יהי זכרך צדק וחירות לבני עמך, רזאן
רזאן א-נג'אר, צעירה עזתית שחיתה את כל חייה תחת כיבוש, יותר ממחציתם תחת מצור, יצאה לגיא המוות ליד הגדר כדי לטפל בפצועי ההפגנות ונורתה למוות. עבור הציבור הישראלי היא הפכה לעוד שם מעזה שלא היתה ברירה אלא להרוג
לפני כשבועיים, חברת פייסבוק הציעה לי ולעוד מספר חברים משותפים לעשות ניסיון מעניין: הרשת החברתית, היא טענה, הפכה לזירת אגרוף. שני הצדדים, הימין והשמאל, מתחפרים בעמדות שלהם ומשם משתלחים אלה באלה, וזה במקרה הטוב, שהם לא חוסמים ונחסמים. היא הציעה שלמשך חודש ימים, ננסה לנהל דיון ענייני עם התוקפים אותנו מימין, גם אם האינטראקציה מתחילה בטונים חריפים ותוקפניים. אחרי הכל, היא הזכירה, המטרה שלנו היא לשנות תודעה, ולא נוכל לעשות זאת אם לא נדבר עם הצד השני. בואו ננסה להידבר, לפחות לחודש אחד, ונראה מה קורה.
אני חושבת עליה ביממה האחרונה, מאז נודע ההרג של הפרמדיקית רזאן א-נג'אר בת ה-21 בעזה. היא נורתה ונהרגה כשהיא לבושה במדים הלבנים של צוות רפואי, על פי העדויות בזמן שהתקרבה לתת טיפול רפואי לפצועים סמוך לגדר. מיד אחרי הדיווח על מותה, תמונות של הצעירה החייכנית הזו הציפו לי את הפיד. גם אני פרסמתי בעמוד שלי תמונה שלה. התגובות המשתלחות לא איחרו להגיע. הנה ההזדמנות, חשבתי, לנסות את טקטיקת ההידברות שהציעה חברתי. אולי כי משהו בהרג הזה של הצעירה בחלוק הלבן כל כך חורג מהדימוי הקולקטיבי של מחבלים שישראל מתאמצת להדביק למפגינים בעזה, שקיוויתי שאולי יאפשר פתח לחמלה, למחשבה שניה, או לשיח שאינו שטוף שנאה עיוורת. טעיתי.
לתגובות הראשונות בנוסח "מה היא עשתה שם בכלל", "למה היא לא חיכתה לפצועים בבית החולים", "את באמת חושבת שהחיילים שלנו הורגים מפגינים בכוונה", "ככה זה במלחמה", "חמאס מכריח אותם לצאת להפגנות האלה" וכדומה עוד ניסיתי להשיב בקור רוח. היא לא חיכתה בבית חולים שיביאו את הפצועים כי הירי המסיבי של הצבא על המפגינים מצריך גם מערך של טיפול רפואי מיידי בשטח. בדיוק כמו חובשי השדה שלנו. ולא, לא "ככה זה במלחמה". ראשית זאת לא מלחמה, זה מטווח של צבא חמוש במפגינים לא חמושים. שנית, אפילו במלחמה יש חוקים. ירי צלפים בחובשים, עיתונאים, ילדים – זה פשע מלחמה. חמאס לא גרר אותה בכוח, יש ראיונות איתה שהיא מסבירה למה היא מתנדבת ללכת לטפל בפצועים בהפגנות.
אחר כך התחילו התגובות האלימות יותר, בפומבי ובפרטי. איחולים למיתות משונות, נאצות, הרבה רעל. איזו הידברות אפשר להתחיל מהנקודה הזו? מישהו שאל "איך את יודעת שזה נכון? היית שם?", והדביק תמונה מהפיגוע בדולפינריום כדי להוכיח נקודה עלומה כלשהי. מגיב אחר השיב לו "איך אתה יודע שהיה פיגוע בדולפינריום? היית שם?". אחר טען בתוקף שכל הסיפור מפוברק, שיש תמונות שהלבישו אותה במדי האחות לאחר מותה. שלל תמונות של א-נג'אר מטפלת בפצועים בשבועות הקודמים וראיונות שלה לכלי תקשורת לא שכנעו אותו. הפלסטינים, מבחינתו, הם שקרנים בהגדרה. בסופו של דבר, התגובות האלה התנקזו לאותה תובנה מייאשת שמבחינת הרוב הגורף של הציבור הישראלי, אם פלסטיני נהרג על ידי הצבא, הוא אשם בהגדרה. זהות ההרוג/ה או נסיבות ההרג כלל לא רלוונטיות. רבים מהמגיבים טרחו להדגיש שהם אינם אנשי ימין. אחד מהם אף הזדהה כמצביע מרצ.
פרשתי מהדיון המתסכל הזה והמשכתי לחפש ראיונות עם רזאן. ישנם לא מעט כאלה ברשת; החובשת הצעירה עוררה, מסתבר, עניין אצל כלי תקשורת רבים. באחד מהם היא אומרת:
"אנשים שואלים את אבא שלי מה אני עושה פה, ועוד בלי משכורת. הוא משיב להם 'אני גאה בבתי, היא מגישה סיוע אנושי לבני המולדת'. במיוחד בחברה שלנו, שבה הרבה פעמים ביקורתיים כלפי נשים, אבל החברה חייבת לקבל אותנו, על אפה ועל חמתה. ואם אנשים לא ירצו לקבל אותנו מבחירה, הם יצטרכו לקבל אותנו בעל כורחם. יש לנו כוח יותר מאשר כל גבר. אני מאתגרת אותך למצוא גבר שהפגין את הכוח שאני הפגנתי כמגישת הסיוע הראשונה בשטח ביום ההפגנות הראשון".
אחר כך ראיתי סרטון קצר של כמה צעירות וצעירים, אולי חבריה של רזאן, אולי קרובי משפחתה, ממררים בבכי ובקריאות שבר את מותה. אחד מהם תופס את ראשו וזועק שוב ושוב את שמה. ואז חזרתי לקרוא שוב את התגובות שהלכו והצטברו לתמונתה של הצעירה שהלכה לסייע למפגינים פצועים וחזרה בתכריכים, והלב התקשה להכיל את הכאב. אני מתנצלת בפני חברתי בעלת הכוונות הטובות, אבל האמת המרה היא שהתודעה הישראלית בהכללה נמצאת במרחק שנות אור ממקום שבו אפשר לדבר על מושגים בסיסיים של צדק, זכויות אדם, צלם אלוהים. ספק אם השמות שעשו שנות הכיבוש וההשחתה המוסרית הטוטלית הם בני תיקון.
ובלבי אני מתנצלת גם בפני רזאן א-נג'אר, צעירה עזתית שחיתה את כל חייה תחת כיבוש, יותר ממחציתם תחת מצור ברברי, שלא טעמה אפילו יום חופש בחייה הקצרים, ויצאה לגיא המוות ליד הגדר כדי לטפל בפצעי בני עמה ולא חזרה משם יותר. בבושה שאין לה שם אני מתנצלת בפניה בלבי. נוחי על משכבך בשלום רזאן. יהי זכרך חירות וצדק לבני עמך.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן