רוואבי, המראה האפלה של הכיבוש
העיר הפלסטינית החדשה רוואבי היא ניסיון כושל של בעלי הון פלסטינים לייצר שגשוג באמצעות חיקוי הניאוליברליזם הישראלי
גבולות הגזרה של המחקר האקדמי אינם אדישים להקשרים פוליטיים, בייחוד בכל הנוגע לישראל-פלסטין. במבוא לספרו הקלאסי מ-1996, "חברים ואויבים: פועלים ערבים ויהודים בפלסטין, 1906-1948", הציע ההיסטוריון זכרי לוקמן לחוקרים לערער על ההנחה שניתן להפריד בקלות בין החברה הישראלית לזו הפלסטינית, ולחקור כל אחת מהן בנפרד. בניגוד לגישת "החברה הדואלית" הזו, הציע לוקמן לחוקרים להקדיש תשומת לב לחיבורים ההיסטוריים העמוקים בין שני העמים על מנת להשיג הבנה "יחסותית", המנתחת את החברות בראי היחסים ההדדיים ביניהן.
קריאה זו לשילוב רעיוני, שהופיעה בעידן הסכמי אוסלו, תאמה את רוחן של שנות ה-90. על אף החששות העמוקים שהביע לוקמן לגבי תהליך השלום עצמו, עמדתו שיקפה תקופה שבה מחויבותם של מנהיגים ישראלים ופלסטיניים לשלום – גם אם הובעה רק מן השפה לחוץ – פתחה פתח לאפשרויות חדשות באזור.
לעומת זאת, השנים שלאחר מותם של הסכמי אוסלו לא היטיבו עם חוקרים ופעילים שניסו לקדם גישה "יחסותית" ללימודי ישראל ופלסטין, ושני שדות המחקר הלכו והתרחקו זה מזה. האחראית המרכזית למצב זה היא ללא ספק ההנהגה הישראלית, שזנחה לאנחות כל שאיפה ולו רטורית לשלום, וזאת לטובת דגש קשוח על "הפרדה" – התרחקות נפשית מהפלסטינים המסתייעת בכלים פיזיים כמו חומות בטון, מזל״טים קטלניים, ומנגנוני דיכוי מפותחים.
בשנים אלו עלתה קרנה של גישת הקולוניאליזם ההתיישבותי בלימודי פלסטין, ובמידה מסוימת גם בלימודי ישראל. גישה זו מתמקדת באותו זן של שליטה זרה שבו נישולה ועקירתה של האוכלוסייה המקומית משחקים תפקיד מרכזי. גישת הקולוניאליזם ההתיישבותי עשויה להיות "יחסותית" מאוד, במונחיו של לוקמן, כל זמן שהיא מדגישה את השפעתו של דחף הכיבוש על כובשים ונכבשים גם יחד. אך חוקרים שאינם שואלים מה מוביל לסיווגם של בני אדם כ"ילידים" או "מתנחלים" מלכתחילה, וכיצד סיווגים אלו עשויים להשתנות עם הזמן, מסתכנים בהידרדרות לעמדה מהותנית הרואה כל קשר בין שני הקולקטיבים כהרסני נטו, ומתעלמת מהדרכים שבהן מייצר המפגש מציאויות חדשות עם השפעה עמוקה על שני הצדדים.
על אף מאמציהם של שלטונות ישראל לקדם הפרדה, החברות הישראלית והפלסטינית עודן קשורות בעבותות זו לזו, וראוי כי חוקרים ביקורתיים המעוניינים להפריך נרטיבים שליטים יאתרו את החיבורים הללו. האתנוגרפיה החדשה של כרים רביע, "פלסטין עושה מסיבה, וכל העולם מוזמן: הון ובניית מדינה בגדה המערבית", הוא דוגמה מצוינת לעבודה ביקורתית שכזו.
הספר, המפעיל את מסגרת הניתוח של הקולוניאליזם ההתיישבותי בהקשר של קפיטליזם ניאו-ליברלי גלובלי, מספק חקירה מדוקדקת של הרעש התקשורתי, התמרונים הפיננסיים והמחלוקות הפוליטיות סביב הקמתה של העיר החדשה רוואבי בגדה המערבית הכבושה. למרות חוסר האיזון הקיצוני והמבני ביחסים בין שני הצדדים, טוען רביע, התנהלותם של הפלסטינים והישראלים בתחום הפיתוח העירוני לעתים קרובות "משקפת" את זו של הצד השני, כבמעין מראה אפלה וגרוטסקית.
התנחלות פלסטינית?
רוואבי היא עיר מתוכננת בבעלות פרטית, פרי מוחו של איל הנדל"ן בשאר מסרי, המכונה לעתים קרובות "הפלסטיני העשיר בעולם". חלקים גדולים מהאתר, המשתרע על גבעות ציוריות צפונית לרמאללה, הוחרמו בידי הרשות הפלסטינית מתושבי הכפרים הסמוכים "למטרות ציבוריות". לאחר מכן הועברה הקרקע לחברות בשליטתו של מסרי, באישור רשויות הכיבוש הישראלי ובסיועם של מתכננים ישראלים. רביע מתאר את התהליך הזה כטיפוסי לגדה המערבית בת זמננו, שבה "כספי ציבור אינם משמשים את הציבור" אלא מועברים "לשם חיזוק המגזר הפרטי".
אנשי שמאל פלסטינים רבים גינו את הקמתה של העיר, והיו אף שהרחיקו לכת וכינו את רוואבי "התנחלות". כאילו על מנת להוכיח את צדקתם, הגו מנהלי העיר תכנית (שנגנזה במהרה) לנטיעת עצים בשיתוף פעולה עם קק"ל. מצד שני, באחת הדוגמאות הבוטות והאירוניות ביותר שמספק רביע ל"שיקוף", ניכסה עמותת הימין רגבים את שיח זכויות האדם של הפלסטינים ובעלי בריתם על מנת להציג בבית המשפט את רוואבי ככובשת בלתי-חוקית ואת המתנחלים הישראלים כקורבנות של אפליה.
בכל הנוגע לאספקת דיור לתושביה הפלסטינים של הגדה המערבית, ניתן כבר להכריז על כישלונה של רוואבי, שעלתה למסרי ולשותפיו בתאגיד הקטארי LDR כמיליארד וחצי דולר. עם תחילת הבנייה ב-2010 שאפו קברניטי העיר ליישב בה כארבעים אלף איש. עשור לאחר מכן, העריכה הסוציולוגית תושבת רוואבי מייסלון דלאשה כי פחות מחמשת אלפים דירות נרכשו בעיר, ומבין אלה רבות שייכות לפלסטינים אזרחי ישראל שקנו אותן לצרכי השקעה ומבקרים בהן רק לעתים מזדמנות.
התפתחויות מאוחרות אלו זוכות רק לדיון מקוצר בספר, המתמקד בתקופה המכוננת סביב 2010, אך הניתוח של רביע בהחלט עוזר להסבירן. לדידו, באמצע שנות ה-2000 הסבו האליטות הפוליטיות והכלכליות הפלסטיניות את מאמציהן מקידומה של מדינה עצמאית לחזון מבוסס שוק של "פיתוח", בו שיחק יצירתו של מעמד ביניים מקומי תפקיד מרכזי.
מסרי, כמו אנשי עסקים פלסטינים רבים, עשה את הונו בעידן אוסלו באמצעות שיתופי פעולה עם חברות ישראליות. לאחר קריסת האינתיפאדה השנייה ב-2004, העשירים המקושרים הללו שכנעו את הנהגת הרשות הפלסטינית לוותר על המאבק המזוין לטובת חזון של "שלום כלכלי" מהסוג שקידמו פוליטיקאים ישראלים כמו בנימין נתניהו ככלי מיטבי להשגתו של שגשוג פלסטיני. בחזונן החדש של האליטות, התגלמותו של הערך הלאומי של צומוד – היאחזות עיקשת בקרקע – לא יהיה עוד הפלאח העובד את אדמתו, אלא המפרנס הרוכש בית בשכרו.
ביישום מבריק של תיאוריית השעתוק החברתי המרקסיסטית-פמיניסטית, המהדהד את טיעוניה של האנתרופולוגית הדס וייס, רביע מראה כי מקימיה של רוואבי שואפים לייצר מעמד ביניים פלסטיני "חדש" המוגדר לא על ידי הכנסתו הכספית, אלא דרך מבנה משק הבית שהוא מקיים על בסיס מודל מערבי: משפחה גרעינית שבבעלותה דירה משלה.
כתנאי להיווצרותו של מעמד בינוני כזה, זוגות פלסטינים צעירים יצטרכו לזנוח את הנוהג להתגורר ליד הורי הבעל ולהתחלק עם המשפחה המורחבת במשאבים כספיים, בעבודות הבית ובטיפול בילדים. הפלסטינים החדשים שנועדו לאכלס את רוואבי אמורים "לשקף" את הדגם המערבי באמצעות רכישת דירות בבניינים רבי קומות, בהן יהיו מוקפים במשפחות דומות. על פי התוכנית, המשכנתאות ארוכות הטווח הנדרשות לשם רכישת הדירות הן שיעגנו את המשפחות הללו בקהילתן החדשה ויעודדו אותן לפעול כיחידות רציונליות הממקסמות את הכנסותיהן.
כישלון צפוי
נקודת התורפה הבולטת באסטרטגיה המעמדית של מקימי רוואבי היא הפרנסה הדחוקה והבלתי-יציבה של מרבית תושבי הגדה המערבית, תוצר של מדיניות ישראלית בת עשרות שנים המבקשת לחנוק את כלכלתם של השטחים הכבושים ולשמר את תלותם של התושבים הפלסטינים בעבודה בישראל ובנדבות שמחלקת הקהילה הבינלאומית. כתוצאה ממדיניות זו, מעטים מאד מבין תושבי הגדה המערבית יכולים להרשות לעצמם את הדיור היקר יחסית המשווק ברוואבי. על מנת להצמיח מעמד ביניים בקרב עם החי תחת כיבוש, הבינו משווקי הדיור כי יזדקקו לעזרה חיצונית, ולכן פנה מסרי לסוכנויות בינלאומיות בבקשה שיספקו סיוע במימון משכנתאות לרוכשי דירות ברוואבי.
גם את המהלך הזה ניתן לראות כסוג של "שיקוף": כפי שטען הסוציולוג הרדיקלי אבישי ארליך כבר בשנות השבעים, הקפיטליזם הישראלי היה תלוי מראשיתו בזרמים משמעותיים וחד-סטריים של הון מחו"ל שחולק בידי המדינה. אלא שה"שנור" הפלסטיני שונה למדי מזה הישראלי. במאה השנים הראשונות לקיומה, התנועה הציונית תיעלה סכומי עתק מתרומותיהם של נדבנים יהודים, מהפיצויים ששילמה גרמניה המערבית, ומהסיוע הצבאי האמריקאי לכדי הקמתה של כלכלה תעשייתית חזקה ומוטת-יצוא. זרימת ההון לפלסטין זעומה ביחס, ומספיקה בקושי למימון הישרדותה אוכלוסייה שכל מוסדותיה היצרניים פורקו ביסודיות וביודעין במטרה להחריף את תלותה.
ההשתקפויות המתעתעות שמספקת מראת הכיבוש מסייעות להסביר את כישלונה של רוואבי. העיר היא בו זמנית גם "התנחלות" מבחינת יומרותיה ועלויותיה, וההפך מכך בכל הנוגע לזהות תושביה הפוטנציאליים. מראשיתו גילם הפרויקט סתירה ברורה, ואף על פי כן הצליח לגייס תמיכה רחבה ומימון נדיב.
הכישלון הצפוי הזה, המלווה בכל זאת בהתלהבותם העיוורת של תומכים עמוקי כיס ונדיבים, מזכיר פרויקט עירוני אוטופי אחר במזרח התיכון: מסדר סיטי שבאיחוד האמירויות, המתוארת באתנוגרפיה מצוינת אחרת שיצאה לאחרונה, "חללית במדבר" של גוקצ'ה גונל. פרי יוזמתה השאפתנית של ענקית הנפט ליצור עיר אקולוגית למופת עם "אפס פליטות", מסדר הידרדרה כבר בעת פירסום הספר ב-2019 לכדי "חורבה המשמשת כפארק שעשועים".
ייתכן מאד כי לרוואבי צפוי עתיד דומה. כפי שהצעתי בביקורת על ספרה של גונל, פרויקטים כמו מסדר ורוואבי ניתנים להבנה כמפעלים ספקולטיביים, הן במובן הרעיוני והן במובן הפיננסי של המילה. כפי שטוען הכלכלן הפוליטי אהרן בן-ענו, העוני שבו לכוד רוב אוכלוסיית העולם מאז שנות ה-70 מגביל מאוד את הביקוש האפקטיבי לסחורות וגורר התנוונות גלובלית ארוכת טווח בתחום ההשקעה היצרנית.
בשל כך זורמות כמויות עצומות של הון ליוזמות ניסיוניות ומסוכנות, בייחוד כאשר אלה משרתות את האינטרסים הפוליטיים של המעמדות השליטים. גם כאשר הן אינן מניבות רווחים, יוזמות כאלו מחזקות את תנאי היסוד הפוליטיים שמאחורי הפקת הרווחים, בין אם באמצעות "הלבנה ירוקה" של כלכלות לאומיות הנשענות על דלקים מאובנים, ובין אם דרך השתקתן של אוכלוסיות כבושות כמו הפלסטינים.
באמצעות החלה חכמה של מסגרת הניתוח הקולוניאלי-התיישבותי, שאינה נקלעת לתפיסה מהותנית של הזהות הילידית, ובאמצעות פיתוחים תיאורטיים המראים כיצד משפיע הקפיטליזם הגלובלי על התגבשות מעמדות בחברה הפלסטינית, "פלסטין עושה מסיבה" מראה לחוקרים את הדרך קדימה. אף שאין שום דבר אופטימי בהצגת היחסים בין הפלסטינים לישראלים כמראה אפלה ומעַוותת, התזכורת שמספק רביע לאופנים שבהם מעצבים הפלסטינים והישראלים זה את דמותו של זה על רקע של אי-שוויון גלובלי הולך ומחריף היא חיונית לכל פרויקט פוליטי של דה-קולוניזציה דמוקרטית.
מתן קמינר הוא אנתרופולוג, עמית פוסט-דוקטורט במכון בובר באוניברסיטה העברית, ופעיל בארגון "אקדמיה לשוויון". המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן