בית הנבחרים האמריקאי הכיר ברצח העם הארמני. עכשיו תור ישראל
אחרי שארה"ב החליטה לשנות את עמדתה בעקבות קונצנזוס אמריקאי חסר תקדים וחוצה גבולות פוליטיים נגד נשיא תורכיה, הגיעה זמנה של הכנסת לגלות עמוד שדרה מינהלי. ה"גיאופוליטיקה של הזיכרון" צריכה להידחק לשוליים כדי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית
מאז אמצע שנות ה-80, העמדה הרשמית של הממשל בארה"ב, כמו גם של הבית התחתון בקונגרס האמריקאי, היתה שרצח העם הארמני הוא "קטסטרופה" – אך אינו "רצח עם". לאורך השנים, העמדה האמריקאית ביחס לנושא – הן בממשל והן בבית הנבחרים – היתה באופן עקבי שיש להימנע מהכרה רשמית ושימוש במושג "רצח עם", בגלל החשיבות הגיאופוליטית של תורכיה לברית נאט"ו והרצון להימנע ממשבר עמה.
הטיעון האמריקאי המרכזי בבית הנבחרים ובממשל היה שקביעת השימוש במושג "רצח עם" במקרה הארמני, היא נושא שהיסטוריונים צריכים לעסוק בו, ולא בסיס לדיון פוליטי. אולם, ב-29 באוקטובר 2019 שינה בית הנבחרים את עמדתו ההיסטורית והחליט שאכן מדובר ברצח עם.
הרקע לשינוי העמדות בוושינגטון בנושא הארמני מגיע, ולא במקרה, בעקבות ההתנגשות האלימה של צבא תורכיה עם המיעוט הכורדי במבצע "מעיין השלום" בצפון-מזרח סוריה. לאחר שאיומי הנשיא דונלד טראמפ בסנקציות על אנקרה וקונצנזוס אמריקאי חסר תקדים וחוצה גבולות פוליטיים נגד נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לא ממש עזרו להסגת התורכים מהאזור, בית הנבחרים האמריקאי קיבל (ברוב כמעט מוחלט של 405 בעד ו-11 נגד) החלטה תקדימית בעניין רצח העם הארמני.
בשלב הבא, וכדי להמשיך את המומנטום החיובי של ההחלטה הארמנית בבית הנבחרים, התמיכה מקיר לקיר בניגוח ארדואן הביאה את הנושא גם לפתחו של הסנאט. המשמעות של אימוץ ההחלטה הארמנית גם בסנאט היא חקיקה שתאפשר לקיים יום זיכרון שנתי לרצח העם הארמני שיכנס ללוח השנה האמריקאי.
אולם, פסגת טראמפ-ארדואן שהתקיימה בוושינגטון באמצע השבוע שעבר והטון המפייס של טראמפ עזרו כדי לחסום את החקיקה בסנאט שהארמנים קיוו לה. הסנאטור הרפבוליקני לינדסי גראם שהשתתף בפסגת טראמפ ארדואן, המשיך מפגישת המנהיגים אל הסנאט כדי לחסום בעצמו את החקיקה. ההתפתחות האחרונה הזאת לפני סוף השבוע האחרון לא משנה את העובדה כי ההכרה הסימבולית וההיסטורית ברצח העם הארמני כבר הושגה בבית הנבחרים.
ההכרה של בית הנבחרים האמריקאי ברצח העם הארמני מהווה הזדמנות ואפשרות לנקודת מפנה גם בעמדתה הרשמית של הכנסת בישראל ביחס לסוגיה. אין כל ספק ש"הגיאופוליטיקה של הזיכרון" היתה ונשארה אלמנט מכריע גם בעיצוב העמדה הישראלית בארבעת העשורים האחרונים. במשרד החוץ ובכנסת, כמו בוושינגטון, דאגו לאורך השנים להימנע מצמד המלים "רצח עם" בהקשר הארמני.
האינטרס האמריקאי במזרח התיכון הכתיב, בין היתר, את הטון ביחסי ישראל-תורכיה. גם בתקופות מתוחות, האמריקאים בדרך כלל עודדו שיתוף פעולה אסטרטגי-צבאי בין אנקרה לירושלים. לכן, הקו המרוכך והמשותף ביחס לפשעים שביצעה האימפריה העותמאנית בארמנים לא היה מקרי, והתאים לוושינגטון כמו גם לירושלים, כחלק מהגיאופוליטיקה שעיצבה זיכרון: תולדה של אינטרסים אסטרטגיים של ארה"ב באזור, אינטרסים החופפים על פי רוב לבעלת הברית ישראל וגם לעתים לתורכיה, ולפיכך מעצבים את הזיכרון בהתאם.
אומנם רצוי שההחלטה הישראלית בנושא הארמני תהיה עצמאית ומנותקת מהחלטת בית הנבחרים, אך קשה להתעלם מכך שההכרה ברצח העם שהתקבלה בוושינגטון עשויה להעניק רוח גבית לכנסת, ולהקל על החלטה ישראלית היסטורית בעניין.
ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני בשלב ראשון צריכה להיות סמלית, מתוך התבססות על ערכי הגנה על מיעוטים וחלשים – שלכאורה היו נדבך חשוב במדיניות ישראל במזה"ת. בפועל, זה נעשה בעיקר מהפה אל החוץ, משום שהמדיניות רבת השנים של ממשלות ישראל היתה מונעת בעיקר ממניעים הישרדותיים-אנוכיים במזרח התיכון העוין. לכן, פעילות הממשלה כלפי המיעוטים באזור נתפשה לעתים די נדירות כמעשה הומניטרי, שמבוסס על ערכים ליברליים וזכויות אדם.
לכך ניתן לצרף את השבועות האחרונים, שבהם השיח בישראל סביב העימות בצפון מזרח סוריה מוצג כסימפטיה אנושית של הישראלים כלפי הכורדים. דיון זה מהול בלא מעט בורות וניתוק מהדמיון בין הפלסטינים בעזה לבין הכורדים בצפון מזרח סוריה. ואם יחס שווה לכל המיעוטים צריך להיות נר לרגלי הכנסת, הרי שכך ראוי להתייחס גם כלפי הארמנים במזרח ירושלים, פשוט כי זה מה שנכון לעשות.
הארמנים החיים במזרח ירושלים ומנהלים את מרכז המאבק בהכרת ישראל ברצח העם הארמני, הבינו כבר בתחילת שנות ה-90 שכדי למשוך את תשומת הלב צריך לדבר אל לבו של הישראלי הממוצע. כך, החלו ראשי הקהילה הארמנית להטמיע את המושג "השואה הארמנית" לתוך השיח הישראלי בנושא. אולם, כפי שממשלות ישראל הגנו על מיעוטים במזרח התיכון באופן סלקטיבי ולא ממש מטעמים הומניטריים-ליברליים, גם מליאת הכנסת המשיכה בקו זה, ולא הכירה ברצח העם הארמני, כאשר רבים העמידו את הגיאופוליטיקה והאינטרסים המשותפים עם תורכיה, ארה"ב ואזרבייג'ן כסיבה המרכזית לנקיטת עמדה זו.
מאבק על שימור ייחודיות השואה?
כאמור, ההבנה הרווחת בציבור הישראלי היא שבמרוצת השנים, ישראל נמנעה מהכרה ברצח העם הארמני בגין היחסים האסטרטגיים עם תורכיה. זו משוואה קלה להבנה ולעיכול. במבט נוסף, ההכרה ברצח העם הארמני בבית הנבחרים האמריקאי, מהווה הזדמנות טובה לבחון הבנה זו ולשקול הסברים נוספים. למשל, אם הרצון הישראלי לשמר את "ייחודיות" השואה כאירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית מהווה סיבה נוספת ומשמעותית, גם אם פחות נוכחת בתודעה ובשיח הציבורי, כהסבר לאי ההכרה ברצח העם הארמני.
התפישה הישראלית שהשואה "ייחודית" התפתחה בתחילת שנות ה-60 עם משפט אייכמן וצמיחת אסכולת יד ושם (קבוצת היסטוריונים שחלקם היו ניצולי שואה), שקבעה סדרי עדיפויות במחקר, הנצחה והבנת השואה כמקרה פרטיקולרי העוסק כמעט לחלוטין בסבל הקורבנות היהודיים.
כאן חשוב להדגיש כי בניגוד לתרבות הזיכרון של השואה בישראל, תפישת ה"יחודיות" אינה נוכחת בתרבות הזיכרון האמריקאית – ולא עיצבה את העמדה בוושינגטון ביחס לרצח העם הארמני. הנוכחות הזעירה של ניצולי השואה בעשורים שלאחר המלחמה ביחס לאוכלוסייה הכללית בארה"ב, כמו גם הניסיון של הממשל בוושינגטון לא להבליט את העבר הנאצי של מערב גרמניה, שהיתה בת הברית החשובה ביותר לאמריקאים באירופה של המלחמה הקרה, יצרו תרבות זיכרון-שואה כמעט אילמת בשלושת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה.
גם כשהתעוררה לחיים בתחילת שנות ה-80, תרבות השואה האמריקאית לא תפשה את השואה כ"ייחודית", אלא כאירוע בעל משמעות אוניברסלית של הגנה על זכויות מיעוטים. מכאן שכעת, לאחר ההכרה של בית הנבחרים בוושינגטון ברצח העם הארמני, השאלה הרלוונטית ביותר שנותרה לא פתורה היא אם הרצון הישראלי לשמר את השואה כקטגוריה נפרדת מרציחות עמים אחרים, ושימור מרכיבים שהם לכאורה ייחודיים (אך יחסיים), מצדיק את דחיית הטענה כי הארמנים עברו גם הם רצח עם?
כרגע עדיין אין ממשלה, והכנסת היא בבחינת נוכחת-נפקדת ובוודאי אינה כשירה לקבל החלטות דרמטיות מסוג זה. ברגע שייפתר הפלונטר הפוליטי, אחד הנושאים שמליאת הכנסת צריכה לחזור ולעסוק בהם הוא ההכרה ברצח העם הארמני.
הקשר הישראלי לרצח העם הארמני צריך להתמקד במחויבות של הכנסת לגלות עמוד שידרה מנהלי, ולנצל את הפרדת הרשויות וכוחה כרשות מחוקקת. זאת, בניגוד לעמדה האסטרטגית והפרגמטית של משרד החוץ והממשלה כרשות מבצעת שלא להכיר ברצח העם הארמני. צעד זה יכול בהחלט לחזק את הדמוקרטיה הישראלית, שנמצאת במדרון חלקלק, תוך שיפור מעמדה של הכנסת כרשות עצמאית בסוגיה שיכולה וצריכה לחצות גבולות פוליטיים של ימין ושמאל. לכן, לצורך חיזוק הדמוקרטיה הישראלית, ה"גיאופוליטיקה של הזיכרון" צריכה להידחק לשוליים.
נראה כי דווקא בגלל המשבר המתמשך עם תורכיה, המחיר שישראל תשלם על הכרה כזאת לא יהיה גבוה בעת הזאת, וגם ההיצמדות לעיתוי המהלך של בית הנבחרים האמריקאי יכולה להעניק "מטריית הגנה" שתמנע מהתורכים להגיב אחרת כלפי ישראל, שהרי ארה"ב כבר עשתה זאת. במטריה הזאת כבר אוחזים בתי הנבחרים של גרמניה (יוני 2016) והולנד (פברואר 2018), שקיבלו החלטה להכיר ברצח העם הארמני.
בעתיד הקרוב יותר, לאחר קיבוע ההכרה הישראלית בנושא הארמני, תוכל ישראל להתפנות לבנות מחדש את הקשרים עם תורכיה ולחזקם, כאשר '"מכשול" הזה כבר מאחורינו. פספוס ההזדמנות הפוליטית המונחת בפני הכנסת, להכיר כעת ברצח העם הארמני עשוי להוות הוכחה ניצחת בידו של מי שטוען כי העמדה הישראלית מוכתבת לא רק מסיבות גיאופוליטיות, אלא בעיקר מסיבות של שימור ה"ייחודיות" של רצח העם היהודי.
ד"ר אלדד בן אהרון הוא מרצה במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת ליידן שבהולנד ומומחה בחקר מדיניות החוץ של ישראל. את עבודת הדוקטורט שלו כתב בנושא יחסי ישראל-תורכיה-ארה"ב ומדיניות החוץ של ישראל בשנות ה-80 ביחס לרצח העם הארמני
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן