newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אין לאן לברוח: שותפות פוליטית ערבית-יהודית היא הכרח

עד עכשיו השמאל הישראלי הדיר מכל שותפות את החברה הערבית שאומנם עוברת פלסטיניזציה, אך בכל זאת משתלבת בכלכלה ובאקדמיה הישראליים. בנוסף, כשחושבים גם כמה מהערבים תמכו השנה במפלגות שמאל, אין מנוס מלחשוב כי התנאים הבשילו לשותפות אמיתית

מאת:

תוצאות הבחירות בחברה הערבית היממו את כולם. אף אחד לא האמין לאזהרות הרבות שצפו לפני הבחירות את אחוז ההצבעה הנמוך. כולם חשבו שבפועל הציבור הערבי ייצא להצביע, ושאחוז ההצבעה יקטן רק במעט בהשוואה לבחירות של 2015. במפלגות הערביות היו בטוחים כי אחוז ההצבעה יהיה בין 55-60 אחוז. כך גם פיללו אנשי כחול לבן, שרצו שהגוש שלהם יהיה יותר גדול בזכות כוחן של המפלגות הערביות.

אובדן שלושה מנדטים של המפלגות הערביות וחזרתן של המפלגות היהודיות לזירה הפוליטית הערבית – כאשר אלה גרפו 28 אחוז מהקולות בהשוואה ל-17 אחוז בבחירות הקודמות – מספקים סימנים לתופעות עומק שמתרחשות בקרב המצביעים הערבים. אחוז ההצבעה הנמוך בהיסטוריה מסמן כיוון של חוסר אמון והתנתקות ממנגנוני הכח הקלאסיים שפועלים על החברה הערבית.

שותפות פוליטית ערבית-יהודית עכשיו. חברי חד"ש- תע"ל בבית הנשיא השבוע לאחר שבחרו לא להמליץ על אף מועמד לראשות הממשלה (יונתן זינדל/ פלאש 90)

שותפות פוליטית ערבית-יהודית עכשיו. חברי חד"ש- תע"ל בבית הנשיא השבוע לאחר שבחרו לא להמליץ על אף מועמד לראשות הממשלה (יונתן זינדל/ פלאש 90)

למה לא שותפות פוליטית עם יהודים?

כח אחד הוא הפלסטיניזציה שהתחזקה בשנים האחרונות. זו התבטאה בשנים האחרונות ברטוריקה נוקבת מצד חברי הכנסת הערבים ופעילים אזרחיים. הזהות הפלסטינית והגיבוי שקיבלה זהות זו בצורת עידוד מהרשות הפלסטינית לא שכנעו את הציבור הערבי לצאת להצביע. הארגומנט כי הגברת ההצבעה וחיזוק המרכז-שמאל משרתים את האינטרס הפלסטיני, לא היוותה מניע מספיק משכנע לבוחר הערבי. הם העדיפו זהות פוליטית יותר עצמאית וייחודית.

כח שני הוא תהליך הישראליזציה והשילוב המוצלח שהולך ומעמיק באקדמיה ובכלכלה הכלל-ישראלית. יחד עם זאת, המצביעים הערבים מפרידים בין השתלבות כלכלית ותעסוקתית, לבין השתלבות פוליטית. בעוד הם מגלים הרבה נכונות לפיתוח שותפויות עסקיות, עבודה משותפת, למידה משותפת, והרחבת האינטרסים המשותפים עם יהודים, הם מדירים את רגליהם מהזירה הפוליטית שיצרה תקרת הזכוכית באופן חוקתי, בדמותו של חוק הלאום. הרבה טוענים שחוק הלאום לא שינה כלום, אלא רק בא למסד מציאות ולקרוא לילד בשמו. בעיני הציבור הערבי, אי הבהירות היוותה מרחב נוח בכדי לחיות במצג שווא של שוויון מעמדי, אזרחי, פוליטי ומדיני. רבים מהאזרחים הערבים רצו לייפות את הישראליות שלהם על ידי הכחשת האפליה בטענה שהיא אפליה דה פקטו. אפליה של יחידים, פקידים או פוליטיקאים. הם רצו להאמין שהיא איננה אפליה מוסדית, או מערכתית, ושבעתיד יהיה ורוד יותר. חוק הלאום אטם את תקרת הזכוכית ולא השאיר מקום לעמימות לגבי האפליה החוקתית, דה יורי.

הכח השלישי הוא השותפות עם השמאל הישראלי. לצערי השמאל עסוק יותר בלחסן את עצמו מול הימין, ובסוגית הערבים אזרחי המדינה הוא מבקש להיראות יותר ציוני בכך הוא תורם לתהליך הדה-לגיטימציה של המנהיגות הערבית. זה התחיל באהוד ברק שבשנת 1999, כאשר נבחר לראשות הממשלה בזכות הקולות של האזרחים הערבים, הפנה גב לשותפיו בבחירות. הוא גם ביסס את האמירה דאז כי צריך ממשלה שנשענת על רוב יהודי בכנסת. הוא פחד ממה יגידו בימין ופחד שיקראו לממשלתו "ממשלה שנשענת על המפלגות הערביות" – שאין לה רוב יהודי. פחדנות זו עלתה ביוקר ליחסי יהודים וערבים במדינה. היא העמיקה את הקרע בין מחנה השמאל והציבור הערבי, שאכזבתו העמוקה משותפיו בשמאל התבטאה בהחרמת אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה. הערבים נשארו לבד מחוץ לישראליות ומחוץ לשמאל. אווירה זו הייתה בין הסיבות להתפרצות אירועי אוקטובר 2000, שנתנו את האות לקרע יותר עמוק בין הציבור היהודי והציבור הערבי, לכמעט עשור אבוד שלם.

המנהיגות הערבית צריכה להפנים, כי גם אחרי הסכם שלום עם הפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים יישארו ישראלים, ולפיכך צריך להתחיל לבנות שותפויות פוילטיות עם היהודים, ולא רק שותפויות כלכליות וחברתיות

מנהיגות המרכז-שמאל צריכה לבוא עם יד מושטת, עצבים של ברזל, אמונה בשוויון אזרחי מלא, ונכונות לעמוד בפרץ הכעס וההאשמות של הימין. ניסיונות ההתייפייפות לימין מוכיחות שוב ושוב שהם אסטרטגיה כושלת, גם ברמה הפוליטית, וגם ברמה החברתית.

מהצד השני המנהיגות הערבית צריכה להאמין יותר באסטרטגית העבודה הפוליטית המשותפת עם הכוחות הפוליטיים של המרכז-שמאל ולא להתבייש בכך. אסור לה לפחד לשלם את המחיר שיגיע בדמות ביקורת מאלמנטים יותר קיצוניים בתוך החברה הערבית, או ביקורת שתבוא מדמויות שונות בעולם הערבי שהמניע שלהם איננו רלוונטי לצרכים של האזרחים הערבים. המנהיגות הערבית צריכה להפנים, כי גם אחרי הסכם שלום עם הפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים יישארו ישראלים, ולפיכך צריך להתחיל לבנות שותפויות פוילטיות עם היהודים, ולא רק שותפויות כלכליות וחברתיות.

נדרש פרק חדש ביחסי המרכז-שמאל עם החברה הערבית. פרק שיתבסס על שותפות אמת ותלות הדדית ולא תפיסת הערבים כגלגל רזרבה לאותו מחנה. ללא זאת, המרכז-שמאל לא ישלוט בעתיד. ובלי הפרטנר הזה, לציבור הערבי לא תהיה יכולת השפעה על קבלת ההחלטות במדינת ישראל ויישמר להם רק תפקיד הערבי הכואב, המתלונן והנכזב. הציבור הערבי מחפש פרטנר אמיתי בציבור היהודי, פרטנר שיגיד לו: "אנחנו שותפי אמת". משמעותה של שותפות היא שוויון חברתי כלכלי, אבל גם פוליטי ומדיני כפי שהובטח במגילת העצמאות. אסור להמשיך לפחד מקואליציה עם הערבים, כי זהו המבנה היחידי של הממשלה החלופית בישראל.

במקום לחשוש כל הזמן מהימין שיטען נגד ממשלה שמסתמכת על חברי כנסת ערבים, צריך להזכיר שהלגיטימציה לדבר ניתנה כבר על ידי הימין עצמו. בזמנו, בשנת 1996, בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הציע למפלגה הדמוקרטית הערבית להצטרף לממשלתו, ואף היה ראש הממשלה הראשון שהציע תפקיד שר לחבר כנסת ערבי ממפלגה ערבית. אריאל שרון, איש ימין מובהק, היה הראשון שבקמפיין הבחירות שלו לראשות ממשלה בשנת 2001 הבטיח שבממשלתו יהיה שר ערבי. הדבר אילץ אז את מפלגת העבודה להציע את סאלח טריף לחבר הכנסת הדרוזי הראשון בתולדות מדינת ישראל. בשנת 2007 אולמרט לא חשש ממינויו של ר'אלב מג'אדלה לשר הערבי-מוסלמי הראשון, ולא שילם על כך שום מחיר פוליטי.

נותרו הרבה פצועים בשטח כתוצאה ממערכת הבחירות הקשה הזו. המנהיגות הערבית שהוכתה על ידי נתניהו ובהמשך הוכתה על ידי הציבור הערבי; המרכז-שמאל שהפסיד את הבחירות בגלל שלא ידע לדבר עם הציבור הערבי וניסה ללבוש חליפה שלא תואמת את הזהות האזרחית האמיתית שלו; והאזרחים היהודים והערבים בכלל, לאחר ששוב חוו מפגן של הסתה, קיטוב, ודה לגיטימציה. צריך מנהיגות ומהלכים פוליטיים עם הרבה שכל כדי לאחות את הקרעים מחדש.

מוחמד דראושה הוא מנהל תחום שוויון וחברה משותפת בגבעת חביבה וחבר סגל במכון הרטמן. בעבר שירת כמנכ״ל יוזמות קרן אברהם ומנכ״ל המפלגה הדמוקרטית הערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf