רגע לפני המלחמה הבאה

אתמול (רביעי) בערב הייתי בדרכי להקרנת סרט בסינמטק הנפלא של שדרות. דקה לאחר יציאתי מהרחוב נשמעה אזעקת צבע אדום. עצרתי את הרכב לפי ההנחיות ויחד עם בת זוגי יצאנו במהירות והסתתרנו מאחורי תלולית עפר שהייתה במקום. תוך כדי ריצה שמענו קולות נפץ וראינו את סילוני הטילים והסילונים הנגדיים של כיפת ברזל אשר ניסתה נואשות ליירט את הטילים מעזה. מופע ססגוני של פיצוצים שבסופם נחתו שני קסאמים ממש סמוך לכניסה לרחוב שלנו. אדם אחד נפצע בינוני מרסיסים ומספר אנשים נתקפו חרדה.

זו היתה תחילתו של ליל בלהות המלווה באזעקות צבע אדום וקולות נפץ מחרידים עוד יותר של הפצצות ישראל בעזה, שהרעידו את קירות הבית שלנו בשדרות. זו גם הפעם הראשונה בחודש האחרון שהחלטנו לישון בממ"ד, וטוב שכך, אחרת סביר להניח שלא היינו ישנים כלל.

בבוקר השכנים עדכנו כי כלבתם נבהלה, ברחה ונעלמה, ושכנה אחרת ביקשה ממני להקפיץ אותה ומספר ילדים לתחנת הרכבת באשקלון בדרכם צפונה לנשום קצת שקט. זאת לאחר שהרכבת לשדרות הושבתה בשל המצב. בחרנו לנסוע לאשקלון בדרך הארוכה והפחות חשופה. בדרכי חזרה שמעתי בגל"צ את השר יובל שטייניץ מגמגם כשהוא נשאל על המצב הנוכחי בעזה ועל (חוסר) מדיניות הממשלה בכל הנוגע למצב.

בעזה שולט החמאס. אם לא נכיר בזאת היום, נכיר בזאת מחר או בעוד שנה, אחרי מעגלי דמים נוספים. אישה ובנה התינוק עומדים באזור שנפגע ע״י טילים ששוגרו מרצועת עזה, שדרות, 15 ביולי 2014. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

ברגע הראשון לא ידעתי מי הדובר וסברתי שמדובר במרואיין סמולני, מאחר והוא נימק את פעולות החמאס בכך שמצב התושבים ברצועה קשה ושאין להם ברירה אחרת. בחיי, זה מה שהוא אמר. בהמשך דיבר על ההרתעה של ישראל ועל כך ש"הראנו להם מה אנחנו יכולים לעשות אם רק נרצה". המראיינים זלזלו בתשובותיו הרפות ובכך שבפעולות האחרונות נהרגו "רק" שלושה פלסטינים. הם לא טרחו לציין ששניים מהם היו אם בהריון ובתה.

רציתי לכתוב: "היממה האחרונה היתה הקשה ביותר מזה זמן רב", אבל מיד תפסתי את עצמי. כל סבב בתקופה האחרונה קשה יותר מקודמו ואנו נמצאים בעיצומו של תהליך הסלמה שמוביל רק לכיוון אחד: מלחמת דמים קשה ונוראה. כאשר תסתיים – כולנו נתאבל, נבכה, נתכנס, נצעק ונחזור לתקופת רגיעה, קצרה או ארוכה יותר, עד הסבב הבא.

אפשר גם אחרת

מזה למעלה משנה עומדים חברי "קול אחר" מיישובי עוטף עזה בצומת יד מרדכי ומוחים על אזלת ידה של הממשלה בכל הנוגע למציאת פתרון למציאות באזורנו. מזה למעלה מעשור נמצאים חברי קול אחר בקשר עם תושבים בעזה, ומאמינים כי מציאות אחרת של שכנות טובה היא אפשרית. החיים שם בלתי נסבלים, ובלי פתרון לעזה לא יהיה פתרון לאזור וחיינו ימשיכו להיות גיהנום.

אלו העובדות הידועות והכמעט שחוקות: בעזה חיים שני מיליון תושבים על סף רעב, ללא מים זורמים בברזים, עם שעות ספורות של חשמל ביום, מחסור אדיר בציוד רפואי ותרופות, אבטלה של כ-50%, תשתיות ביוב והרס עצום שטרם שוקם מאז המלחמה האחרונה ב-2014.

זהו כר פורה ביותר לארגונים קיצוניים הרוצים לגייס צעירים חסרי תקווה לשירותם בתמורה לשכר דל עבור משפחתם. זהו כר פורה להעמקת השנאה כלפי ישראל אשר שולטת בים, ביבשה ובאוויר. זהו כר פורה לייאוש המתפוצץ במחאות סמוך לגדר, העפת עפיפונים ובלונים וניסיונות לחצות את הגבול. כל אלו מקבלים, מן הסתם, רוח גבית מהחמאס ומארגונים רדיקלים שונים.

בעזה חיים שני מיליון תושבים על סף רעב, ללא מים זורמים בברזים, עם שעות ספורות של חשמל ביום, מחסור אדיר בציוד רפואי ותרופות, אבטלה העולה של כ- 50%, תשתיות ביוב והרס עצום שטרם שוקם מאז המלחמה האחרונה ב-2014. המתקפה על עזה בקיץ 2014 (אן פאק/אקטיבסטילס)

בעזה שולט החמאס. אם לא נכיר בזאת היום, נכיר בזאת מחר או בעוד שנה, אחרי מעגלי דמים נוספים. החמאס מצהיר מזה זמן רב כי הוא מוכן להגיע להסכם. כמובן שהתנאים שלו לא נוחים לישראל. זה יחייב הקלות במצור, מתן אישורים, העברת סחורות, שחרור אסירים בתמורה לנעדרים הישראלים. זה לא נוח אבל זו המשוואה היחידה האפשרית. אם נוכל להרחיק ראות מעבר להסכם המיידי, ניווכח שיכולה לצמוח גם תועלת וגם תקווה אמיתית לשני הצדדים מההסכם ה"לא נוח" הזה.

הסכם חייב להביא לרגיעה ארוכת טווח אבל אסור להפסיק שם. כדי להבטיח את המשך הרגיעה חייבים לייצר תקווה לתושבי עזה: הסרת המצור, שיקום התשתיות, פיתוח תעשייה וחקלאות, מתן חופש במעבר סחורות, נמל ימי, אפשרות לייצא לישראל ולגדה, מתן אישורי עבודה בישראל ועוד.

נשמע חלום? ממש לא! לפחות זה לא חלום הבלהות שאנו חווים ברגע זה.

אריק ילין הוא תושב שדרות ומייסד ארגון קול אחר.