newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאיין את המאבק המזרחי מתוך המזרחיות עצמה: פרידה מרונית מטלון

בזמן שהמהפכה המזרחית העמידה נרטיב חלוט ומסודר, רונית מטלון התעקשה להציג את סיפור חייה בצורה שלא נעמדה בין השחור ללבן. הסופר והמשורר מתי שמואלוף על דמות האב בכתיבתה של מי שסירבה לקבל את מעמדה כסופרת בכירה של המאבק המזרחי ועדיין היתה חלק חשוב ממנו

מאת:

כותב אורח: מתי שמואלוף

וברגע אחד רונית מטלון איננה. והמילים לא מכילות את הכאב. כל כך צעירה. במקום שתזדקן ותוכל לכתוב לנו עוד ועוד יצירות מופת. ופתאום היא איננה.

רונית מטלון הייתה ענקית אינטלקטואלית, רגישה ופיוטית. היו לה דעות עצמאיות משלה. כשהתחילה המהפכה המזרחית לפרסם ספרים ולהעמיד נרטיב מסודר, מתוך המוחות הגאונים של יהודה שנהב, יוסי יונה, אלה שוחט ונוספים היא הציגה את סיפור חייה בצורה שלא נעמדה בצורה ברורה בין שחור ולבן. סופרות גדולות שכמותה חייבות להדגיש את המקומות שבו הנרטיבים הגדולים מתפרקים אל מול זיכרונות מורכבים. הפוליטיקה היא מיצוי ההתנגדות של האדם, אך הזיכרון מקלף מהנרטיבים את הצבע, הטיח, האבק, וחושף גוף מרובד יותר. איך צפיתי בה בתיאטרון ענבל, לא פוחדת להציג את עמדתה המורכבת יותר, שדחתה את האפיסטמולוגיה הפשוטה, שדרשה מאיתנו לקבל מושג קולקטיבי אתני, משום הדיכוי הפוליטי. העמדה שלו הייתה פמיניסטית, בתוך מאבק שנוהל בידי גברים.

לזכרה של רונית מטלון אציג חלקים ממאמר שכתבתי והצגתי בפניה, כחלק מכנס שיוחד ליצירתה באוניברסיטה העברית בירושלים בינואר 2009. לא ידעתי שהיא חולה. ולפני מספר חודשים שלחתי לה אמייל וביקשתי שהיא תאשר לי לצטט את יצירתה, כחלק מעבודה על ספר מאמרים שלי בכתובים והיא אישרה לי. הזמנתי אותה להשקת ספרי והיא כתבה לי: "מתי יקר, כמובן שאני זוכרת את הרצאתך היפה! מזל טוב מאד, אך לצערי לא אוכל ביום הזה. ממש מצטערת ושולחת את איחוליי, שלך, רונית."

המייפלאור המזרחי

בדצמבר שנת 1999 התקיים במכון ון ליר כנס פורץ דרך לנושאות ונושאי הלפיד של המזרחיות: "נקודות מבט מזרחיות על חברה ותרבות בישראל". במאמר של מטלון, "ז'קלין כהנוב ופליקס מטלון: שתי פרספקטיבות, קולות מטרימים", אשר הוצג בכנס, אנו עורכים היכרות עם דמות האב שהופיע בספרים "'מזרחים בישראל' ו'קולות מזרחיים': לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית". במאמר הציגה מטלון את שתי הרגליים עליה עומדת כתיבתה: אביה, והסופרת הלבנטינית ז'קלין כהנוב. בתוך כך למדנו על הכוחות הפועלים בתוך עולם המחשבה והיצירה שלה, כסימפטום של מהלך רחב יותר שהתחולל בחברה בישראל, מהלך שבו הדיבור על המזרחיות כקטגוריה קיבל נוכחות, ניראוּת ולגיטימציה ציבורית המאמר.

וכך רונית מטלון כותבת על אביה:

"הלכתי להתייעץ בעניין הזה עם אבא שלי, פליקס מטלון, פעיל ותיק מטעם עצמו למען העניין המזרחי. הוא מתגורר בשנים האחרונות בדיור מוגן לקשיש בשכונת התקווה, תרומת הפרויקט לשיקום השכונות במקום ויש לו שיג ושיח ישיר עם התורמים האמריקאים: מונע על ידי חשד עמוק כלפי כל מה שהוא נציג הממסד הישראלי (חברת עזרא וביצרון המתחזקת את המקום, עובדות סוציאליות, או עובדי רווחה של עירית תל אביב). הוא מזדרז וכותב לאמריקה בכל עניין ועניין, פורש את הליקויים.

"הוא, על כל פנים, אהב מאוד את העניין הזה של המייפלאור. דקות ארוכות בחנתי את הפנים הצנומות הנוהרות שלו עם העווית המעונה קצת של השפתיים וחשבתי לעצמי: באיזה זכות. איזה זכות יש לי, בשם מה שזה לא יהיה, לבוא ולתלוש מדש בגדו את המדליה הזו של המייפלאור ולרמוס אותה בעקביי בשם מה שזה לא יהיה?"

בדרך בה היא מציגה את אביה, מטלון מורדת בכללי הטקס של הכנס הראשון לדיון על המזרחיות, שידעה גם שיודפס כספר ויפרוץ דרך לבאות ובאים אחריה. היא מזכירה שאביה פעל למען העניין המזרחי מטעם עצמו. הוא לא היה שייך לכל התנועות שבאו לפניו ויבואו אחריו. האינדיבידואליות היא עיקרון חשוב בחשיבה של מטלון. האב רואה את עצמו כחלק מהמייפלאור. אותו רעיון מיתי ותיאולוגי של חלוציות שנוסח בארה"ב על ידי האדם הלבן, ואומץ על ידי האליטה האשכנזית. אותם אלו שמאמינים שהם באים לאיזו ארץ מובטחת מהאלוהים, שאין בה עם אחר. האמריקאים מאז שינו את ספרי ההיסטוריה, אך בישראל עדיין לא מקבלים את ההכרה בהיסטוריה הפלסטינית כחלק מספרי ההיסטוריה הממלכתיים.

רונית מטלון כבר יודעת שהמייפלאור היא ספינה מיתית שהומצאה בידי הלבן, ואינה כוללת היסטוריה ותרבות מזרחית וכהה, אך היא לא רוצה לנפץ את התודעה של אביה בשם התודעה החדשה שבתוכה היא מתנהלת. אט אט נפרשת החקירה שכרוכה בהשלכה של חוסר יכולת החלטה של דמות הבת. היא מנסה לברר את הדעה של האב, כדי לגבש את החלטתה.

מטלון ביססה לראשונה את עיצוב דמות האב בספר "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", באמצעות העמדת דמותו של מסיֶה רובר, האב. "בראש העדה הגדולה הזאת צעדו, כאמור, בנימין, גיבור היום, ניסים ומסיֶה רובר, אביהם של מרגלית ובנימין, שלבש לכבוד המעמד חליפת שבת עשויה פסים פסים והיה עסוק בחיבור הנאום שיישא על קברו של הנחש. 'מסיֶה רובר זה וגם בנו, אפילו כשהם הולכים לישון, הם מחכים לתשואות הקהל. הרי מהלוויה הטיפשית הזאת התחילו כל הצרות," אומרת מאדם ראשל'." (מטלון, הוצאת דביר, 1989: 14-15).

> מזרחיות אוניברסלית ומחויבות חברתית אדירה: פרידה מרונית אלקבץ

מצד אחד היא נשארת בתוך הדיון המזרחי, מהצד האחר היא מאיינת יכולת בדורות שיבואו אחרי לקחת את הלפיד של המאבק ולדבר בשם הקטגוריה הזאת. רונית מטלון (צילום מסך)

בין נאמנות לנבדלות

מסיֶה רובר, הלבוש כיוסף, ב"חליפת שבת עשויה פסים פסים", מבטא בלשון התנ"כית את הנפילה הכפולה למצרים, כאותה הגירה יהודית-ערבית לארץ-ישראל וכהגירה פנימית (ואולי אפשר להוסיף גם כפויה) לשולי תל-אביב, בשל אי היכולת למצוא את עצמו בתוך השכונה שבין תל-אביב לבין פתח-תקווה. אך בניגוד ליוסף בעל היכולות לפתור חלומות ולהגיע עד לתפקיד של המשנה למלך מצרים, אנו מגיעים למסיֶה רובר שנותר הזוי בשולי תל-אביב, טמון עמוק בתוך חלומותיו ובלא יכולת לתפקד כאב, כבעל, כעובד, או כאזרח. בנימין בנו נותר כמו בנימין התנכ"י בתוך חיק המשפחה (רק בהיעדר דמות אב כיעקב), ואף מצליח להגיע לראות ולהתפכח מאי היכולת להחזיר את אביו חזרה.

מסיֶה רובר נותר כמו יוסף רחוק מהבית. אך המשפחה לא עוברת למצרים, אלא נשארת בהגירה הכושלת הראשונה לארץ המובטחת של הלאומיות הציונית. ובנימין משלם את המחיר של "פשעי" אביו ועובר לתוך הפנימייה ומתחיל מסע "ירידה" משלו. "תהליך האינדיבידואציה שעובר בנימין מתרחש על רקע צו לאומי להתנתק מהמסורת, מהתכונות המוגדרות כגלותיות ומסימנים אתניים (פועה בורשטין, בין טקסים בלאום ובין טקסים בבית: קולוניאליזם ומגדר, עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2005. 64). בספר הנוער שלה אנו מגלים את תמונת תשליל לסיפור התנ"כי, התיאולוגיה מאיינת את ההאדרה והמיסטיפיקציה ההגמונית ללאומי.

בספר הנוער, אנו מגלים סיפור חניכה גברי שבו הדמות של בנימין עוברת ניתוק מהאב, ותעבור לפנימייה. ואילו במאמר על דמות אביה, פליקס מטלון, רונית מטלון נשארת לצד אביה כחלק מסיפור חניכה נשי. מטלון נשארת לצד אביה, לצד הגדילה בבית של פעיל מזרחי, אך היא עצמה אינה מתחברת למושג הקולקטיבי באותה קלות כמו האינטלקטואלים המזרחים, שמצאו חופש, חירות והכרה בזהותם דרך המושג העמום הזה. כלומר היא מצליחה לתפוס עמדה בלתי אפשרית: מצד אחד להיות נאמן לבית מזרחי של פעיל חברתי, ומצד שני להיות נבדלת ממנו, ולומר שהוא פעיל מטעם עצמו. מצד אחד היא נשארת בתוך הדיון המזרחי, מהצד האחר, היא מאיינת יכולת בדורות שיבואו אחרי, לקחת את הלפיד של המאבק ולדבר בשם הקטגוריה הזאת. עמדה זאת תישמע בראיונות רבים, ותגרום לרבים להרים גבה, כיצד רונית מטלון לא מקבלת את מקומה כסופרת בכירה של המאבק המזרחי. הקריאה הגסה הזאת לא תבין את המורכבת, של בת שלא עוזבת את זיכרון אביה, אך מבקשת לייצר זהות שונה משלו.

אי היכולת של רונית מטלון להזדהות עם המאבק המזרחי בשל הדחייה של המושגים המזרחיים כפי שהתבטאו בפעילותו, ובו בזמן קבלתו לתוך הגורמים המעצבים את פעילותה הספרותית לצד כהנוב, מביאים לנו את המורכבות בעמדתה. על הקשר בין יצירתה לבין היצירה של ז'קלין כהנוב נידרש למאמר רחב יותר.

השארת חלל בלבנו.

מתי שמואלוף הינו סופר ומשורר. ספר השירה האחרון שלו "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" פורסם בימים אלו בידי הוצאת פרדס.

> גלגולה של נכבה: הישובים המזרחיים שנהרסו לפני ואחרי הקמת המדינה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

דחיקתו לשוליים של המאבק הפלסטיני הלא אלים התרחשה עוד לפני אוקטובר האחרון. הבערת צמיגים בשוק של שכם במהלך האינתיפאדה הראשונה (צילום: לע"מ)

מדוע נכשל המאבק הפלסטיני הלא אלים, ומי מכשיל אותו?

לאחר מתקפת 7 באוקטובר ובתום שנה למלחמה העקובה מדם בעזה, רעיון המאבק הפלסטיני הלא אלים נדחק מהתודעה הציבורית. העיתונאי חיאן ג'אבר מנתח את הסיבות לדעיכתו ומסביר מה צריך לקרות כדי שהוא יוכל לחזור להיות רלוונטי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf