newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ראש החודש לבנות: מסורות עתיקות ופמיניזם עכשווי

ראש חודש טבת נחגג בקהילות יהודיות רבות במדינות האסלאם כחג לציון של גבורה נשית. המנהג הנשכח מוחזר כיום לתודעה, ומאפשר לתקן את המחיקה התרבותית הנשית וגם לצקת בו תכנים ונקודות מבט חדשות

מאת:

ראש חודש טבת, שנכנס הערב (שבת), הוא "ראש החודש לבנות", שנחגג בקהילות יהודיות רבות במדינות האסלאם, ובהן טוניס, אלג'יר, מרוקו, סלוניקי, וכורדיסטן. במסורות המקומיות ראשי החודש כולם היו ימי חג לנשים, ימי מנוחה שבהם נפגשו הנשים, אך ראש חודש טבת נשא משמעות מיוחדת של ציון גבורה נשית, ובראשה סיפורה של יהודית, אשר לפי הספר החיצוני הנושא את שמה ערפה את ראשו של הולופרנס, שר הצבא האשורי.

מנהג זה, שנשכח והתמוגג עם השנים, מוחזר כיום לתודעה באמצעות נשים הלומדות וחוקרות את מסורותיהן הנשכחות של נשים ביהדות.

יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס, ציור של הצייר הצרפתי תיאופיל ביגו, סביבות 1640

"חג הבנות, שנשתמר מדור לדור, במשך אלפי שנים, עשה עלייה לארץ ישראל, ובשנים האחרונות, הולך ותופס את מקומו כמנהג של כלל קהילות ישראל. על סיפורן של אסתר, יהודית וחנה נוספים סיפורים של נשים חכמות, אמיצות ומלאות תושייה, שהביאו גאולה ומזור לעם כולו", מספרת חלי טביבי ברקת, מייסדת מיזם הלו"ז העברי ויו"ר רשות הרבים.

"במסורת יהודי לוב ותוניס נזכרות שלוש בנותיו הצדיקות של רבי ישמעאל כהן גדול, שספינתו נטרפה מול חופי לוב ותוניס. שלוש בנותיו, כל אחת עם אבן אחת מבית המקדש, מקימות בתי כנסת: גריבה באי ג'רבה, אום שוויכה בטריפולי, ובושאייף בזליתן. כל אחת מהן נחשבת קדושה, וסיפורים בשבחן עוברים מדור לדור. במרוקו נזכרת ללה סוליקה, סול חגואל, נערה בת 17 שמסרה עצמה על קידוש השם, וראשה נערף בכיכר העיר פאס, מכיוון שעמדה בסירובה להתאסלם".

"רוב הנשים בעם היהודי לא ידעו קרוא וכתוב לפני העת החדשה, משום שהקהילה היהודית, שהשקיעה מאמצים רבים ועקביים בחינוך הבנים, מעולם לא השקיעה שום מאמץ בחינוך הבנות", כותבת פרופ' רחל אליאור. "אבל גם אם מספר הקוראות והכותבות היה קטן בחברה מסורתית שלא צידדה בחינוך הבנות, הרי שבכל קהילה מקהילות ישראל היו נשים חכמות בעלות זיכרון, ששמעו סיפורים מהוריהם, הקשיבו לקריאת ספרים בקול רם, שהיתה דרך הלימוד המקובלת בעולם שהספר הכתוב או הנדפס היה יקר מציאות ונדיר, שהיו מספרות בראשי חודשים מעט ממה ששמעו מפרשת השבוע או ממדרשי אגדה, מהתפילות, מהפיוטים ומהברכות, ובחג הבנות היו מספרות לחברותיהן את סיפורן של יהודית, חנה ואסתר".

היעלמותן של מסורות נשיות אינה מקרית. בעוד הגברים עיגנו את ההלכות והמנהגים בכתיבה, ומנהיגיהן הרוחניים של הקהילות ניהלו אודותיהם חליפות מכתבים ארוכות, הנשים – שנשללה מהן ההשכלה התורנית – התנהלו במרחב הקהילתי. מרחב זה היה מצומצם יותר מחד, ומאידך העניק להן חירות גדולה יותר בעיצוב הפולחן.

אוטונומיה תרבותית "אופקית"

"דווקא משום שנשים, כמו קבוצות מוכפפות אחרות (משרתים, זרים) נמצאו מחוץ למערכת חקיקה וחינוך פטריארכלית – דתית וקהילתית – נוקשה, הן אימצו בגמישות מנהגים, מסורות, והשקפות מתוך מגע תרבותי יומיומי עם תרבויות עממיות אחרות, או כאלו שצומחות מתוך העברת ידע בין נשים ובין עצמן, למשל, בנושאים של לידה, גידול ילדים, רפואה עממית, או מלאכות יד", מוסיף המשורר וחוקר הפולקלור עמוס נוי.

לדברי נוי, "הנשים נחשפו ונטלו חלק באזורי מגע מגוונים דתית ואתנית ולא פורמליים, כמו שווקים, מרחבים ציבורים שקשורים לעבודות בית כמו כביסה בנהר, פנייה לכישוף חוץ-דתי וכולי. כך שדווקא ההפקרה שלהן על ידי מנגנונים הגמוניים וערוצי התקשורת והחיברות ההיררכיים שלהם איפשרו להן לייצר אוטונומיה תרבותית 'אופקית', מגוונת, בעלת גבולות נזילים, ולעתים גם חתרנית"

"ההגירה מארצות המוצא, התפרקות הקהילות ומדיניות כור ההיתוך הביאו לנתק בשרשרת המסירה", אומרת זהורית אסולין, ממייסדות ארגון "ערבות – נשים מחברות מסורת", וחברת צוות "מטקסות" ששם לו כמטרה לחדש את תורת האמהות. "המחיקה התרבותית פעלה בין השאר בנתק בשרשרת במסירה האמהית של תורת אם ומנהגים שעברו במשפחה בעל פה ובתוך מסגרת של טקסים לאורך הדורות. אנו מאמינות כי החזרת הטקסים הוא מהלך שיכול לחבר מחדש את החוליות בשרשרת המסירה ולהעניק לנשים חיבור מחודש בעל ערך לאוצרות הידע התרבותי השייכים לתרבותן".

זהורית אסולין (צילום: אסנת בן שושן)

אותו חיבור, לפי הארגון, אשר בין היתר מעביר הדרכות לנשים המעוניינות להנחות טקסי נשים בקהילותיהן, אינו לימוד ההיסטוריה בלבד, אלא גם בניית ההמשכיות שלה. לדברי אסולין, "ה'טקס'- שמקבל את משמעותו (האישית והחברתית) ממסורת הדורות ומהאופן שבו נשתמר – לא רק נוגע לחייהן של מגוון של נשים יהודיות (חילוניות, מסורתיות ודתיות) ומאפשר תחושת הזדהות ושייכות, אלא גם מהווה אפשרות אמיתית לביטוי ועיצוב המציאות החברתית. כל אישה – בהיותה נוטלת חלק בשרשרת הדורות – רשאית לעצב את מהלך ורוח הטקס בהתאם לאמונותיה ודרך חייה".

הגמישות המובנית במנהגי נשים מאפשרת לבחון גם את היסודות הפטריארכליים המוטמעים בהם ולהציע תכנים ונקודות מבט חדשות. "לא נוח לי לדבר על 'גבורה' נשית", אומרת טביבי ברקת. "זה לא בגלל שאין נשים גיבורות או בגלל שאי אפשר לאפיין גבורה נשית, אלא מעצם הצורך להשתמש במונח גברי כדי לתאר מעשה של נשים. גבורה כמעשה גברי. גבורה כמשחק סכום אפס, שבו נקודת הייחוס לעולם תהיה גברית.

"צריך למצוא לנו מילים, שמתארות את עצמנו מתוך עצמנו, מילים משלנו. במשלי נכתב 'לי עצה ותושיה, אני בינה לי גבורה' – תושיה מחליפה את הגבורה. תושיית נשים זה מונח שיותר נוח לי אתו. המילה תושיה קרובה אל האישה, יש בה את ה'יש', ותכליתה למצוא פתרון מועיל. להתגבר זה גם פתרון, אבל בתושייה יש אפשרות לעוד פתרונות, גם בלי לגבור אחת על השנייה".

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית

אירוע של מטקסות (צילומים: אסנת בן שושן)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf