newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פעם זה הצליח: סיפורה של שותפות יהודית-ערבית באוני' העברית

תנועת קמפו"ס ירושלים, שפעלה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, הצליחה איפה שמעט תנועות שמאל הצליחו: לחבר בין יהודים וערבים ולהפוך לכוח פוליטי משמעותי. מה אפשר ללמוד מהסיפור שלה? מתוך קובץ לזכרו של נעם קמינר שהיה אחד ממנהיגיה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הכרתי את נעם קמינר ז״ל על המדשאות של קמפוס גבעת רם, כשהיה מגיע לחלק כרוזים של ״שס״י״. לעומת התלישות שלי, הוא נראה בעיניי סמל לשורשיות: יליד הארץ, שירת בצבא, בן למשפחה קומוניסטית שבה ינק פוליטיקה עם חלב אמו. אני הייתי עולה חדש – גם בארץ, אבל גם בשמאל  –טרם שירתי בצבא.

הגיע לקמפו"ס ירושלים עם עבר של פעילות פוליטית שמאלית והפך לאחד ממנהיגיה. נעם קמינר (צילום: באדיבות המשפחה)

נעם חזר ללמוד בגבעת רם אחרי הצבא ואחרי מסע התנתקות של שנתיים וחצי בארצות הברית. הוא הגיע ישירות לשנים המפוארות של תנועת הסטודנטים ״קמפו״ס״ – 1977 עד 1982 – תקופה שהייתה בעיני תור הזהב של השותפות היהודית־ערבית, ושם התגלתה מנהיגותו. אני הייתי פעיל בעיקר בשנות ההקמה של התנועה, שלוש שנים קודם לכן. קמפו״ס התחילה דווקא מאנשים ״לא־שורשיים״ כמוני, עולים חדשים, בעיקר מדרום אמריקה וגם ממדינות אחרות; כאלה שלא השלימו עם הא־פוליטיות של הסטודנטים הישראלים וביקשו להביא לרדיקליזציה, לאו דווקא לשותפות יהודית־ ערבית. אלה תעתועי ההיסטוריה: הדברים מתפתחים לא בדיוק כפי שאנחנו מתכננים. להלן אנסה לעמוד על תעתועים אלה ועל מה שאפשר ללמוד מהסיפור של קמפו״ס.

סוציולוגים חלוקים סביב הסברים אפשריים שונים להתפתחויות של תנועות חברתיות: המידה שבה הן מושפעות מנתונים אובייקטיביים חיצוניים (המכונים ״מבניים״), המידה שבה הפעולה המכוונת של בני האדם מצליחה להשפיע על המציאות (פעולה המכונה ״סוכנות״,(agency,  והאם מניעים את התנועות האלה רגשות של סולידריות ואחווה או שיקולים רציונליים. הסיפור על הולדת קמפו״ס, על התרחבותה ועל שקיעתה מצביע על העוצמה הכבירה שיש לסוכנות של בני אדם – וגם על האופן שבו ההתפתחויות החיצוניות והמבנה השפיעו על פעולתם בלא שהכריעו את הרצון האנושי לפעול.

עולים חדשים שלא עברו אינדוקטרינציה ציונית

קמפו״ס הוקמה על ידי ״עולים חדשים״ אחרי מלחמת יום כיפור – שבה לא השתתפו – וגייסה בעקבותיהם ישראלים יהודים רבים שזעמו על הכישלון של ממשלת העבודה. מאוחר יותר חיברה קמפו״ס בין הפעילים היהודים לבין פעילים ערבים שנתקלו בתגובות גזעניות בראשית השתלבותם באוניברסיטאות, תגובות שהלכו והתחזקו עקב הכיבוש ב־1967 ופעולות אש״ף נגדו. נראה לי שאי־אפשר להסביר את התפתחויות המחאה בשנות השמונים – נגד מלחמת לבנון ונגד דיכוי האינתיפאדה – בלי להכיר את פעילותה של קמפו״ס בין 1974 ל־1982.

על תפקיד ה״סוכן״, ללא תלות במבנה, אפשר ללמוד מפעילות העולים בתחילת שנות השבעים. הקבוצות הבולטות שפעלו נגד הכיבוש מאז 1967 היו שי״ח ו״מצפן״. לטינו־אמריקאים רבים היו לדלק של תנועות רדיקליות בארץ מראשית שנות השבעים, על רקע הרדיקליזציה והעימות עם משטרי דיכוי ריאקציוניים בארצות מוצאם. תחילת ההשפעה הדרום אמריקאית ניכרת כבר ב־1971, עם המעורבות של עולים אלה בפעילות הפנתרים השחורים, עם אנשי מצפן, ובתנועות הסטודנטים. בשנים 1971 ו־1972 זכתה תנועת ״יש״ בבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, תנועה יהודית־ערבית שעולים מדרום אמריקה היו חלק משמעותי בה, לצד קיבוצניקים ילידי הארץ וסטודנטים ערבים. הצלחת "יש" בחיפה, שנבלמה מהר מאוד על ידי מפלגות הממסד, השפיעה בעקיפין גם על הקמת קמפו״ס בירושלים. נראה שהתרומה של העלייה הדרום אמריקאית לרדיקליזציה של שנות השבעים טרם נחקרה. לתחושתי, הסיבות לרדיקליות שלנו היו שלא עברנו את האינדוקטרינציה הציונית ולא את חוויית השירות הצבאי. זו, לדעתי, הסיבה להיעדרה של תחושת עליונות אירופוצנטרית כלפי ערבים ומזרחים, תחושה שאפיינה את מה שקרוי ״השמאל הציוני״. אמנם היינו שמאל, אבל הרוב המכריע מאתנו עלה לישראל מתוך ציונות.

בצד הכעס הפוליטי נבנתה שמחת היחד. גם הפגנות אלימות סוערות וגם מסיבות שבהן נחגגה הרב־תרבותיות. לפי עדויות של סטודנטים ערבים רבים הם לא חשו כך באף מסגרת אחרת

הגעתי לאוניברסיטה העברית בקיץ 1972, וכבר בשנה א' החלה לפעול בה קבוצה של דרום אמריקאים (בעיקר מצ'ילה, מארגנטינה ומאורוגוואי) שיצאו נגד העל־מפלגתיות המדומה של הסתדרות הסטודנטים, שבחרה בבחירות אישיות נציגי מפלגות בלי לדעת מראש מהי זהותם הפוליטית. לארגון של הדרום אמריקאים קראו ״חיזקי אתון״. אני הקמתי תא של חיזקי במחלקה לסוציולוגיה; הרוב המכריע של הפעילים בתא היו עולים חדשים – דרום וצפון אמריקאים, טורקים, איטלקים, וצרפתיים. לא זכור לי שהיה בין חברי התא ולו צבר אחד

האכזבה שאחרי מלחמת יום כיפור

עם מלחמת יום כיפור נמוגו כל הניסיונות לרדיקליזציה מנותקת ממלחמות ומכיבוש. התא שלנו, עם פעילים נוספים מקבוצות שמאל רדיקלי, הצטרפו להפגנות של תנועות המחאה נגד ממשלת גולדה מאיר בתביעה לאחריות מיניסטריאלית. זו הייתה ראשית המעורבות הפוליטית של סטודנטים צברים, שהחלו להתארגן בתאים סטודנטיאליים. הקבוצה העיקרית שביקשה להביא את מחאת החיילים לאוניברסיטה הייתה של פעילים במפלגה חדשה בשם ״מוקד״. המפלגה קמה לקראת הבחירות לכנסת ב־1973 וחיברה בין אנשי מק״י, פעילי שי״ח ציונים וקבוצת מרצים מהאוניברסיטאות. אליהם הצטרפו אנשי שי״ח, מאוכזבי המערך (כמו ״מטאטא״ המפ״מניקית, בראשות אבי ובני טמקין) וקבוצות נוספות, רובן של ילידי הארץ, ויחד הוקמה קמפו״ס. צביקה דויטש ז״ל, שהיה פעיל בפלג של שי״ח בראשות רן כהן (שהקים את מוקד), היה דמות בולטת: הוא יצר קשרים וחיבורים בין קבוצות פוליטיות ובין ילידי הארץ לעולים. בישיבתו הקבועה בקפטריה של הספרייה הלאומית, צביקה לימד רבים מאתנו על ההיסטוריה הפוליטית של השמאל.

קמפו"ס קמה בעקבות המחאה אחרי מלחמת יום כיפורים. גולדה מאיר מעבירה את ראשות הממשלה ליצחק רבין לאחר התפטרותה בעקבות ועדת אגרנט (צילום: יעקב סער / לע"מ)

ב־1974 החלה ההתארגנות לקראת הבחירות לאגודת הסטודנטים. ברקע הייתה אי־נחת ממפלגת השלטון, המערך, ששלטה גם בהסתדרות הסטודנטים. ערב הבחירות הצטרפו למאבק גם סטודנטים ערבים בזכות קשר שנוצר ב״יש" חיפה בין רוני סטריאר ועאדל מנאע: שניהם עברו ללמוד בירושלים. עאדל היה חבר ״ועד הסטודנטים הערבים״ שהיה אז בשליטת רק״ח, וערב הבחירות העלה הצעה לתמוך בהתארגנות שלנו. הוועד קיבל את הצעתו ופרסם כבר באותו לילה כרוז שקרא לסטודנטים הערבים לתמוך במועמדי קמפו״ס. ברשימת קמפו״ס ב־1974 היו מעט מאוד מועמדים ערבים, ואלה הגיעו בעיקר דרך קשרים אישיים. בבחירות אלה נהפכה קמפו״ס למפלגת השמאל הגדולה בהסתדרות הסטודנטים; המערך זכה במספר זעום של נציגים. כך, כבר ב־1974 מחקה קמפו״ס את המערך וכפתה מאז בחירות פוליטיות גלויות. למרות זאת, בבחירות זכתה נציגת הליכוד לראשות ההסתדרות הסטודנטים, אריאלה רבדל.

משכונות מצוקה למאבק יהודי-ערבי

השם קמפו״ס כולל חלק מההשקפה ומהפעילות הדרום אמריקאית. הכוונה לאות ו': "קבוצות למעורבות פוליטית וחברתית סטודנטיאלית". הו' נועדה לציין את הפעילות החברתית (גילוי נאות: זכויות היוצרים שלי). בראשית שנות השבעים היו קבוצות של עולים חדשים, חברי קמפו״ס, שהתגוררו בשכונות מצוקה, בעיקר בקטמון ט', והיו מעורבים בעבודה קהילתית. הסטודנטים האלה ייצגו תפיסה של מעורבות סטודנטיאלית לרדיקליזציה מחוץ לכותלי האוניברסיטה. בעקבות מעורבות זו של פעילי קמפו״ס הוקם פרויקט פר״ח הראשון באוניברסיטה העברית. הפעולות של קמפו״ס כללו גם הדרכת נוער ותיאטרון קהילתי, ופעולות אלה הובילו מאוחר יותר להקמה של ״תנועת האוהלים״. זו נוסדה לאחר הקמת ה״אוהל״ הראשון בקטמון ט', שנקרא ״אוהל יוסף״ בעקבות ההצגה ״יוסף יורד קטמונה״ שחיברו החבר'ה הצעירים, ובה כיכבו שלמה וזאנה ומשה סלאח.

חלק מהפעילים התחילו מפעילות בשכונות מצוקה בירושלים. הפגנת הפנתרים השחורים בתל-אביב (לע"מ)

למרות כוונותינו (״הסוכנים״) לרדיקליזציה בשכונות המצוקה, מהר מאוד נהפכה קמפו״ס לתנועה המתמקדת בפעילות סטודנטיאלית ובמאבק משותף, יהודי־ערבי, נגד הניסיונות של הנהגת הסתדרות הסטודנטים הימנית החדשה לסלק את הסטודנטים הערבים מהאוניברסיטה. בתחילה, שיתוף הפעולה של קמפו״ס עם הסטודנטים הערבים לא היה שותפות יהודית־ערבית של ממש, כפי שהיה מאוחר יותר, אלא התבסס על תיאום פעולות בין הפורום של קמפו״ס לבין ועד הסטודנטים הערבים. נציג הוועד, איש רק״ח, היה מגיע לישיבות כשהיה צורך בתיאום פעולות. הנציג הראשון היה סוהיל דיאב, שנהפך לימים לאיש מרכזי בעיריית נצרת.

הפורום, שנהג להיפגש בימי ראשון, היה מורכב ברובו מסטודנטים אשכנזים, עולים או ילידי הארץ. ערבים מעטים מאוד היו מגיעים עצמאית לפגישות, והבולטים בהם היו המשורר סלמן מסאלחה ואיש העסקים סוהיל כראמה. המאבק המרכזי הראשון שדרש תיאום עם ועד הסטודנטים הערבים נגע לדרישה של הסתדרות הסטודנטים לכפות על הסטודנטים הערבים להתגייס לשמירה באוניברסיטה במסגרת המשמר האזרחי, שהוקם כתגובה לפעולות האלימות של אש״ף בתוך הקו הירוק. הכוונה הסמויה מאחורי דרישה זו הייתה למעשה שאיפה לגירוש הסטודנטים הערבים מהאוניברסיטה בטענה שהם לא ממלאים את חובת השמירה. סביב סוגיה זו ערכנו אספות והפגנות. כפי שאתאר בהמשך, חלקן היו סוערות.

הצלחה מפתיעה בבחירות לאגודת הסטודנטים

ככל שהתנועה נהפכה לרלוונטית יותר במאבקים המשותפים היא משכה לפורום שלה יותר ויותר אשכנזים ילידי הארץ (אז עדיין נהגו לקרוא להם ״צברים״) –, בהם ינון כהן, יוסי זעירא, יעל דיין, עמוס נוי, ליאורה לוריא, סמדר נהב, איתמר פיטובסקי ז״ל, ורד סלונים ויאני נבו – וגם פעילים מזרחים חלוצים, כמו דולי בן־חביב (שהייתה פעילה מ־1974 וממייסדי קמפו״ס), דודי מחלב ז״ל והנרייט דהאן־כלב. שלושתם נהפכו מאוחר יותר למנהיגי ״הקשת הדמוקרטית המזרחית״, במובנים רבים עקב פעילותם בקמפו״ס, כפי שאסביר בהמשך. נדמה לי שהמשקל של הנשים בדיוני קמפו״ס היה רב בהשוואה למשקלן בכל קבוצה פוליטית אחרת שהכרתי. עם הצטרפות ״הצברים״, הלכה והצטמצמה יחסית קבוצת העולים, אם כי המשיכה להיות מורגשת. בשנת 1975 כבר הורכבה רשימת קמפו״ס להסתדרות הסטודנטים בעיקר מ״צברים״, והמועמדים הערבים ברשימה גויסו על ידי הוועד.

בבחירות אלה ההישג היה גדול בהרבה וכמעט הצלחנו להקים קואליציה לבחירת יו״ר מטעם קמפו״ס. באותן שנים גוש אמונים עדיין לא השתלט על המפד״ל, וצעיריו שהתארגנו באוניברסיטה במסגרת תא ״יבנה״, היו מתונים בנוסח מפלגתם שלפני 1967. אחד מהם, אבי רביצקי, היה גם מועמד של קמפו״ס. בבחירות אלה הפכה "יבנה" ללשון המאזניים בין קמפו״ס לליכוד, שקלה ברצינות הקמת קואליציה אתנו, ובד בבד ניהלה משא־ומתן עם נציגי הליכוד. בסוף, כצפוי, חברה "יבנה" לליכוד.

ציונים ולא ציונים פועלים יחד

בשנים 1975 עד 1977 הצטרפו לקמפו״ס סטודנטים רבים שהצביעו בבחירות הארציות למערך, אבל הואיל והקבוצה הפוליטית הבולטת באוניברסיטה הייתה קמפו״ס, הם מצאו בה מסגרת מתאימה לפעילותם. הכעס כלפי המערך היה רב, במיוחד מצד אנשי מפ״ם שמפלגתם הייתה אז חלק ממנו. קמפו״ס נהפכה למסגרת הפוליטית היחידה, למיטב ידיעתי, שבה שיתפו פעולה ללא כל בעיה יהודים ציונים ופלסטינים אנטי־ציונים בלי שהדבר יעורר בעיה או ויכוחים אידאולוגים. להערכתי, המכוּוָנוּת הפוליטית – להבדיל מזו האידיאולוגית – הייתה סימן היכר של התנועה מראשיתה, והיא הייתה גורם מרכזי לבניית הסולידריות ותחושת השותפות בין יהודים לערבים שהצליחו להתקיים עד מלחמת לבנון.

עליית הימין ב-1977 יצרה מצב חדש בשמאל. מנחם בגין בנאום באריאל (צילום: יעקב סער / לע"מ)

לדעתי, המכוונות הפוליטית והפחות אידיאולוגית נוצרה בהשפעה מכריעה של הפעילים הדרום אמריקאים. התפיסה הפוליטית שהביאו מארצותיהם כיוונה לחבר בין אנשים וקבוצות כדי ליצור כוח גדול ולחתור לניצחון במאבק מול הימין הדכאני. זאת, להבדיל מתחושת המיעוט, הצודק אך שולי, של פעילי השמאל הרדיקלי כמו שי״ח ומצפן, שכלל לא חשבו שאפשר לנצח בבחירות באגודת הסטודנטים. הם אמנם הרימו את נס המרד נגד הכיבוש מאז 1967, אבל התארגנות מתוך אמונה שאפשר לנצח במאבק על אגודת הסטודנטים הייתה זרה להם. בזה בדיוק מדובר ב״סוכנות״: אמונה של בני אדם שאפשר לנצח.

בזכות אותה אמונה בניצחון, הקשרים, הסולידריות ושיתוף הפעולה שנוצרו באוניברסיטאות (בעקבות ירושלים הוקמו קבוצות קמפו״ס גם בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע) נמשכה הפעילות גם אחרי שפרצה מלחמת לבנון. יהודים ציונים ואנטי־ציונים המשיכו לשתף פעולה במסגרת ״הוועד נגד המלחמה בלבנון״ על בסיס אותו עיקרון: יעדים פוליטיים מוסכמים, לא יעדים אידיאולוגיים. גם ״יש גבול״, אף על פי שהייתה תנועה של יהודים בלבד, התמקדה במטרה פוליטית והביאה לפעולה משותפת של ציונים ואנטי־ציונים. במילים אחרות, קמפו״ס הייתה בית הספר הפוליטי הראשון של מאות פעילים – ערבים, אשכנזים, מזרחים ועולים חדשים. בשלב מסוים היינו מודעים כבר לתפקיד הסוציאליזציה הפוליטית שאנחנו ממלאים, וארגנו הרצאות, דיונים פומביים וקורסים, ולא רק דיונים של הפורום בנוגע לפעילות התנועה. היה לנו ברור שבני אדם יכולים לשנות את המציאות – ולכן עלינו להפיץ את התפיסה שהתגבשה בתנועה.

לא רק שותפות פוליטית. גם מסיבות וקשרים אישיים

עם זאת, לדעתי, תור הזהב של השותפות היהודית־ערבית תחום היסטורית בין שני אירועים חיצוניים, כלומר מבניים: עליית הליכוד לשלטון ב־1977 ומלחמת לבנון ב־1982. אנסה לתאר כאן כיצד התפתחה השותפות, ואציע הסבר מדוע, לדעתי, אלה שני המועדים הפוליטיים הרלוונטיים שאפשרו את ״תור הזהב״ של קמפו״ס.

במאי 1977 היו שלושה אירועים שהשפיעו בצורה עמוקה על תנועת הסטודנטים המשותפת. הראשון, החשוב והבולט, היה כמובן ניצחון הליכוד בבחירות; נוסף עליו התקיימו שתי מערכות בחירות פנים־סטודנטיאלית בקמפוס הירושלמי שהביאו לקיטוב. בבחירות לאגודת הסטודנטים נבחרה טרויקה אלימה במיוחד בהנהגת צחי הנגבי, ישראל כ״ץ ומי שנראה אז כבריון נושא הכלים שלהם – אביגדור ליברמן. רלוונטי לא פחות היה ניצחון ״בני הכפר״ על ״חד״ש״ בבחירות לוועד הסטודנטים הערבים. הסטודנטים הערבים חברי חד״ש (שהורכבה מרק״ח, מקבוצות נוספות של ערבים לא־ קומוניסטים ומצירוף הפלג של צ'רלי ביטון מהפנתרים והפלג הלא־ציוני של שי״ח) הרגישו ניכור כלפי הוועד הנבחר שלהם וביקשו לרסן את קיצוניותו. כתוצאה מכך הם החלו להגיע לישיבות הקבועות של פורום קמפו״ס בימי ראשון בבניין מייזר בגבעת רם, והנושא המרכזי על הפרק היה מניעת הסלמה ביחסים בין יהודים לערבים לאור השאיפות של שתי ההנהגות הקיצוניות.

קמפו"ס היתה לא רק שותפות פוליטית. נוצרו גם חברויות של ממש. סטודנטים בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית היום (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מאי 1977 הפך את קמפו״ס לתנועה יהודית־ערבית של ממש – חברויות, שותפות במגורים, מסיבות, רומנים, וכל מה שקורה כשסטודנטים שותפים פוליטית וחברתית. המנהיגים הבולטים שהגיעו לקמפו״ס באותה שנה היו עזמי בשארה ונעם קמינר, ג'מאל זחאלקה ואודי ארנון, וגם עמירה הס, ג'וואד בולוס, ירון סחיש, איבון דויטש, אנואר דאוד, ענת בן־זקן, עלי באשיר, נועם זיו, רותי ויקטור, ארנן יקותיאלי ז״ל, חיליק נדב, נמרוד אלוני, הגר רונן, טלי בראון, עדנאן מנאע, צביקה צורף ורבים אחרים. היותנו אופוזיציה לממשלה – וגם לאגודות הסטודנטיאליות שלנו – יצרה תחושת שותפות איתנה ואמיצה, מלאת רצון להיאבק ותחושת עוצמה – כלומר ״סוכנות״. בצד הכעס הפוליטי נבנתה שמחת היחד. גם הפגנות אלימות סוערות וגם מסיבות שבהן נחגגה הרב־תרבותיות. לפי עדויות של סטודנטים ערבים רבים הם לא חשו כך באף מסגרת אחרת, לרבות במפלגה הקומוניסטית, וגם לא באף עיר אחרת. חלק מהם עבר לאחר הלימודים לגור בנווה שלום, אולי מתוך תקווה לשמר את התחושה ההיא.

שותפות יהודית-ערבית או אשכנזית-ערבית?

כאמור, בעקבות קמפו״ס ירושלים הוקמו קואליציות דומות גם בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע, אבל ככל הידוע לי עומק השותפות היהודית־ערבית בסניפים הללו לא הגיע לקרבה אישית וחברתית כמו בקמפו״ס ירושלים. קבוצת הסטודנטים המזרחים הלכה וגדלה אף היא, כשאותה שותפות לכאורה יצרה להם מקום נוח לזהותם. לכאורה. כי היא גם החריפה את תחושת הייחוד והשוני, מול האשכנזים וגם מול הערבים. כפי שלמדתי מחברי דודי מחלב ז״ל, בקמפו״ס הלך והתברר לו כי השותפות היהודית־ערבית היא למעשה שותפות אשכנזית־ערבית, ואילו המזרחים מרגישים לא פה ולא שם. תרבותית הם הרגישו קרובים יותר לערבים, ופוליטית – לאשכנזים, בראש וראשונה בהיותם ציונים ומשרתים בצבא. מכל מקום, החוויה יצרה את תחושת הסוכנות שהובילה את דודי להצטרף לשלמה אלבז בהקמת ״המזרח אל לשלום״ ומאוחר יותר הפכה אותו, את דולי בן־חביב ואת הנרייט דאהן־כלב לדמויות מרכזיות בקשת הדמוקרטית המזרחית.

במסגרת החוויות החברתיות זכורות לי במיוחד המסיבות והבילויים בבית האמנים, בית הקפה בבניין בצלאל הישן, שנוהל בראשית שנות השמונים על ידי ראיף אליאס, סעדיה מרציאנו וימין סוויסה. אנשי קמפו״ס הפכו את המקום למקומם הקבוע, מקום עם אווירה של רדיקליות פוליטית ורב־תרבותיות. זה היה סוג של פנטזיה, שלצערנו שרד רק שנים מעטות. זכורות לי במיוחד מסיבת פורים שחגגנו בבית האמנים וחגיגת האחד במאי במועדון צוותא. מסיבת פורים עם מאות רוקדים מחופשים, יהודים וערבים, מזכירה את הסיפורים על פלסטינה בתקופה העות'מאנית, כשערבים באו לצפות בעדלאידע של היהודים, כשלעתים גם הילדים הערבים ביקשו להתחפש. את האחד במאי 1980 חגגנו במסיבה רב־תרבותית, שבה כל עדה הכינה ממטעמיה לכולם. היו שם ערבים ואיטלקים, ברזילאים וארגנטינאים, צרפתים וטורקים, כל אחד ומטעמיו. בלטו שם במיוחד העולים החדשים; מכל מקום לא זכורים לי במסיבה ההיא גפילטע פיש או קוסקוס.

הימין עובר לשרשראות של אופניים

מובן שהיו אירועים פוליטיים בולטים, בעיקר סביב עימותים אלימים. לקראת אחת ההפגנות שארגן ועד הסטודנטים הערבים החדש, ידענו כי צחי הנגבי וחבריו יבואו להתעמת איתם ולכן החלטנו לא להצטרף להפגנת הוועד אלא לעמוד כחומת הפרדה בין הצדדים. הפגנה זו הידרדרה לזריקת אבנים משני הצדדים; אנשי קמפו״ס שחצצו בין הצדדים חטפו אבנים משני הכיוונים וכמה מהם נפצעו.

האירוע האלים המפורסם ביותר היה פרשת השרשראות. בעקבות הפגנת האבנים החלטנו שלא כדאי להפגין בצורה סטטית כי הדבר יוביל לעימות פיזי, ומאז נערכו ההפגנות של קמפו״ס בתנועה – תהלוכות מהכניסה לאוניברסיטה ועד לרחבת הספרייה הלאומית. הייתה באוויר תחושה חריפה של אלימות נגד ערבים, בעיקר במעונות הסטודנטים שבהם אנשי ימין זעמו במיוחד על ההתרועעות בין סטודנטים ערבים לסטודנטיות יהודיות.

בעקבות הפגנה נגד הפגיעה בראשי ערים בגדה היה איום של השעיה מהלימודים כלפי עזמי בשארה, וקמפו״ס נערכה להפגין נגד ההשעיה. שעות ספורות לפני ההפגנה הודיעה האוניברסיטה על ביטול ההשעיה, אבל חלק מחברי קמפו״ס לא היו מודעים לכך והגיעו להפגנה. דווקא לקראת אותה הפגנה החליטו הנגבי־כ״ץ־ליברמן כי הם יפעלו לדיכוי אלים, ויהי מה. הם הזמינו חבורה של פעילי ליכוד מהשכונות לבוא מצוידים ״להרביץ לערבים״. הם החלו לרדוף אחרי קומץ קטן של מפגינים, ליוו אותם בקללות במה שהפך ללא כוונה למעין תהלוכה, וזו המשיכה עד לרחבת הספרייה הלאומית – שם שלפו אנשי הנגבי שרשראות אופניים והחלו להרביץ. אירוע זה קיבל כותרות וסקירה נרחבת גם בתקשורת הארצית. בעקבות תלונה של אנשי קמפו״ס למשטרה הועמדו לדין הנגבי וכ״ץ בגין קיום הפגנה בלתי־חוקית – וכמותם גם מפגיני קמפו״ס.

הקשר עם הפנתרים השחורים

איך נודע לנו מי היו הבריונים שתקפו אותנו עם שרשראות? לא הכרנו את התוקפים. ראשי הפנתרים השחורים היו בקשרים אישיים אתנו, בעיקר מבית האמנים ומהמסיבות, והציעו לערוך עבור קמפו״ס חקירה פרטית משלהם. הם הצליחו לאתר את אלה שתקפו אותנו, נפגשו איתם ושמעו מהם איך גייסו אותם ומסרו לנו התנצלות. החלטנו שלא להגיש תלונה נגדם, כי האחריות העיקרית הייתה של הנגבי וחבריו.

הקשר ההדוק בין פעילי שכונות, הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים לבין פעילי קמפו״ס, והתפיסה של מעורבות חברתית שהביאו עמם הדרום־ אמריקאים, באו לידי ביטוי בולט בהפגנות נגד הגזרות הכלכליות של יגאל הורביץ באוקטובר 1979. ביום שבו הוכרז על המדיניות החדשה של שר האוצר קיימה קמפו״ס – לגמרי במקרה, ללא ידיעה מוקדמת – פעולה נגד ההתנחלויות ונגד הפגיעה בראשי הערים הפלסטינים שעמדו בראש ועדת ההכוונה הלאומית. כמאתיים פעילים השתלטו על אולם קנדה. הכרזנו על הקמת התנחלות באולם, בדרישה להפסיק את ההתנחלויות ולהעביר כסף לשכונות ולא להתנחלויות.

קמפו"ס סלל את הדרך להפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה. הפגנה מול בית ראש הממשלה בירושלים נגד מלחמת לבנון (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

בעודנו יושבים באולם שמענו על מסיבת העיתונאים של שר האוצר. הבנו שכל אמצעי התקשורת ממוקדים שם ושהאירוע שלנו לא יסוקר. מיד החלטנו לצעוד לעבר בניין האוצר. הספקנו להקיף את מכונית השר ולמנוע ממנו את הנסיעה למשך כמה דקות, לעיני כל אמצעי התקשורת, לפני שהמשטרה הגיעה. בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים נשמעה לראשונה באותו הערב קריאתנו ״כסף לשכונות ולא להתנחלויות״. המשטרה עצרה כחמישים מפגינים, רובם המכריע ילידים צברים. העולים החדשים והילידים הערבים ידעו איך להימנע ממעצר; מניסיונם האישי סברו שלא כדאי להתעסק עם המשטרה. למחרת הפגינו אלפים מתושבי השכונות בירושלים תחת הסיסמה ״כסף לשכונות לא להתנחלויות״. את ההפגנה הנהיגו תנועות האוהלים והפנתרים, תוך חסימה של 11 צמתים ברחבי העיר. התיאום בין התנועות נעשה בפגישות חשאיות במוסררה.

הבסיס למאבקים נגד מלחמת לבנון הראשונה

אחת הפעולות המרכזיות של פעילי קמפו״ס הייתה השתתפות ביוזמות לשיתוף פעולה יהודי־ערבי, ישראלי־פלסטיני, ובין ארגונים ציונים ואנטי־ציונים. דוגמה בולטת היא הקמת ״הוועד לסולידריות עם ביר־זית״: ברבות הימים נהפך הוועד לבסיס הארגוני של הוועד נגד המלחמה בלבנון, שהוביל את ההפגנות הראשונות נגד המלחמה. הוועד לסולידריות התאפשר דווקא בזכות השותפות המיוחדת של פעילים ערבים שהיו קשורים עם ועד הסטודנטים בביר־זית (זכור לי במיוחד תפקידו של ג'מאל זחאלקה), סטודנטיות (בלטו איבון דויטש ואירית בר־ניר) ואקדמאים שהיו קשורים למרצים בביר־זית (הבולט שבהם היה פרופ' דני עמית ז״ל), וגם השותפות של אנשי חד״ש, מוקד ושס״י (במיוחד ראובן קמינר). להפגנות שארגנו ברמאללה ובביר־זית הצטרפו מרצים וסטודנטים המקורבים לקמפו״ס מכל הארץ.

כאשר פרצה מלחמת לבנון ארגנה קמפו״ס ירושלים את ההפגנה הראשונה נגד המלחמה, ביום שני, ה-7  ביוני 1982, מול משרד ראש הממשלה. אם אינני טועה התפרסמה אז תמונה של נעם נואם עם מגפון. ייתכן שאני טועה, כי נעם בלט בכל ההפגנות, ולא רק עם מגפון אלא גם במשא ומתן עם המשטרה ובניסיונות להרגיע ולמנוע עימותים. אותה הפגנה הוכרזה בלתי חוקית והמפגינים פוזרו באלימות. להערכתי היו שם כמאה סטודנטים חברי קמפו״ס, יהודים וערבים. כעבור שבוע ארגן הוועד נגד המלחמה בלבנון הפגנה נוספת מול משרד ראש הממשלה, וזו כבר מנתה כ־500 איש מכל הארץ, לא רק סטודנטים, ובצירוף ארגונים פוליטיים נוספים.

רוב הסטודנטים היהודים הלכו להילחם בלבנון

איך קרה שלמרות המרכזיות של שיתוף הפעולה היהודי־ערבי ותפקידה של קמפו״ס בהקמת הוועד לסולידריות והוועד נגד המלחמה בלבנון – דווקא השותפות בתוך קמפו״ס הלכה ונחלשה? ההסבר שאני מציע כאן קשור לגורמים המבניים. המלחמה כפתה על כולנו שיוך לאומי: זו של הערבים גרמה באופן טבעי להזדהות עם בני עמם המופגזים בלבנון, ואילו הסטודנטים היהודים התגייסו למלחמה. למעט סטודנטים מעטים שהצליחו לחמוק מצו הגיוס, רוב הסטודנטים היהודים חברי קמפו״ס שקיבלו צו גיוס התייצבו והלכו למלחמה הישירה הראשונה בין ישראלים לפלסטינים מאז 1948.

רוב הסטודנטים היהודים בקמפו"ס הלכו לשרת בלבנון, נעם קמינר סירב. נעם עם בנו מתן בכלא שש (צילום: באדיבות המשפחה)

מאותו רגע נאלצו פעילי קמפו״ס היהודים להתמודד עם המיקום המבני שלהם במדינת ישראל כחיילים. המקום העיקרי לפעולה פוליטית כבר לא היה האוניברסיטה אלא הצבא. בהקמת "יש גבול" בלטו סטודנטים פעילי קמפו״ס היהודים. כך היה גם נעם, שהתגייס בקריאה הראשונה אך לאחר מכן נהפך לאחד מראשי הסניף הירושלמי של "יש גבול" וישב בכלא בעקבות סירובו לקריאה השנייה.

סמל השותפות היהודית-ערבית עובר לגלות בלוס אנג'לס

המלחמה עוררה ייאוש גדול בקרב יהודים וערבים, אבל גם הזדמנויות חדשות לפעולה בזירה הציבורית מחוץ לאוניברסיטה. הביטוי הבולט ביותר של הייאוש עקב אבדן השותפות היהודית־ערבית התגלם בעיני באיש אחד – ראיף אליאס ז״ל. ראיף היה מהדמויות הבולטות של השותפות היהודית־ערבית בירושלים מאז סוף שנות השישים, בוהמיין המקורב לחוגי השמאל האנטי־ציוני. בבית הקפה שלו הוא עודד מפגשים של אנשי קמפו״ס, והוא היה בשיא אושרו. לאחר המלחמה סגר ראיף את בית האמנים וירד מהארץ ללוס אנג'לס, שם מת בגלות.

קמפו״ס המשיכה להתקיים עוד כמה שנים אבל שימשה בעיקר מסגרת לאנשי חד״ש אנטי־ציונים, יהודים וערבים. הצטרפו אליה גם פעילים מזרחים, שדווקא המסגרת היהודית־ערבית הייתה המסלול לפוליטיזציה שלהם. נדמה לי שכבר לא היו פעילים אשכנזים ציונים וגם לא מסיבות נוסח שנות השבעים. מסגרות חדשות קמו בעקבות הפעילות של אנשי קמפו״ס, כמו הוועד נגד המלחמה בלבנון, "יש גבול" ו״די לכיבוש״, אבל החוויה המיוחדת של קמפו״ס לא חזרה.

חשוב לי להדגיש שתחושת הסוכנות שנוצרה בקמפו״ס לא נעלמה אלא התאימה את עצמה לנסיבות הפוליטית והמבניות החדשות. האמונה ביכולת ההשפעה הפוליטית על ידי פעולה קולקטיבית לא רק שלא נעלמה אלא התעצמה. מדובר בזיהוי של הזדמנויות הנפתחות על ידי סדקים במבנה השליטה הנכפה עלינו. המלחמה הובילה את פעילי קמפו״ס לפעולה בזירה הלאומית, אם כסרבנים ואם כמארגני הפגנות נגד המלחמה ב״וועד נגד המלחמה בלבנון״. מאוחר יותר, עם פרוץ האינתיפאדה, היו פעילים בארגונים רבים שקמו בעקבות קמפו״ס. תנועת ההתנגדות האזרחית לכיבוש בשנות השמונים הושפעה רבות מהחוויה הסטודנטיאלית של רבים בין 1974 ל־1982.

מאמרו של לב גרינברג על קמפו״ס ירושלים מופיע במסגרת "השמאל העצמאי בישראל 1993-1967: אסופה לזכרו של נעם קמינר". הספר יושק ביום שלישי הקרוב בתיאטרון יפו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מאז הקיץ, השלטונות החריפו את ההצקות לתושבי אל עראקיב. התושבים במחאה לציון שבע שנים להריסה הראשונה (צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס)

תושבי אל עראקיב: המדינה מנסה להתיש אותנו ע"י קנסות

המאבק המשפטי של תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר, שנהרס 173 פעמים, עולה מאות אלפי שקלים. עכשיו נחלצו פעילים לקמפיין מימון המונים לטובת תושבי הכפר. "זו הבעת סולידריות בסיסית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf