לימודיהם התיכוניים. ב"נכבה" של שנת 1948 אולצו שניהם לנטוש את ארצם, ומאז נמנעה שיבתם אליה.

עד שלא תמומשנה כל הזכויות של הפלסטינים, הן כפרטים והן כקיבוץ לאומי, לא יושג קץ לסכסוך. אישה פלסטינית חולפת ליד מיצג חומה בהפגנה במחסום המנהרות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עד שלא תמומשנה כל הזכויות של הפלסטינים, הן כפרטים והן כקיבוץ לאומי, לא יושג קץ לסכסוך. אישה פלסטינית חולפת ליד מיצג חומה בהפגנה במחסום המנהרות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אבו לוע'וד, פליט חסר כל, עלה בביירות לספינה שהשיטה אותו לארה"ב. שם דבק בלימודיו, השלים דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון וצורף לחבר המרצים במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת נורת'ווסטרן שבשיקגו.

אבו לבן היגר לקנדה, השלים דוקטורט בסוציולוגיה וצורף לחבר המרצים באוניברסיטת אלברטה. במשך שנים זכה להערכה רבה על תרומתו לחברה הקנדית. הנה כך איבדה ארצנו שני אנשים חכמים, שבנסיבות אחרות היו יכולים להיות חברינו, עמיתינו ומורינו כאן.

בשנת 1974 ערכו אבו לוע'וד ואבו לבן ספר, "משטרי מתיישבים באפריקה ובעולם הערבי – אשליית היציבות" שמו. המאמרים שקובצו בו דנו בארבע חברות שונות זו מזו: אנגולה, מוזמביק, דרום אפריקה וישראל. שתי הראשונות נשלטו בידי פורטוגל מזה כארבע מאות שנה, האחרונות היו מדינות עצמאיות. המאמרים הדגישו את הדמיון המבני ביניהן: ארבעתן היו חברות מתיישבים קולוניאליות.

לא הורשה לחזור ליפו. איבראהים אבו לוע'וד

לא הורשה לחזור ליפו. איבראהים אבו לוע'וד

ארבע החברות דמו בתולדותיהן. בעברן היה ניתן להבחין בפרקיו הטיפוסיים של סיפור המעשה הקולוניאלי, שתחילתו במקום כלשהו באפריקה או באסיה. שם שוכנת ארץ שמיושבת בדלילות. יושבות בה קהילות ילידים שמתפרנסים מחקלאות, מגידול בעלי חיים, מייצור מוצרים פשוטים וממסחר. רובם המכריע אינו יודע קרוא וכתוב. דרגת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית נמוכה אצלם.

באירופה הרחוקה אנשים מתוודעים לקיומה של ארץ זו, והם נותנים עינם בה. מניעיהם מגוונים. חלקם סוחרים ויזמים שמחפשים מקום שבו יוכלו להתעשר. חלקם נרדפים באירופה בשל דתם או לאומיותם ומחפשים גאולה בארץ חדשה. חלקם חשים תקועים בעריהם וכפריהם המשמימים ומחפשים מרחב חיים חדש. חלקם רומנטיקנים והרפתקנים שמחפשים חיים בטבע הבתול. חלקם משתוקקים לבנות חברה טובה במקום שבו השמרנות האירופאית לא תבלום אותם.

אחד אחד, בקבוצות ובגלים, מגיעים המהגרים האירופאים אל הארץ המאווה. הם מכים בה שורש, ובחלוף הזמן נהפכים לחברת מתיישבים. תמיד הם נתמכים, בין כספית ובין פוליטית, על ידי גורמים אירופאיים בעלי עניין. לעתים, חברת המתיישבים מתפקדת כשלוחה של מדינה אירופית, לעתים היא מקיימת קשרים של תן וקח עם מעצמה מערבית שמסייעת בהגנתה, ובדרך כלל היא גם מפתחת סוג של אוטונומיה.

צפה את השבריריות של המשטר הקולוניאלי. בהאא אבו לבן

צפה את השבריריות של המשטר הקולוניאלי. בהאא אבו לבן

בתחילה המתיישבים מגששים דרכם בזהירות ומסתפקים במועט. אחר כך, כשמספרם גדל, התלהבותם מתעצמת וחזונם תופח, המקום כבר צר להם והם מתחילים לדחוף. בכסף ובשלמונים, באיומים ולעתים בנשק חם ביד הם דוחקים את הילידים החוצה מאדמותיהם, והולכים ומרחיבים את נחלותיהם המניבות.

אדנות אתנית ואדנות כלכלית

אט אט בונים המתיישבים במרחבי המחיה שלהם מערכות ניהול ומוסדות חקיקה ושלטון אקסקלוסיביים שבהם לילידים אין חלק. המוסדות מאפשרים להם חשיבה אסטרטגית וריכוז כוחות בשירות האינטרס ההתיישבותי, ולכן השטחים שבשליטתם מתרחבים, ומפעליהם הכלכליים, פרי חריצותם, מפרנסים אותם ומשפרים את מצבם.

חברת המתיישבים מפתחת תדמית עצמית מגובשת, מודעות לצרכיה הקבועים ונאמנות לחזונה הקבוצתי. ובכל זאת אליה וקוץ בה: המתיישבים מעטים ואילו הילידים רבים מהם לאין ערוך וגם נמצאים בכל מקום. המתיישבים מתנדנדים תמיד בין רצונם לשמור על גבול ברור בינם לבין הילידים לבין הפיתוי לחיות עמם קרוב כדי שיקל להעסיק אותם ככוח עבודה זמין וזול. כשהם בוחרים באופציה השנייה מתעבים יחסי האדנות: אל האדנות האתנית שהתמסדה נוספת אדנות כלכלית.

מגיע שלב שבו הילידים, אשר הגיבו תחילה באדישות ואחר כך בסקרנות, מתחילים לחשוד במתיישבים, אחר כך לפחד ואחר כך להתנגד, אבל זה לא עוזר להם: המתיישבים מאורגנים היטב וחזקים מהם. לרשותם עומדות טכנולוגיות מבוססות מדע, סולידריות קבוצתית חזקה, מסגרות פוליטיות יעילות ונשק משוכלל. מול חניתות וחרבות הם מציבים מקלעים ותותחים מרחיקי ירי.

השלבים של ההתיישבות דומים. עבדים במוזמביק במאה ה-19 (ויקימדיה)

השלבים של ההתיישבות דומים. עבדים במוזמביק במאה ה-19 (ויקימדיה)

שוב ושוב סופגים המתיישבים אבידות קשות בנפש, אך הם אינם נסוגים. אין להם לאיפה, והם מאמינים בצדקתם. מבחינתם הם מגינים על מיזם אנושי מלבלב מפני איבתם של קנאים פרימיטיביים, ותוך כך מסמנים את קו ההגנה של הציביליזציה במאבקה עם הברבריות. צעד אחר צעד, נהפכים המתיישבים לאדוני הארץ, והילידים אשר הובסו (בינתיים) נהפכים לנתיניהם המנוהלים.

בשנת 1974, כשאבו לוע'וד ואבו לבן הוציאו את ספרם לאור, שרר מזה שנים רבות בארבע הארצות שתיארו סדר חברתי ומדיני מובחן, מנומק ומעוגן בחוק ובמנהג: כל אחת מהן גילמה גירסה של המצב הקולוניאלי.

במצב קולוניאלי יושבות בארץ אחת, זו לצד זו, שתי חברות מושרשות – חברת המתיישבים וחברת הילידים. אלו וגם אלו חיים בארץ זו מזה שנים רבות. היא מולדתם והם בניה ובנותיה. ההשתייכות לחברות נקבעת לפי המוצא, וקשה להתחמק ממנה.

בחוויית המתיישבים הארץ שייכת להם. הם מחזיקים באמתחתם ראיות כבדות משקל (לטעמם) התומכות בטענתם לבעלות. הם מחזיקים בתודעה עצמית היסטורית ומטפחים נרטיבים קבוצתיים. הם תורמים בעקביות תרומות חשובות לפיתוחה של הארץ. הם מנהלים חיים תרבותיים יציבים. הם עם האדונים. הם מנהלים את הארץ ומחוקקים את חוקיה. הם נהנים מזכויות יתר, הם שולטים ברוב הקרקעות, הם אמידים יותר (בממוצע) מהילידים ורמת ההשכלה בקרבם גבוהה יותר. הם תמיד מגינים בקנאות על המבנה הפוליטי שעיצבו.

לעומתם, הילידים הם הקבוצה החלשה והמנוחשלת באוכלוסייה. הם מופלים לרעה מבחינת החוק והמנהג. רמת ההשכלה אצלם נמוכה, רובם עובדים בעבודות שאינן דורשות הכשרה מקצועית ממושכת, הם גרים בצפיפות. הם זוכים לשירותי בריאות שרמתם ירודה, ושיעור תמותת התינוקות גבוה בקירבם. יכולתם לטפס בסולם הסוציו-אקונומי מוגבלת.

גם זכויותיהם הפוליטיות מוגבלות, והשתתפותם במוסדות השלטון שולית ומווסתת בקפידה. האפליה הממושכת הצמיחה בלבבות רבים מהם נרגנות כרונית. האמיצים שבהם מערערים בפומבי על הסדר המפלה, ומדי פעם מציתים מחאות המוניות. אחרים מתארגנים במחתרות, נוטלים נשק ביד ומפתיעים את בני ארצם במתקפות גרילה נגד הסדר המאוס.

המתיישבים סופגים אבידות אבל ממשיכים. המחתרת באנגולה (צילום: ויקימדיה)

המתיישבים סופגים אבידות אבל ממשיכים. המחתרת באנגולה (צילום: ויקימדיה CC BY 4/0)

אלימות-הנגד של המשטר מצליחה להכיל אותם, אך לא מצליחה לחסלם. ההתנגדות הילידית הכבושה והגלויה, המוסרית והפוליטית והחמושה, מאיימת על המתיישבים. הקונפליקט הבין קהילתי הכרוני מתגלגל מעת לעת למעשי זוועה. המתיישבים רואים בילידים פראי אדם, שאם רק יזכו בכוח ירוצצו את ראשיהם, ויזרקו אותם לים.

כדי להסות ולרסן אותם, משלחים בהם המתיישבים את הצבא ואת המשטרה, את המלשינים ואת הפרובוקטורים, את משתפי הפעולה ואת השירות החשאי, על חוקריו ומעניו. כולם מגויסים ומגובים כדי לפתות את מי שאפשר, להשתיק את מי שצריך, ולהרוג את מי שחייבים. המצב הקולוניאלי הוא מצב ותיק. למרות שהוא רצוף במחאות, בזעקות כאב ובטלטלות בסדר גודל בינוני, הוא נראה יציב. הסכסוך הבין קהילתי נראה לרבים כגזירת גורל שאין לה פתרון.

לחץ מבפנים וביקורת מבחוץ

הטענה של אבו לוע'וד ואבו לבן היתה שבניגוד למראית העין, מצבים קולוניאליים אינם מצבים יציבים. הלחץ העקבי מצד הילידים מציב בפני המתיישבים אתגר מתיש. הסדר המדיני והחברתי הקולוניאלי, שמפר בגסות את עקרון שוויון הזכויות, סותר את מושגי הצדק והאנושיות שבהם מחזיקים דמוקרטים בימינו, ולכן אלו ממררים את חייו מבפנים ומבחוץ. בנסיבות היסטוריות מסוימות, הלחץ מבפנים והביקורת מבחוץ עשויים לפרק את המשטרים האלה.

בשלוש מארבע הארצות שנידונו בספרם, ההיסטוריה פירגנה לטענה של אבו לוע'וד ואבו לבן תוך זמן קצר. הסדר הקולוניאלי באנגולה ובמוזמביק קרס בשנת 1974, לאחר הפיכה צבאית שהפילה את המשטר הדיקטטורי בפורטוגל. תנועות השחרור של הילידים פתחו במשא ומתן עם השליטים החדשים, ולאחר שנה קיבלו לידיהן את השלטון בארצותיהם.

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה פורק כעשרים שנה אחר כך, לאחר מאבק ממושך שניהלו נגדו כמה גופים, שהמאורגן והיציג שביניהם היה הקונגרס הלאומי האפריקאי, שבהנהגתו עמדו זה לצד זה ילידים (רוב) ומתיישבים (מיעוט), כולם כאחד דבקים בתביעתם לכונן בארצם משטר דמוקרטי שוויוני. לאחר כארבע שנות משא ומתן בין הממשלה לקונגרס הלאומי האפריקאי, נערכו במדינה, לראשונה בתולדותיה, בחירות ארציות כלליות, הקונגרס הלאומי זכה בהן ברוב וכונן במדינה דמוקרטיה שוויונית.

מה קרה למתיישבים? באנגולה ובמוזמביק ביטול הסדר הקולוניאלי היה כרוך בהרס חברתם. כמעט כל בני הקבוצה האתנית הפורטוגזית עזבו מתוך פחד, או גורשו בידי השלטון הילידי, ורבים מהם נהפכו לפליטים עניים בפורטוגל.

לאחר 400 שנות קולוניזציה פורטוגזית גם חלק מזכרם נמחה. במוזמביק שונו שמות של רחובות ומקומות, שציינו אנשים או אירועים בהיסטוריה של פורטוגל. גם שם הבירה הוותיק שונה: לא עוד לורנצו מרקש אלא מאפוטו.

את המאבק נגד המשטר הקולוניאלי מובילים הילידים. הכניסה למויזאון האפרטהייד בדרום אפריקה (צילום: ג'ורג'יה פופלוול CC BY NC 2.0)

את המאבק נגד המשטר הקולוניאלי מובילים הילידים. הכניסה למויזאון האפרטהייד בדרום אפריקה (צילום: ג'ורג'יה פופלוול CC BY NC 2.0)

בדרום אפריקה התפתח תהליך שונה. במשא ומתן בין מפלגת השלטון לבין הקונגרס הלאומי גובשה חוקה מוסכמת, שבה נקבע שהמשטר הדמוקרטי העומד לקום יכבד את עקרון שוויון הזכויות של בני האדם בלא קשר למוצאם, גזעם, לאומיותם ומינם. הוצהר שזכויותיהם האישיות והקבוצתיות-תרבותיות של בני חברת המתיישבים תכובדנה בקפידה, ולא תופעלנה נגדם אפליה או נקמנות. המדינה שהפרידה והדירה תיהפך למדינה מכילה. הנס המקווה קרה. המשטר החדש קם בלא גילויי אלימות כלפי המתיישבים. הם, בניהם ונכדיהם יושבים ומתפרנסים שם גם היום.

הנה לקח שאפשר להסיק, עם כל הזהירות, מניסיונן של אנגולה, מוזמביק ודרום אפריקה. ראשית, המאבק לסילוק המצב הקולוניאלי מונהג תמיד על ידי קורבנותיו – בני חברת הילידים. לא משום שהם הומניים יותר מהמתיישבים, אלא משום שיש להם אינטרס דוחק לשנות את השיטה.

התמיכה במאבק צפויה להיות תופעה צנועה בחוגי המתיישבים, כי השיטה משרתת את האינטרסים הכלכליים, התרבותיים והזהותיים-קבוצתיים שלהם. מתיישבים המערערים על השיטה יהיו תמיד מיעוט קטן. מאמציהם לעשות נפשות לעקרון השוויון בחוגיהם ה"לבנים" צפויים לנחול הצלחות צנועות. עוד לא קרה ש"קבוצה לבנה" תעביר על דעתו "ציבור לבן" גדול ותשכנע אותו לוותר מרצונו על אדנותו בארץ.

עם זאת, יש חשיבות רבה להצטרפותם של מתיישבים שוויונאים למאבק. כל אדם הגון הוא נכס יקר ערך. כשילידים ומתיישבים צועדים ברחובות, שכם אל שכם, הפחד של המתיישבים מהשינוי פוחת, והאמון באפשרות לחיות יחד הולך ומתחזק. אנשים מהרהרים בינם לבין עצמם, שמא מה שאפשרי היום בתנועה יתאפשר בעתיד גם במדינה.

מפגין פלסטיני על רקע התנחלות עפרה בגדה המערבית (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש 90)

מפגין פלסטיני על רקע התנחלות עפרה בגדה המערבית (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש 90)

והנה עוד כמה לקחים. ראשית, כוחו של המחנה הנאבק לסילוק המצב הקולוניאלי אינו פונקציה של עוצמתו הצבאית. אף אחד מהארגונים שלחמו נגד השיטה הקולוניאלית לא הביס את המדינה. לו רצתה בכך – היתה המדינה ממשיכה להכיל את הארגונים או למעוך אותם. כוחו של המחנה הנאבק לשינוי נגזר מסבלם הגלוי של ההמונים הילידים המופלים לרעה, מהלחץ של ההמונים על השלטון, מהתמיכה במאבק מצד איגודים אזרחיים ומצד אינטלקטואלים, ומכך שהנאבקים חורתים על דגלם את עקרון שוויון הזכויות – אבן היסוד של הדמוקרטיות הליברליות.

שנית, ילידים הנאבקים לשינוי השיטה אינם מסכימים לקבל פחות ממשטר חדש המבטיח שוויון זכויות מלא. בלי טריקים ובלי הונאות. כל הניסיונות לפתותם להשלים עם משטר אדנות "לבנה" ממותן ומרוכך צפויים להידחות.

שלישית, על מנת לבטל את הסדר הקולוניאלי ולהחליפו בסדר מכיל ושוויוני, נחוצה תוכנית פוליטית ברורה שמציבה את הכלת כולם ואת שוויון הזכויות הגמור כערכי יסוד. נחוץ גם אורך רוח: תוכנית זוכה לאמון הציבור רק אחרי שהתנועה האנטי-קולוניאלית דבקה בה במשך שנים, חרף השינויים הבלתי נמנעים בתנאי המאבק. רק בחלוף שנים נפתח בדמיונם של מתיישבים הצוהר, שדרכו הם מסוגלים לדמיין את עצמם חולקים את השלטון עם הילידים. ולבסוף: מאבק אורך זמן רב, אך אורכו אינו הצדקה לפסימיות או לפרישה. יש תוחלת למאבק הזה.

רבים בינינו סולדים מהתמדת המצב הקולוניאלי כאן, ושואלים את עצמם בכנות מהי הדרך היעילה להיאבק נגדו. האם אפשר ללמוד מהמאבקים שנוהלו בחברות מתיישבים אחרות?

יש להיזהר מפשטנות בעניינים האלה. לדוגמה, אין לנו הרבה מה ללמוד מההצלחות של מאבקי הילידים באנגולה ובמוזמביק, כי אלה היו כרוכות בטרגדיה אנושית: פירוק חברת המתיישבים וסילוקם מארץ מולדתם. להבדיל, יש לנו הרבה מה ללמוד מהניסיון הדרום אפריקאי.

צריך גם לתת את הדעת לכך שבארצנו פלסטין/ישראל, המצב הקולוניאלי חריג מבחינה דמוגרפית. בחברות המתיישבים הקולוניאליות הטיפוסיות, המתיישבים היו מיעוט. בשנות השבעים, שיעור המתיישבים הפורטוגזים באוכלוסיית אנגולה היה 6%, שיעורם באוכלוסיית מוזמביק היה כ-3%, ובדרום אפריקה בשנות השמונים נמנו עם "הלבנים" רק כ-19% מהאוכלוסייה.

לעומת זאת, בגבולות מדינת ישראל, המתיישבים היהודים הם רוב ברור באוכלוסייה, ובין הירדן לים אוכלוסיית המתיישבים ואוכלוסיית הילידים שוות פחות או יותר בגודלן. מהנתונים הדמוגרפיים שלנו נגזר שבארצנו אין בכוחו של עם הילידים הפלסטיני לחולל שינוי לבדו. הוא זקוק להרבה יהודים לשם כך. בה בעת, הערעור של הפלסטינים על הסדר הקולוניאלי הוא כוח שאי אפשר להתעלם ממנו, כי תומכים בו למעלה משישה מיליוני איש, אשה וילד המתגוררים בארץ קטנה וצפופה.

בכפוף לחובת הזהירות, הנה כמה תובנות שאפשר ללמוד. ראשית, אין תוחלת לכל תוכניות הפשרה והפיוס שמנפקים מזה עשרות שנים חוגים ציוניים מתונים בארצנו, המבקשים לשמור על יסודות האדנות היהודית, לקרצף ממנה את גידול הפרא של הכיבוש ולהשיג בתמורה הודעה פלסטינית על קץ הסכסוך. אין קהל פלסטיני לתחבולות האלה. הפלסטינים לא יאמצו אל לבם שום תוכנית שנותנת להם פחות משוויון מלא. עד שלא תמומשנה כל הזכויות של הפלסטינים, הן כפרטים והן כקיבוץ לאומי, לא יושג קץ לסכסוך.

שנית, החזון החברתי והמדיני היחיד שעשוי לגייס למאבק משותף כנה מסה נכבדה של ערבים ומיעוט משמעותי של יהודים הוא זה שיעמיד כעקרון יסוד את התביעה לשוויון זכויות גמור וכולל של כל תושבי הארץ. בחזון זה תתבטא ההכרה כי הארץ שייכת לכל בניה ובנותיה, אזרחיה ותושביה, הנוכחים והנפקדים, ללא הבדל אישי וקיבוצי, לאומי, דתי, תרבותי ומגדרי.

בגלל המצב הדמוגרפי, הפלסטינים לא יכולו להסתמך רק על עצמם. חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, מוסי רז, מיכל רוזין ודב חנין בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו)

בגלל המצב הדמוגרפי, הפלסטינים לא יכולו להסתמך רק על עצמם. חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, מוסי רז, מיכל רוזין ודב חנין בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו)

חסידי חזון זה יתבעו ממדינת ישראל לבטל את כל החוקים, התקנות, הנוהגים, המוסדות והרשויות של המדינה, המפלים בין האזרחים היהודים לערבים. הם ידחו מעיקרו את המבנה האדנותי והמפלה של המדינה היהודית ויעמידו במקומו חזון של מדינה דמוקרטית משותפת, מדינה של כל אזרחיה.

הם ידרשו ממדינת ישראל להכיר באחריותה לעוולות שנגרמו לבני העם הפלסטיני, ולפעול לתיקונן. הם ידרשו להכיר בזכותם של פליטי פלסטין לשוב לארצם ולשקם את חייהם לצד שכניהם. חסידי חזון זה יתבעו לפרק את הכיבוש בגדה המערבית ואת המצור על יישובי רצועת עזה, כדי לאפשר לתושביהן להכריע בחופשיות על עתידם המדיני. זו תהיה תביעה שיוויונאית אלמנטרית: מה שמגיע לאזרחי ישראל, מגיע בה במידה לפלסטינים בשטחים.

שלישית, בתנועה שתגבש את החזון הזה וגם בהנהגתה, הערבים יהיו רוב והיהודים מיעוט. השיח בה יתנהל בערבית ובעברית. תחילה זה יביך חלק מהאנשים, אך לא יקשה להתרגל לזה. במוסדות האיחוד האירופי מסתדרים עם קשיים לשוניים גדולים יותר. כוחה של תנועה כזו, אם תצלח דרכה, ינבע מתמיכתו של ציבור ערבי גדול וציבור יהודי צנוע, ומהעוצמה המוסרית של חזונה. דבר לא יובטח לה, פרט לכך שיקשה על לאומנים יהודים וערבים מוכי שגעון האדנות בארצנו לחסום אותה.

הדרך תיארך. אנשים מסורים שייתקפו חולשה, יוכלו לשלוף מכיס המעיל פתק שטמנו מבעוד מועד ובו משפט אחד של נלסון מנדלה: "רבים מאתנו יצטרכו שוב ושוב לעבור בגיא צלמוות, לפני שנשיג את פסגות שאיפותינו". בכיס הנותר, משהו להתנחם בו, יחזיקו פתק נוסף ובו תובנתו הממזרית של רבי טרפון במסכת אבות שבמשנה: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". מנדלה וטרפון ישמשו להם גחליליות באפילה.

ד"ר אנדרה דרזנין הוא פסיכולוג קליני

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רועים פלסטינים בבקעת הירדן. השימוש בשטחי אש הפך שיטה להרחקתם מהמרעה (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

רועים פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

ללוות רועים פלסטינים בתענית אסתר: על החטאים האלה אני צם

בעוד הרחפן שהפעילו המתנחלים כדי להניס את עדרי הפלסטינים חג מעל, חשבתי על החטא הכפול שעליו אני מבקש לכפר על ידי הצום: רווחי הכיבוש מהם אני נהנה כחלק מהעם הכובש, והעובדה שכמו רבים אחרים, איני עושה מספיק כדי לשים לזה סוף

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf