"היינו תג המחיר של נתניהו על פינוי עמונה": שנה להריסות בקלנסווה

ב-10 בינואר 2017 פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא: "אני לא נרתע מהביקורת וכפי שהנחיתי אנו ממשיכים ליישם אכיפה שוויונית בישראל". מתחת למילים האלה הופיעה תמונה של דחפור בפעולה, עם הדיווח "כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה – 800 שוטרים מאבטחים".

אלה היו ימים מתוחים מאוד, לקראת פינוי עמונה, ונתניהו היה זקוק להון פטריוטי זמין שישרטט שוב את הקו בין "אנחנו" ו"הם" ויציב אותו בצד הנכון של המשוואה. למשל "כוחותינו" נגד "בתי ערבים". גם היום, שנה אחרי ההריסות, לתושבי קלנסווה אין כל ספק שהם היו תג המחיר שנגבה על פינוי עמונה.

אני פוגשת את ג'אסר מכלוף, 58, בסמוך להריסות שעדיין לא פונו מהשטח. שניים מהמבנים האלה היו בתים שמכלוף בנה עבור ילדיו, בבית הסמוך התגורר בן אחיו עם משפחתו. כעת כל משפחתו של מכלוף, 15 איש, מתגוררת בבית אחד. אל מתחם ההריסות אני נוסעת עם דיָא תאיה, מורה למתמטיקה בן 22 תושב העיר, חבר בוועד העממי בקלנסווה, גוף וולונטרי הפועל לצד העירייה המפעיל משמר אזרחי מקומי "ועוזרים בדברים שהעירייה לא מגיעה לטפל בהם", לדבריו.

> עץ חג המולד בג'בל אל-באבא מוגן יותר מהתושבים שמקשטים אותו

"עד 48' השטח של קלנסווה היה יותר משלושים אלף דונם", הוא אומר לי בדרך. "אחרי 48' נשארו 8000 דונם, המדינה לקחה את כל השאר. זה כל היישובים והמושבים היהודים שאת רואה פה בסביבה. הבעיה שגם מתוך ה-8 דונם שהשאירו, תוכנית המתאר מכשירה לבנייה רק 2400 דונם. זה לא מספיק אפילו בשביל התושבים שחיים פה היום, אני כבר לא מדבר על הגידול הטבעי".

"המשטרה רוצה שיהיה סמים"

אנחנו יושבים לדבר בתוך חדרון קטן ליד חורבות הבתים שנהרסו לפני שנה, חלל קטן שהקים מכלוף מאלומיניום ופח עבור ילדיו. שולחן, כמה ספות ישנות, פינת קפה ומסך טלוויזיה. "יש כל כך הרבה פשע וסמים ברחובות, אני לא רוצה שהם יסתובבו בחוץ אז בניתי להם את הזולה הזאת שיהיה להם איפה לשבת בערב ולשתות קפה. לפני שלושה ימים שמו לי צו הריסה גם עליו".

סוגיית הפשיעה הגואה בעיר הופכת במהירה למרכז השיחה, אליה מצטרף עו"ד אחמד גזאווי, גם הוא חבר הוועד. "כמעט כל יום יש כאן יריות", אומר מכלוף. "המשטרה אומרת שאין מה לעשות. הם שלחו 800 שוטרים להרוס לנו את הבתים, אם היו שולחים את מאות השוטרים האלה לטפל בפשיעה ובסוחרי הסמים הבעיה היתה נגמרת".

"קיימנו פעם איזו ישיבה של הוועד והחלטנו לערוך איזושהי הפגנה", מספר דיא. "עוד לפני שיצאנו מהחדר התקשרו מהמשטרה לברר על ההפגנה, אז סוחרי סמים הם לא יכולים למצוא? לפני שלושה חודשים ירו לבחור צעיר כאן ברגל. דיברתי עם מפקד במשטרה, הוא אמר לי 'אל תדאג, יש לנו אפילו תיעוד של זה במצלמות, נעצור אותו'. עד היום לא עצרו אף אחד". "למשטרה יש אינטרס שיהיו כאן סמים", אומר עו"ד גזאווי. "שהצעירים יעשנו ויהיו מסטולים ולא יתעסקו בפוליטיקה ולא יסתכלו מה קורה מסביבם".

"האלימות הזו קשורה בהכרח גם למצוקת הבנייה הקשה והצפיפות שהיא גורמת", הוא ממשיך. "כיום יש עוד כ-15 צווי הריסה בקלנסווה, אבל יש מעל 300 מבנים שנבנו ללא היתר. ותזכרי שכל האדמה פה היא אדמה פרטית, עד למטר האחרון. משפחות גדלות, אז מרחיבים את הבתים. אנשים לוקחים הלוואות של מאות אלפי שקלים, מוכנים לשלם גם עשרות אלפי שקלים קנס ולהתחיל לבנות בתקווה שיקבלו את האישור בדיעבד. עכשיו עם חוק קמיניץ הכל נעשה עוד יותר קשה".

כשאני שואלת את מכלוף על יום ההריסה, הוא נע באי-נוחות. "אני מנסה לא לחשוב על זה. הם באו עלינו כמו למלחמה, בנשקים שלופים מול נשים וילדים. אף פעם לא ראיתי דבר זה. אפילו את העיניים שלהם לא יכולנו לראות". הוא משחזר את כל הסיפור מרגע שמצא את צו ההריסה על דלת ביתו ועד להריסה שהתרחשה תוך פחות מ-48 שעות. "כל הזמן שבניתי אף אחד לא דיבר איתי בכלל, כל הבתים פה בלי רישיונות. בדרך כלל הם באים, מצלמים, נותנים קנס ומאפשרים להוציא רישיון תוך שנתיים. הלכתי לוועדת התכנון, הוצאתי את כל המסמכים – שזאת אדמה פרטית, שהשטח לא מיועד למבני ציבור או כביש או משהו, כל מה שצריך. הגענו אפילו לכנסת, נפגשתי עם גילה גמליאל שאחרי כמה בירורים אמרה לי 'מכלוף, אני לא יכולה לעזור כי זה פוליטי, כי הורסים בעמונה ועכשיו חייבים להרוס גם לערבים'".

> "בעשר דקות הם הרסו מה שבניתי חיים שלמים"

איש נמרץ, מלא חיוניות ושמחת חיים, מדי פעם יוצא אל נכדיו הקטנים שמשחקים בין ההריסות בחוץ. "אני לא אדם פוליטי", הוא אומר, "אבל יצא לי להתחבר לכל מני אנשים בחיים. שנים עבדתי והתנדבתי בבית אבות בנתניה, היתה שם אמא של פעיל מרכזי בליכוד וככה התחברנו. והייתי מסיע גם את אבא של שאול מופז. בשבילי בן אדם זה בן אדם, אין הבדל בין יהודי לערבי. אם אני רואה אמא של חייל בוכה בטלוויזיה, אני בוכה איתה. הבעיה היא לא המדינה, הבעיה היא הממשלה הזו. תמיד היו חוקים נגד ערבים, אבל זו הממשלה הכי גזענית שהיתה כאן אי פעם".

הפער הבין-דורי

הוא שולף מכתב המלצה חם מבית האבות בו עבד וממשיך: "אגיד לך עוד משהו – אני לא מסתדר עם פלסטינים ולא אוהב את אלה מהשטחים. מה לי ולדגל פלסטין? בהפגנה שהיתה פה אחרי ההריסות בעצמי קיפלתי את דגלי פלסטין ונעלתי אותם בבגאז'. ואמרתי להם שאם מישהו יזרוק אבן על יהודים אקח אותו למשטרה בעצמי. אני מרגיש עדיין שייך למדינה. השאלה אם המדינה רוצה אותי". פעם אפילו הצביע לדרעי, הוא מתוודה. "אני אוהב את האיש".

הדברים האלה של מכלוף, וההתעקשות שלו להחזיק בגשרים שעוד מחברים אותו למדינה מציפים באחת את הפער העמוק בין שני הדורות בחדר. "הדגל שלי הוא הדגל הפלסטיני", אומר דיא. "אם גנב לוקח ממני במרמה את הבית ומשאיר לי רק את השירותים כאילו עושה לי טובה, ואחר כך הוא בא לקחת גם את זה, איך אני אמור לאהוב אותו?"

לשלושתם יש עבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית, שלושתם הצביעו לרשימה המשותפת, "אם כי עכשיו התנועה האסלאמית מאוד התחזקה פה", אומר דיא. "בתור צעירים היינו נוסעים לבלות בנתניה כל הזמן", נזכר גזאווי. "בחופים, בקניונים. מאז אוקטובר אלפיים יש נתק מוחלט". "אנשים מפחדים", אומר דיא. "היו כמה מקרים שהיכו צעירים ערבים. אז אנחנו לא מתקרבים לשם יותר, במקום זה נוסעים לטול-כרם, לשכם, לטירה. לפחות הכלכלה הפלסטינית מרוויחה מזה משהו", הוא צוחק.

> השחיתות נמצאת בקו המחבר בין גבעת עמל לאל עראקיב

"תראי מה עושים לאתיופים", אומר מכלוף. "יותר גרוע ממה שעושים לערבים". "אם אתה אשכנזי מגיע לך לחיות כמו מלך במדינה הזו", מסכם דיא. כשאני שואלת אותו על מאבק ערבי-יהודי, הוא פוסל את זה על הסף. "אני לא מאמין בזה". "אבל תראה כמה יהודים הצלחנו לגייס סביב ההריסות", מזכיר לו גזאווי. "הם אפילו הצטרפו למשמרות הלילה שלנו".

"בסדר, אבל איזה אחוז הם מכל היהודים כאן?"

"עזוב אחוז, מדברים על הרעיון".

"השאירו לנו בקושי שמונת אלפים דונם אדמה. אם פעם היו מפקיעים בכמויות, היום הנישול נעשה יותר מתוחכם, עוצרים את הפיתוח באלף סיבות: פה שטח ירוק, שם קו מתח גבוה אז אי אפשר לבנות, ממזרח כביש שש, מצפון כביש טול כרם-נתניה, אין לאן להתפתח. ברור שהם לא רוצים אותנו פה. רוצים שנתפנה. אולי לשטחים".

המילים האלה מקפיצות את מכלוף באחת. "גם אם יהרגו אותנו לא נצא מכאן. גם אם יהרגו".

"תראי אותו, אפילו הוא עם כל המתינות שלו מדבר ככה", מחייך גזאווי. הם נזכרים בערגה בימים שבהם קלנסווה היתה ידועה בזכות התותים שלה. "בכל המדינה לא היו תותים כאלה", אומר גזאווי בגאווה. "ועכשיו אין תותים ואין בתים", מפטיר דיא.

מחוץ לחדרון הפח של מכלוף, לפני שאנחנו נפרדים, אנחנו מסתכלים ביחד עוד דקה ארוכה על תילי ההריסות. "ומה תעשה אתה אחרי שתתחתן?", אני שואלת את דיא. "או שאני אשכור חדר איפשהו, או שאחכה שנתניהו יחזיר לי את האדמות של סבא שלי", הוא משיב בחיוך.

> "בני דודינו 'היקרים' כבר כמעט ואינם נצפים במקום"